הרהורים על שחרור גלעד שליט

נראה שפרשת גלעד שליט מגיעה אל סיומה (הטוב? הרע? המכוער?). לצד השמחה על שובו של גלעד הביתה, עולים כמה הרהורים לגבי מסקנות העסקה שנחתמה והשלכותיה.

גלעד שליט - ועכשיו, להשלכות ולמסקנות

א.      בבורסת הדמים של המזרח התיכון נקבע כעת שער החליפין בין ישראלים לפלשתינים. כמקובל בשערי חליפין, הוא נקבע לאחר משא ומתן (ארוך ומתיש) בין הצדדים, ומשקף את הערך הריאלי שמוכנים הצדדים לשלם. ובכן, על פי המוסכם בין חמאס ומדינת ישראל – ובברכת העולם – נקבע השער על היחס הבא: ישראלי אחד שווה אלף פלשתינים. את המספר הזה יש לזכור היטב-היטב לקראת סיבוב הדמים הבא, שבוא יבוא. בעבר הועלו טענות כלפי ישראל על אי-מדתיות של תגובותיה בעקבות מעשי איבה' הן כלפי פלשתינים והן כלפי אחרים. מעתה יש למדוד כל טענה כזו מול השער שנקבע אתמול, לא לשם התנצחות, אלא כי זה השער שנקבע על ידי שני הצדדים. ישראלי אחד שווה אלף פלשתינים (בחייהם ובמותם, לא?). ולכל חמומי המקלדת, הן הנאורים והן החשוכים: אין מדובר בהכרעה לגבי ערכו הסגולי של אדם באשר הוא (שאיננו יקר במיוחד, לדעתי), אלא לגבי שער החליפין בבורסת הדמים. אגב, יש כבר נקודות אחיזה למערך שערי-דמים בכל האזור: הרחבתי בעניין זה כבר לפני כשנה.

ב.       עם כל השמחה והאושר על שובו של גלעד שליט, אסור לאבד את הצפון. כן, נחגוג את שובו, נאפשר לו חודש התאקלמות, נארגן לו מישהי (בכל זאת, חמש שנים בלי דייט אפילו!), אבל עם תום תקופה זו נבוא אל ביתו, משלחות משלחות, וכל אחד בתורו יביא לו כאפה. יש להדגיש את העניין הזה: חברים, אבקש בכל לשון של בקשה לא ליפול בשבי! ידוע לי שדיונים בעניין זה התקיימו הן במסגרות צבאיות והן בזירה הציבורית; אין ספק שהאחריות האישית לא ליפול בשבי חייבת להיות מגובה בהערכות ראויה ברמת הצוות, הכתה, הצבא כולו; וודאי שאויבינו מנסים בכל הזדמנות ליצור מצבים שיאפשרו לקיחת בני ערובה. חרף כל אלה, ראוי שהלקח יילמד על ידי כולם, ושתתקיים מערכת אכיפה ראויה בעניין זה, למען יראו וייראו. כאפות, כבר אמרנו?

ג.        לשחרורם של כאלף אסירים בטחוניים תמורת גלעד שליט יש לא רק משמעות מדינית, בטחונית ומוסרית, אלא גם משמעות כלכלית. עלות החזקתו של אסיר במשך שנה (מעוגלת מעט למעלה לקיזוז גס של השפעת האינפלציה) היא 95,000 ₪. פירושו של דבר שעתידים להתפנות 95 מיליון שקלים. הבה נניח שהתחמושת וימי הפעילות הדרושים לסיכול פעילות טרור כתוצאה מן העסקה ינגסו את חלקם, נניח כשליש מהסכום. נותרנו עם 60 מיליון שקלים העתידים להתפנות בתוך ימים ספורים. את אלה יש לכוון כבר עתה למטרות חברתיות, בטרם יונחו עליהם טלפיהם של טייקונים ומקורבים לצלחת. 60 מיליון שקלים הם הרבה כסף.

קץ הימין, גרסת דניאל?

ד.       עניין אחרון: רבות דובר על שאיפותיו של אביגדור ליברמן לזכות במעמד של מנהיג הימין האידיאולוגי, הנוקשה, על חשבונו של בנימין נתניהו. על-פי דיווחי העתונות, היה ליברמן אחד משלושה חברי ממשלה שהצביעו נגד העסקה. בכך היטיב ליברמן להגדיר את הימין שהוא (ותומכיו?) מעלים על נס. הימין של ליברמן ותומכיו יוגדר מעתה כאותה תנועה המעדיפה להפקיר חיילי צה"ל בידי האויב, אם אין אפשרות לשחרר אותם באמצעים צבאיים. האבחנה הזו העלתה בזכרוני את הפסוק האחרון מספר דניאל: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". ובמילים אחרות, כל עוד יש ימין, כל אחד מאתנו מופקר לנפשו. וכמאמר המשורר:

תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל…

מה עניין שמיטה?

   תארו לעצמכם כלכלה שאיננה מסתמכת על צבירת חובות גדלים והולכים, אלא על התנהלות כלכלית מאוזנת. תארו לעצמכם התנהלות בנקאית אשר איננה מתמקדת בפיתוי להגדלת האוברדראפט, אלא בהדרכת לקוחותיה ליצירת תקציב בר-קיימא. לא בשמים היא.

   חוב הוא בעיית מפתח בכלכלה הישראלית – החל מן האוברדראפט האישי שלך וכלה בחובות העצומים שנקלעו אליהם הטייקונים, מיצחק תשובה ועד נוחי דנקנר. חוב הוא גם בעיית מפתח בכלכלה העולמית – אפילו מעצמות כלכליות כארצות הברית אינן חסינות מפני איום פשיטת רגל בשל חובן, בדיוק כמו מדינות עניות פי כמה, כמו יוון או אירלנד. חוב הוא פשוט אבן יסוד בכל הכלכלה העולמית. מאז בוטל סטנדרד הזהב, הקובע את ערך הכסף על פי מאגרי הזהב של ממשלות, עצם יצירת כסף חדש – הענקת ערך לפיסות נייר מודפסות – מסתמכת על אגרות חוב ממשלתיות. ובעשורים האחרונים צמחו החובות העולמיים לממדים המאיימים על עצם קיומה של הכלכלה העולמית, ומה גם נוכח ההתדלדלות המואצת של משאבי הטבע. מנין יוחזר כל החוב הזה, אם עצם יצירת הכסף לפרעונו פירושה כניסה לחוב נוסף? קשר ישיר קיים בין החוב הלאומי של מדינה לבין כיסם של אזרחיה, כי המדינה זה אנחנו. ככלות הכל, אם המדינה חייבת כסף, פירושו של דבר שאנחנו חייבים.

הבנקים. פשוט לא איתנו...

   את מנגנון החוב העולמי לא נוכל לפתור בכוחותינו אנו, אבל הקריאה לשינוי כלכלי-חברתי יסודי הנשמעת מזה שבועות מספר בכל רחבי ישראל, פירושה בין היתר קריאה לחברה אשר איננה מתבססת על חוב, ולבנקאות אשר איננה נסמכת על "מכשירים פיננסיים" שכל תכליתם לגלגל חובות הלאה, אותם מכשירים אשר כה היטיבו ליצור את בועת ההיי-טק בראשית שנות ה-2,000, את בועת הנדל"ן באמצע העשור הקודם, ואת הברוך הכלכלי ש(כמעט) כולנו נתונים בו כיום. ושינוי כלליה של הכלכלה הישראלית הוא בהחלט בהישג ידינו. אבל לא די בקריאה נגד עוולות הבנקים או בדיבורים נגד השיטה – יש להציע שיטה חלופית.

   שני עקרונות העומדים ביסוד שיטה כלכלית כזו הם שמיטת חובות ואיסור נשך, כלומר איסור לקיחת ריבית על הלוואות. רגע, רגע, להרגע – הכוונה היא לא להכריז סתם כך שמיטת חובות כללית. ברור שדבר כזה יביא לאסון כלכלי ולא לשיטה חדשה. הכוונה גם איננה לבטל לחלוטין את המערכת הבנקאית הנוכחית, אלא רק להקים מערכת שתפעל לצדה, ותאפשר לציבור הרחב להתנהל באופן מאוזן תקציבית. מי שיבחרו להמשיך לשחק במערכת הכלכלית העולמית, יוכלו להמשיך ולהתנהל כבעבר.

   אז מה כן הכוונה? הכוונה היא להקים מערכת בנקאית שתפעל לצד הבנקים הקיימים. המערכת הזו – של בנקים בערבות המדינה או בבעלותה, הפועלים על פי חוק מיוחד להם – תפעל שלא למטרת רווח, ולקוחותיה יוכלו ליהנות מהלוואות צנועות, לטווח של עד שבע שנים – הלוואות לצורך הקמת עסק, רכישת דירה וכיוצא באלה. ההלוואות ישאו אמנם ריבית צמודה למדד, כדי לשמור על ערך הכסף, אך לא ישאו כל ריבית למטרות רווח. במהלך שבע שנות ההלוואה, יהיה כל לווה נתון להשגחתם של מדריכים מטעם הבנק, אשר יפקחו על התנהלותו הכלכלית ויוודאו כי היא מאפשרת לו לאזן את תקציבו ולפרוע את חובו. מצבו הפיננסי של כל לווה יהיה שקוף אל מול המערכת הבנקאית כולה, כמוהו כהתנהלותם הפיננסית של הבנקים עצמם, שתהיה שקופה גם לציבור הרחב – על פי חוק.

   מה יקרה למי שלא הצליח לפרוע את חובו מקץ שבע שנות ההלוואה? מי שפעל על פי ההדרכה שקיבל, והוכר על ידי המדריכים כמי שעשה כל מאמץ לעמוד בהתחייבויותיו, תישמט יתרת חובו, אך ייחשב כמורשה אשראי. מי שלא פעל באופן מאוזן, לא נשמע לעצות המדריכים ולא עשה את כל המאמצים – על פי רשימת קריטריונים קבועה מראש – להחזיר את חובו, חובו אמנם יישמט, אך הוא לא יורשה עוד להיעזר בבנקים האלטרנטיביים, ומידע על התנהלותו הפיננסית יועבר לכל הגופים הבנקאיים הפועלים במשק.

   הבנקים האלטרנטיביים יספקו את כל שירותי הבנקאות האישית ושירותים לעסקים קטנים, אך לא יעניקו שירותי שוק מניות וכיוצא בזה. שירותים אלה, לצד הלוואות גדולות וניהול חשבונות של חברות גדולות יסופקו על ידי המערכת הבנקאית הרגילה, אשר תיפתח בפני כל בנק ברחבי העולם שיעמוד בסטנדרטים הבנקאיים אשר יקבעו בחוק, לתועלת הגברת התחרות ופירוק הריכוזיות בשוק ההון הישראלי. החזקת חשבון פעיל בבנק רגיל תותר רק למי שאינו חייב כסף לבנקים האלטרנטיביים.

   הרעיונות המפורטים כאן עשויים להיראות תמוהים ואף מדאיגים. ובצדק – מדובר בשינוי דרמטי בכלכלה הישראלית. שאלות רבות כרוכות בהקמת מערכת כזו, ותכנונה והקמתה יהיו עניין לא פשוט כלל וכלל. אבל גם המערכת הבנקאית הנוכחית נראית לעתים קרובות תמוהה ומדאיגה לא פחות.

   אין כאן קריאה להחלת העקרונות החדשים מיד. אבל יש כאן קריאה לקיים בהם דיון ציבורי (שכבר החל) – כי לא די לקטר על כשלי המערכת הנוכחית. ומי שרוצה שינוי, חייב להעז ולדמיין. אז דמיינו לכם מערכת בנקאית הפועלת לרווחת הציבור, דמיינו לכם חברה הפועלת במודע לצמצום מספר האנשים הנופלים קרבן למערכת בנקאית שכלליה – שאינם מובנים להם – פועלים נגדם. תארו לכם שאחד העקרונות של הכלכלה שאתם חיים בה יהיה של מתן הזדמנות לכל אדם להגיע, אחת לכמה שנים, לנקודת פתיחה חדשה, במקום להיתקע במעגל קסמים של חוב הולך ותופח.

   דמיינתם?
לא בשמים היא.

שלב ב'

אוקיי.

עבדנו יפה. יפה מאד. חיבוק גדול שלוח לכל מי שעשו ועושים במלאכה – לאנשי השורה מקריית שמונה ועד אילת, להנהגת המחאה, לשוכני האוהלים, לממלאי הכיכרות, למתדיינים ולמתלבטים. השגנו בסיבוב הזה הרבה-הרבה יותר מכפי שניתן היה לקוות בכלל. בראש ובראשונה, ניסחנו סדר יום חברתי. מעט מאד חרחורי מלחמה וריב מדיני עקר תפשו כותרות בשבועות האחרונים. גרמנו למאות אלפי אזרחים לחזור ולחוש שיש להם השפעה על גורלם. גרמנו לרבים אף יותר – כאלה התומכים בתנועה וכאלה המתנגדים לה – להתחיל לדון ברצינות בשלל הסוגיות החברתיות שלפתחנו. הרחבנו בצורה מסחררת את טווח הדמוקרטיה הישראלית – את המקומות שבהם היא מתרחשת, את כמות האנשים המחוללים אותה, את האופן בו מתנהלים דיוניה, את הנושאים שהיא עוסקת בהם, את אופק החזונות המוצעים לה. הצלחנו לאחד בין מאבקים חברתיים שונים ומרוחקים זה מזה, ולהבהיר לכל שקיים ביניהם קשר הדוק. התחלנו לגלגל תנועה. כל מי שישבנו נטוע על כס-הכוח, בין בממשלה ובין בעולם ההון, מרגיש היום אי-נוחות מסוימת. אולי מוגזם יהיה לומר שהם מפחדים, אבל הם בהחלט מודאגים.

מרוב הנפת שלטים, בסוף הידיים מתעייפות (קרדיט: טלי ניר)

   אבל בואו נהיה ריאלים. טווח הנשימה של הסיבוב הזה כבר איננו ארוך. בהיקפו הנוכחי, הוא לא יוכל להימשך עוד יותר משבועות ספורים. במהלך השבועות האלה, הממשלה לא תחלום אפילו להיענות לכל דרישותינו. אפילו לא לחלק ניכר מהן. רק פה ושם, תיקונים קוסמטיים. יוצא מזה שהסיבוב הראשון יסתיים במפח נפש, ובהתפוגגות תנועת ההמונים ההולכת וקמה. כמה זמן אפשר להביא אנשים להפגנה, שבוע אחרי שבוע, במספרים כאלה? כמה זמן ימשיכו אנשים לשבת במאהל? במחאת דיור קודמת, ישבו אנשים באהליהם כמה חודשים. אבל אלה היו אנשים שלא היה להם מה להפסיד, ובאמת ובתמים לא היה לרובם שום סיכוי למצוא פתרון דיור בכוחות עצמם. לא אלה הם עמוד השדרה של התנועה הנוכחית (ובזה כוחה). ומכל מקום, דבקותם של אותם מחוסרי דיור באהליהם לא ריגשה במיוחד את הממשלה – וגם לא את הציבור. המחשבה שנשב באהלים עד בוא הגאולה היא חסרת תוחלת. בניגוד למקובל לחשוב, מהפכה היא דבר הלוקח שנים. אנחנו זקוקים לאורך נשימה כזה, ופירושו של דבר שעלינו להתחיל לבחון את דרכנו הלאה.

   הצעתי היא להכריז ביוזמתנו על סיום הסיבוב הזה. עצרת הענק הבאה עלינו לטובה נשמעת לי הזדמנות מצוינת לשם כך. ניטול את היוזמה בידינו, ונסיים את הסיבוב הזה, שכולו ניצחון ענק שלנו, בתרועה ולא במלמול. נחזור רגע הביתה (רובנו. יהיו, מן הסתם, כאלה שיעדיפו להמשיך את מחאת האוהלים, על ההווי המיוחד שנוצר בה, וזה נהדר. שמירה על הגחלת), ונתגייס לשלב הבא, האפרורי מעט יותר, אבל דחוף ונחוץ מאין כמוהו: נשב וננסח בפירוט רב לא סדרת דרישות אד-הוק, אלא תוכנית מסודרת ומגובשת של שינוי סדר היום של ישראל.

קבוצת עבודה בדיון נלהב

   לשם כך נצטרך להקים קבוצות עבודה שיפרקו את ספר התקציב (ואת חוק ההסדרים) לגורמים, וירכיבו אותו מחדש – זו הפעם ברוח החזון החברתי. קבוצות אחרות יבחנו היבטים משפטיים של החוקים השולטים בכלכלת ישראל, ויציעו חוקים חלופיים, המכוונים לטובת כלל החברה. קבוצות העבודה הללו יצטרכו להיות מלוות במומחים, אבל אסור שיורכבו רק ממומחים. הרי כל העניין הוא שאנחנו נוטלים את האחריות על גורלנו, וחושבים על הכל בעצמנו. ננצל את הקשרים הטובים שנרקמו בינינו לבין עצמנו בשבועות האחרונים כדי לחלק בינינו את העבודה, ונתרשת היטב כדי להבין איך כל נושא משפיע על כל נושא אחר. ועל הדרך, גם נסדר קצת את מחננו פנימה, לאחר שבימים האחרונים החל להיסדק מעט קשר האמון שבין אגפים שונים בתנועה.

   בואו נקדיש לזה את החודשיים הקרובים, ואת הפירות הראשונים של עבודת המחשבה שנעשה, נציג אלה בפני אלה בחג הסוכות הקרוב (אמצע אוקטובר): נעלה כולנו לרגל לירושלים מכל הארץ, ונכנס את כנסת ישראל – לא את בית המחוקקים, אלא את כנסת ישראל כולה, פתוחה בפני כל מי שירצה לקחת בה חלק – אל מול בניין כנסת הנציגים. ההנהלה (אנחנו) תבוא בכבודה ובעצמה להציג בפני עובדיה (חברי הכנסת והממשלה) את חזונה לגבי הפרויקט שהם מופקדים עליו: רווחתם של אזרחי ישראל. ניקח את התנועה שלנו צעד אחד קדימה מתנועת מחאה, בכיוון תנועה מהפכנית של ממש.

   נפגשים בסוכות בירושלים?

משהו על ההנהגה

מחוליי הפוליטיקה הישנה: בנימין נתניהו היה יכול להיות שר חוץ מצוין (בעיני ראיתי), אבל הוא מתעקש להיות ראש ממשלה. אהוד ברק (כך אני שומע) הוא שר בטחון בכלל לא רע, רק שהוא עורג להיות ראש ממשלה.

עוד מחוליי הפוליטיקה הישנה: מעורבות הציבור בתהליך קבלת ההחלטות היא מינימלית, ומוגבלת למעשה (במדה לא מעטה בגלל אדישותו של הציבור עצמו) להצבעה בקלפי אחת לארבע שנים, כדי לבחור אנשים שמייצגים את רעיונותיו רק בקירוב משוער. או שהוא נדרש להצביע אחת לשנתיים, ואז אין לאיש מן הנבחרים יכולת לממש את הבטחותיו. אין פלא ששיעורי ההצבעה הולכים וצונחים.

ולנו, הממציאים מחדש את הפוליטיקה הישראלית (יש לכם ספק שזה מה שאנחנו עושים? אנחנו התגובה הראשונה לכך שקווי המחלוקת הוותיקים והרעים של החברה הישראלית – ימין-שמאל, דתיים-חילונים, מזרחים-אשכנזים, יהודים-ערבים – מתערערים מיסודותיהם), אסור בשום פנים ליפול למלכודות הישנות הללו. אנחנו הרי באנו לההפוך את פה-לי-תיק-הא לפוליטיקה.

   אני כותב את הדברים כעת, בעוד הסיבוב הראשון של התנועה החברתית בעיצומו, אך כבר בשלב הדעיכה; אבל אני מכוון את הדברים מראש אל השלבים הבאים. ואת המשפט הבא אני מבקש לסייג בהבעת מלוא ההערכה למה שעשו מנהיגי המחאה הזו עד כה:

   ההנהגה תצטרך להתחלף.

   היא תצטרך להתחלף מטעם ארגוני ומטעם ענייני.

   הטעם הענייני הוא, שכללי הסיבובים הבאים יהיו שונים מכללי הסיבוב הנוכחי. מהות הסיבוב הנוכחי, הראשון, הייתה גיוס ספונטאני של תומכים למחאה נרגשת, עולצת, קצת מעורפלת בפרטיה אבל ברורה מאד בהלך רוחה. לשם כך היה צורך במגייסים מוכשרים, במפיקים רבי השראה, באנשים היודעים כיצד להפוך משהו לחוויה מגניבה. בכל אלה הצליחו הקודקודים הנוכחיים של התנועה החברתית הרבה מעבר למשוער, ועל כך יש להודות להם בפה מלא. אבל הסיבוב הבא ידרוש מאתנו ירידה לפרטי דרישותינו, התבוננות מעמיקה ויסודית במגוון רחב של סוגיות וניתוח יחסי הגומלין ביניהן, כדי לגשת לשינוי מהותי של סדר העדיפויות של ישראל ולתיקון יסודי של חברתה. לשם כך יידרשו מומחים בתחומים שונים, רכזי קבוצות עבודה, אנשים היודעים לשלב רעיונות ותפישות שונות. הכל כדי להכין את הקרקע לסיבוב ההפגנות הבא, באביב הבא (נניח). בסיבוב ההוא, השלישי (ולא האחרון. המשימה שנטלנו על עצמנו היא כבירה, וידרשו שנים כדי להגשים אותה), נזדקק שוב למגייסים, למפיקים ולמארגנים – אבל במבנה והקשר אחרים – שיקדמו את הרעיונות שיגובשו על ידי קבוצות עבודה של הציבור, מומחים, מתאמים וכו'. בקיצור, הדרישות המשתנות עם התפתחות התנועה מכתיבות מלכתחילה שינוי הנהגה מדי פעם.

   הטעם הארגוני הוא שההנהגה הנוכחית – חרף האמון הרב שאנו נותנים בה, שכנראה החל להיסדק ביום-יומיים האחרונים (אני מתייחס כמובן, לביקורת הפנימית הלגיטימית על הנהגת המחאה, ולא על מסע ההשמצה של מתנגדי המחאה), עם תחילת דעיכת השלב הראשון והמעבר ההדרגתי לשלב הבא – איננה הנהגה נבחרת מצד אחד, ואיננה באמת פתוחה לכל מצד שני. מי ומי בה? כל מיני אנשים, כמעט כולם טובים וראויים, אשר את מעמדם כקודקודים הרוויחו ביושר בכך שהגיעו ראשונים, חלוצים לפני המחנה, או הצליחו לארגן דברים נחוצים, או הביאו עמם נדוניה של פעילים נוספים, או היטיבו להציג את התנועה בתקשורת, וכן הלאה. כל אלה סיבות ראויות וחשובות לעליית מנהיגי השלב הראשון; אבל אם בכוונתנו להיות תנועה המתיימרת לייצג ברצינות שכבות רחבות מכמה מגזרים, אין מנוס מלגבש דרכים להעצים את השפעת הציבור הרחב, יושב האוהלים וממלא הכיכרות, ואחת הדרכים לשם כך היא העמדת ההנהגה לביקורת ופיקוח – ואף לקביעת אישים ודרכים – מצד הציבור.

   עובדה היא שהדיונים הנערכים במאהל בחיפה (הסמוך למקום מגורי) אינם משפיעים בצורה משמעותית על ההנהגה הכללית של התנועה: יושבי המאהל עצמם נספרים, ובצדק, כחלק מן התנועה; אבל השפעתם על קבלת ההחלטות האמורות לייצג אותם דלה למדי. עובדה היא שבקרב האנשים שהם פניה של המחאה בתקשורת אין די גיוון יחסית לחברה הישראלית. עובדה היא שעד כה, הנהגת התנועה היא תל אביבית לגמרי. בשלב הראשון של התנועה אין בכך כל רע – תל אביב, ככלות הכל, היא הבירה האזרחית (להבדיל מן הבירה הממשלתית) של הארץ, ושום מקום אחר לא יכול היה להעניק למחאה הזו את המגניבות ואת הלהט ואת הזוהר התקשורתי שהיא העניקה לו; וייתכן שמושב ההנהגה יישאר בתל אביב (אף שזה לא הכרחי). מוכרחים להעצים את אנשי השורה של התנועה בכל הארץ, לגוון את המנהיגות ולהפוך אותה לשקופה יותר, אקאונטבילית יותר (חייבים למצוא מילה בעברית לאקאונטביליות!) ומייצגת יותר, אחרת ניפול למלכודת הפוליטיקה הישנה.

   איך עושים את זה?
אין לי תשובה חד משמעית. יש לי חברים המנסים לקדם את רעיון הדמוקרטיה הישירה, הנתמכת באמצעים אינטרנטיים. אני אינני חסיד גדול של דמוקרטיה ישירה כשיטת שלטון בדיוק בגלל שאלת האקאונטביליות, אבל חלק מרעיונותיהם עשויים בהחלט לסייע. מרכיב אחר בתשובה עשוי להיות גיבוש קבוצות עבודה – הן אזוריות והן נושאיות – כדי להכין היטב את דרישותינו ותוכניותינו לקראת הסיבוב הבא. בחירות? אני לא יודע אם הגיעה השעה לפורמליות כזו בתנועה, ותחושת הבטן שלי היא שבאותו אופן שעלו מנהיגי הסיבוב הנוכחי הודות להתאמתם לדרישות הזמן והמקום, יעלו גם מנהיגים חדשים עם השתנות הנסיבות. אבל לשם כך יצטרכו לפחות חלק מאנשי ההנהגה הנוכחית לפנות את מקומם, ופה אנחנו כבר נכנסים לא רק לתחום ההרגל הרע של ארגונים להנציח את הנהגתם, אלא גם לתחום הפסיכולוגיה והאגואים של כולנו. אגו הוא דבר מצוין בלעדיו לא היה קורה כלום. אבל יש לו גם היבטים שליליים.

   מכל מקום, צריך לחשוב ברצינות רבה על הסוגיות הללו, סוגיות העצמת אנשי השורה של התנועה וסוגיית הנהגתה. הדברים אינם נאמרים כדי לפגוע, ולו במעט, בהנהגה הנוכחית, של הסיבוב הראשון. תודתי העמוקה להם על כל מאמציהם והישגיהם. אני לא באתי אלא לדבר על הסיבובים הבאים. כי עוד נכונה לנו דרך ארוכה.

   מהפכה!

לקראת הימים הבאים

ממש בשעות אלה מזדרזת ממשלתה המבוהלת של ישראל לנסות לשבת עם מנהיגי המחאה למשא ומתן שאין מנוס מפני סיומו בהישגים דלים בלבד, אם בכלל. אין מנוס גם מצד הממשלה וגם מצד המוחים: מצד המוחים, משום שמי שיגשו לשבת מול נציגי הממשלה יהיו מארגנים ומארגנות מוכשרות, אנשים ונשים מלאי אכפתיות, בהם כאלה שכבר שנים מנסים לקדם סדר יום חברתי חדש, ובכל זאת אין בהם מומחים לכלכלה, אין בהן מומחיות למימון, לשוק הון. אפילו מומחים לפרלמנטריזם אין בהם, ונכון להיום ישראל עודנה נמשלת על ידי משטר נציגים, גם אם הריבון – מעסיקם ונותן לחמם של הנציגים, הוד מעלתו הציבור – התעורר לפתע ומראה כל סימן שאין בכוונתו להתיר להם להמשיך לעשות ככל העולה על רוחם. המדובר איפה במפגש בין חובבנים נלהבים ומוכשרות – מלאות כוונות טובות ורוח נכונה, אך חסרי ידע ותוכנית מגובשת – ובין, נו,  פקידי ממשלה. ומצד הממשלה אין מנוס מפני כשלון השיחות, משום ששרי הממשלה והעומד בראשה עדיין מקווים שמדובר בהתפרצות חד פעמית, שחרור קיטור, שיעבור עם תום הקיץ. החום, החזרה ללימודים, הפלשתינים. אתם הרי כבר יודעים.

ככה מתחילים לעבור מסתם אכפתיות וכוונות טובות לדרישות מוצקות (קרדיט: תמיר לדרברג)

   השלב הבא במחאה עתיד, אם כן, להיות מפח נפש של המפגינים.

   זה אולי בלתי נמנע, אבל זה חבל, משום שכעת, כאשר הסיבוב הראשון של התנועה החברתית הגדולה עומד בפני סיום, אפשר לומר בפה מלא שניצחנו בו: אנחנו, כל מי שנתן כתף, או פה, או יד ורגל למחאת השבועות האחרונים. כל מהותו של הסיבוב המרגש הזה, גדוש האהלים והעצרות ומיטינגים על מיטינגים ושירה ומסיבה אחת גדולה, הייתה שההמונים המרגישים עצמם במצוקה – בגלל המדיניות החברתית המתעלמת של ממשלות ישראל בעשרים השנה האחרונות – ירימו ראש, יראו זה את זה ויגלו פתאום שהם המונים. שימצאו זה את זה, יתחילו לדבר, ימצאו שפה משותפת ונקודות מחלוקת, יתלבטו, ילמדו מחדש לתבוע שליטה כלשהי על חייהם וגורלם. מבחינה זו, הסיבוב הנוכחי היה הצלחה מסחררת.

וככה נראית הצלחה מסחררת בסיבוב הראשון (קרדיט: מארי דיון)

   אפשר גם להוריד את הכובע בפני מי שהיו מתוות דרכו ורכזיו של גל המחאה הזה, על שעשו מעט מאד טעויות, והצליחו לכנס בכפיפה אחת שפע גורמים בחברה הישראלית שעד כה נחשבו למרוחקים ואף עוינים זה לזה. ואפילו שכדי לקדם אחדות כזו יש צורך באויב משותף – במקרה דנן הממשלה בראשות נתניהו – הן והם הצליחו גם לא לנסח דרישה חד משמעית להתפטרות הממשלה. קריאות כאלה, אף שבהחלט נשמעו מכל מיני כיוונים, לא היו לבה של המחאה. ובצדק: מה זה חשוב מהו שם משפחתו של ראש הממשלה, כל עוד הוא או היא יפעלו כדרוש ויישם מדיניות חברתית חדשה. אם נתניהו הוא זה שעליו תטיל ההסטוריה את התפקיד הזה, ואם אכן ימלא אותו באמונה, תבוא עליו הברכה; ומצדי שימשיך להיות ראש ממשלה עוד שלוש קדנציות רצופות של בניית מדינת רווחה בדיוק כפי שחלמנו עליה. אם מישהו עם שם אחר – לבני, דרעי, יחימוביץ', ליברמן, מה זה חשוב? – הוא שימלא את התפקיד באמונה, תבוא הברכה דווקא עליו. ומעניין את הסבתא שלי מה הם מניעיו. מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. ובכל מקרה, אנחנו כולנו נשגיח כעת בשבע עיניים על כל מי שעמוד בראש ממשלתנו, יהיה אשר יהיה.

מיטינגים על מיטינגים (קרדיט: טלי ניר)

   ביום ראשון, שלושה ימים לאחר תחילת המחאה, באתי לשדרות רוטשילד ומצאתי את עצמי באישון לילה במיטינג של פעילי המעגל השני של ההנהגה. התלבטו שם איזה מסר צריך להבליט: דיור בתל אביב? דיור בפריפריה? ואם פריפריה, האם גם תחבורה ציבורית? ומה בדבר הרופאים? משום מה, על אף שהייתי זר ואורח, שאלו גם לדעתי. דעתי, אז כהיום, הייתה שמהסיבוב הזה לא יצמח פתרון, ובכלל ספק אם יש פתרון אחד, חד משמעי, סופי (ובתור יהודי אני חרד מאד מפני פתרונות סופיים). נסיבות משתנות מצריכות פתרונות חדשים לבקרים. אבל, אמרתי (ואני עדיין סבור כך), אם נצליח להתגבר על הדחף למצוא פתרון, מיד ובדיעבד, יש מצב שעד תום גל המחאה הנוכחי (עוד שבועיים? שלושה?? חודש???) נדע מהי השאלה. וזה יהיה הישג עצום.

נכון מאד. אבל מה זה אומר, בדיוק? (קרדיט: טלי ניר)

   קווי המתאר של השאלה הזו כבר מתחילים להתגבש בין המחאה ובין הביקורת עליה. והנה היא, השאלה: מהי דמותה של מדינת רווחה בת-קיימא במאה העשרים ואחת, נוכח משאבי טבע מתדלדלים, משבר אנרגיה שכבר החל ומחסור במזון הממשמש ובא ובא, מצוקת מים מתמשכת וכלכלה עולמית הנתונה במשבר חמור, עמוק מאי פעם, השם ללעג בזו אחר זו את כל ההנחות המוקדמות של הכלכלה המודרנית שכל כך התרגלנו אליה, לטוב ולרע. המשימה המוטלת עלינו – תומכי המחאה, אבירי מדינת הרווחה, אוהבי הצדק החברתי – היא לא פחות מכבירה, והציפיה שהממשלה היא שתשרטט את קווי המתאר של הפתרון היא מופרכת, בין אם מדובר בממשלת ימין ובין אם מדובר בממשלת שמאל. אלה ואלה חיים לא רק בתמונת עולם שעבר זמנה, אלא גם אופק השקפותיהם איננו מרחיק לכת מעבר לתיקונים קלים יחסית בתקציב המדינה; ומה שדרוש עכשיו הוא עיון מדוקדק בכל ספר התקציב, מאל"ף ועד תי"ו: הכל על השולחן, הכל עומד לדיון ולוויכוח. יהיה כואב מאד. מימין ועד שמאל, מחילונים ועד דתיים, מערבים ועד יהודים, כולנו נגלה שלא כל חלומותינו ברי הגשמה. יהיו מי שיצאו דפוקים מכל הסכם שלא יהיה. השאלה היא איך מצמצמים את הדפיקה, אבל למנוע אותה כליל – פשוט אי אפשר.

   ואת הדיון הזה קשה מאד לנהל באווירת האטרף הנוכחית – החיובית מאד וההכרחית! – בין אוהלים לצמתים, בין לילות הפגנה לבקרי עבודה. צריך לשאוף רוח, צריך לחרוט בזכרון את הטעם המתוק של ראשית המהפכה, של הרגע שבו גילינו זה את זה, של התקווה העזה שמחרמנת את הגוף ואת הנפש, כדי להתגבר על האכזבה שתבוא עם תום הסיבוב הנוכחי בהישגים מעשיים דלים בלבד (אם בכלל), ולגשת לעבודה בחודשי החורף, שבהם יהיו ההפגנות על אש קטנה. במקום זאת, ננצל את החודשים הללו למחשבה יסודית על כל ההשלכות וההסתעפויות של השאלה שהצלחנו לנסח – איזה הישג כביר! – בסיבוב הזה. ועם תום החורף, נחזור במלוא הכוח. אני מציע ליל סדר המוני מול הכנסת. נחגוג את חג החירות ברוב עם, עם הגדה חדשה של פסח המספרת לא רק איך יצאנו פעם מעבדות לחירות, אלא איך עוד נצא. בכל דור ודור, לא?

   ובינתיים, את השבועות הקרובים בואו ננצל היטב כדי לבנות את הביחד שלנו, של תנועת הצדק החברתי בישראל. תנועה שיכולה בשקט לטפוח לעצמה על השכם, אבל לא לנוח על זרי הדפנה. בואו נכיר זה את זו לקראת הוויכוחים שעוד יבואו, ננסה להבין איש את צרכי רעותו, כי מדינת רווחה היא רק קליפה ריקה, אם היא איננה יושבת על חברת רווחה. והחברה היא אנחנו.

התחלה של חברת רווחה (קרדיט: דגן וואלד)

   בסדרה הנהדרת שלו על תולדות התנועה הקיבוצית שואל מודי בר-און (2:44 דקות לתוך הפרק): האם החלום ההוא – הגדול, המפואר והיומרני, על שוויון ושיתוף, על מסירות ומוסריות – האם החלום הזה עדיין לוחש בתת המודע הישראלי, מחכה שמישהו ינשוף בו רוח ויהפוך שוב את הרמץ לשלהבת גדולה? נדמה לי שהשבועות האחרונים מראים חד משמעית שהתשובה היא כן מהדהד. ומבחינה זו, וודאי שניצחנו בסיבוב הראשון. איזה כיף.

נ.ב.

ואיזה כיף לנגן למהפכה!

(קרדיט: דוד אלכסנדר)

היינו כחולמים – על מכתבי הרבנים והרבניות, יהדות, גזענות וחוני המעגל

אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק [חוני המעגל – יב"ע] היה מצטער על מקרא זה (תהילים קכו) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (בבלי, תענית כ"ג ע"א)

מצטער, בהקשר זה, אין פירושו עצוב או מתחרט, אלא מתיגע להבין את פשרו. בערוב ימיו, היה סבא שמוליק (תלמיד בישיבת ברטיסלבה, מעפיל, לוחם במלחמת הקוממיות, ממתישבי בית יוסף, חובב מופלג של דברי תורה ושירה, לימים בעל קורא בבית הכנסת בו נהג להתפלל ברחובות) מרבה להצטער על הפסוק מאמצע הקידוש "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים". מקץ שנים של הרהור, החליט סבא שמוליק לשנות מעט את הנוסח, והיה מקדש "כי בנו בחרת ואתנו קידשת עם כל העמים". לנגד עיני, סביב שולחן השבת, קמה לתחיה מחלוקת מימי בית שני ושיבת ציון, אותה שיבת ציון שבמהלכה היינו כחולמים. היא המחלוקת שבין שבי ציון, שכדי להתמודד עם איום ההתבוללות בלחץ החיים בגולה הגו תפישׂת יהדות המדגישה את ההקפדה על המוצא היהודי והחוזה גאולה יהודית ספיציפית (ולפי חלק מן הגרסאות, כוללת נקמות בגויים), ובין הנשארים בציון, אשר הגו תפישׂה מרחיבה הרבה יותר של "מיהו יהודי", של היחס בין היהודים ליתר אומות העולם ושל זהות המשתתפים בגאולה העתידית (רמז: כולם). זהו המאבק בין תפישׂת "זרע קודש" ותפישׂת "עם עולם", שהכתיב את אופיה ומהלכה של שיבת ציון הראשונה, הראויה לעיון ולימוד נפרד.

לשני אנשים בדברי ימי עם ישראל היו גם הסמכות וגם הביצים לקבוע מיהו יהודי. הראשון הוא עזרא הסופר, שקיבל מנדט מפורש בעניין זה ממלך פרס, על רקע המאבק בין שתי התפישׂות; השני, להבדיל אלף אלפי הבדלות, היה אדולף היטלר. עם כל הצרימה שבכלילת שני האנשים הללו במשפט אחד – הבדל של יום ולילה קיים בין הרקע למעשיהם, נקודת המוצא שלהם, שיטותיהם ומדת האימה שבמעשיהם – קיימים כמה קווי דמיון בין המסקנות שהגיעו אליהן שניהם: שניהם הגיעו למסקנה שהיהדות היא עניין מבוסס מוצא, כלומר גזע; הצלחת שניהם היתה מוגבלת (עזרא הסופר לא הצליח לאכוף לגמרי את האיסור שקבע על הנישואין עם נשים נכריות; אדולף היטלר הצליח להשמיד רק כשליש מן היהודים); וחשוב מכל לעניינינו: שניהם שאבו את סמכותם משלטון נוכרי – עזרא הסופר ממלכות פרס, היטלר מן הרייך השלישי הגרמני. בטווח שבין שתי נקודות הזמן הללו היה חלק ניכר מן העם היהודי שרוי בגולה, והתפישׂות הגלותיות בדבר התבדלות קנאית,תפישׂות שנוצרו מלכתחילה כדי לענות על אתגרי הגולה, עוד התעצמו נוכח הריב הדתי שבין היהודים לבין נוצרים ומושׂלמים. כמעט אפשר לומר שיותר מששמרו ישראל על השבת – הם פחדו מהגויים.

שיטת ארץ ישראל עצמה היתה מרחיבה הרבה יותר, כך עולה מהעדר טכס ותהליך רבני בפרשת הצטרפותה של רות המואביה לעם ישראל; מן הקלות שבה קיבל לתוכו עם ישראל קבוצות אתניות שלמות – אדומים ויטורים – בימי החשמונאים; כך משתמע גם מכך שהתומכים בהיבדלות נאלצו שוב ושוב לקבוע הלכות על טומאת גויים, בימי גזרות אנטיוכוס וערב המרד הגדול (אילו היה הרעיון של טומאת גויים נפוץ ומקובל כל כך, לא היה צריך לקבוע שוב ושוב הלכות בנושא – בחלק מן המקרים תוך שימוש בכוח נגד יהודים שהתנגדו לכך). שיטת ארץ ישראל לא היתה של הטמעות ומחיקת הזהות העצמית, אלא של זהות ברורה מצד אחד ופתיחות כלפי העולם מצד שני. היא לא זכתה לעלות להגמוניה בעולם היהודי' בעיקר בשל כוחם המספרי והפוליטי המתמשך של יהודי הגולה – גולה שהפכה לעיקר זירת קיומו של עם ישראל במשך מאות רבות של שנים.

והנה, בעצם פרשת תקומתו של עם ישראל בארצו (קל לשכוח שזו משמעותה של מדינת ישראל, כי קל לפעמים להתעלם מ-3,000 שנות הסטוריה רחוקה בלחץ הארועים של עשרות השנים האחרונות), צצה שוב התפישׂה הגלותית, הגזענית, המכוערת, בדמות רבנים ורבניות שטרם השׂכילו להבין את השינוי העצום – הפוליטי, ההסטורי, המיתולוגי, האמוני – שבעצם הקמתה של מדינת ישראל (קל לשכוח שזו משמעותה של מדינת ישראל, כי קל לפעמים להתעלם מ-60 השנים האחרונות בלחץ הארועים של 3,000 שנות הסטוריה רחוקה). שני מכתבים מן השבועות האחרונים – מכתב הרבנים ומכתב הרבניות – מבקשים להחיל את העקרונות הגזעניים של הקיום בגולה על החיים בישראל. אלה מצווים לא למכור ולהשׂכיר דירות לערבים, ואלה מזהירות מפני קשרים זוגיים בין יהודיות וערבים.

אדם חכם אמר לי פעם, בימים בהם היה מאיר כהנא סמל הגזענות בישראל: "למטה-למטה, כולנו, כל העולם, כהנא; כל השאר זה חינוך". הפיתוי לבדלנות וגזענות קיים בנו מעצם טבענו כאנשים קטנים ואינטרסנטים החיים ביקום שגדול עליהם בשש מידות. החינוך – כלומר, הנחלת לקחי העבר לצורך הכשרה להתמודדות עם העתיד – אמור להפגין בפנינו את אזלת ידן וקוצר יריעתן של תפישׂות גזעניות.

אבל החינוך הוא קליפה דקה למדי. הוא איננו יכול לשנות את טבעו הבדלני והאינטרסנטי של האדם, ואיננו יכול לבטל את הנטיה האנושית להתקבץ בקבוצות מובדלות, שהמוצא ממלא בהן תפקיד מרכזי – ויעידו, למשל, הקשיים שבהם נתקלים מהגרים בכל מקום בעולם. אבל כאשר בונים סביב הנטיות האנושיות הללו אידיאולוגיות שנועדו להצדיק אותן ולהעצים אותן – למתוח קווים ברורים על פי מוצא, לשמור על התבדלות קנאית, לראות בקו ההפרדה על פי מוצא קו שאיננו ניתן למעבר – אנחנו עוברים מתחום ההתקבצות הלגיטימי אל תחום הגזענות.

ככל  שהולך וגובר הלחץ הגזעני מצד רבנים מוגי לב, המפחדים להתמודד עם המשמעויות העמוקות של חידוש קוממיות עם ישראל בארצו (כן, חברים. המדובר בנושאים גדולים ורחבים המאלצים שימוש במלים גדולות ומליציות לעתים), כן עולה כדרך הטבע הראקציה להם, בדמות אנשים שזהות יהודית כזו, התלושה מתנאי קיומה והמאמצת השקפות גזעניות שאבד עליהן הכלח, לא מקובלת עליהם; וכיוון שאלה היוצאים בהכרזות הגזעניות מתיימרים להיות בעלי הבית של היהדות, מוצאים עצמם המתנגדים – שלא בטובתם – מתנכרים לזהותם היהודית. והנה לנו שוב רקע לקרע כמו בימי שיבת ציון הראשונה. וכמו אז, כן היום: המובילים את המהלך הם האנשים שטכסטים וחזיונות גאולה בדלניים חשובים בעיניהם פי כמה מתנאי החיים. אנשים שבעיצומה של שיבת ציון מסתובבים כחולמים, בעיניים עצומות למציאות, והוזים חזיונות חסרי שחר; וחשוב מכל – מדובר באנשים שתפישׂת עולמם מושתתת על עולם ההגות שנוצר בגולה, ושנועד לבסס קיום יהודי בגולה.

אין לנו הרשות להתנער מהם כאילו אינם חלק מאתנו: לא מן הגזענים הגלותיים ולא מתמונת המראה שלהם, הלא הם המתנכרים (הגלותיים לא פחות). משימה כבירה מוטלת על כתפי כולנו: המצאתם מחדש של הזהות היהודית, של היהדות, של הציבור היהודי, כך שיוכלו לענות על צרכי השעה ועל תנאי הקיום של שיבת ציון השניה. גם אם לא כל הרעיונות שנוצרו בגולה חייבים בביטול – כפי שסברו חלק מראשוני הציונות – אין ספק שצריך מאוד לערוך בהם מיון וניפוי, וצריך שהמיון והניפוי הזה יעשה על ידי אנשים שעוצבו בארץ ישראל לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא גם מבחינה רגשית ומושׂגית. אין טעם להיאבק במכתבי הרבנים והרבניות באמצעים חוקיים – זהו פתרון זמני בלבד. צריך לקחת את היהדות לידינו, לנער אותה היטב ולהשתלט עליה. נדבך ראשון בזה הוא דחיית הגזענות החשוכה, פרי הבאושים של הגולה.

ודאי, צפויה לזה התנגדות עזה –  הדבקים בדרכי הגולה ינסו לבלבל מושׂגים ותחומים בין הפוליטי והדתי, בין איבה לאומית וגזענות, בין דאגה לגורלנו ובין ביטול גורלם של זולתנו; הם ינסו, כרגיל, להסוות את מעשיהם בדיבורים על מסורת ועל צרכים קהילתיים. עלינו להיות ערים לשקריהם וערים גם לפעמים שבהן, מתחת למסקנות הגזעניות, מסתתרת דאגה אמיתית ולגיטימית. עלינו להיות ערים לשיטות שלהם, לנקודות החולשה שהם מנצלים, לכל מה שמסייע להם להפיץ את משנתם הגזענית, ועלינו להיות ערים לצורך לפעול לקידום פתרונות שימנעו מהם את התמיכה שהם מחפשים. עלינו להיות ערים – כדי שלא יהיה גורלנו כגורל חוני המעגל, שהצטער על הפסוק "היינו כחולמים" עד שהוצא להורג במהלך מלחמת אחים שהביאה לקצה של הקוממיות הקודמת של יהודים בארץ ישראל, בתקופת ממלכת החשמונאים.

גם לחלום צריך לדעת.

משהו בעניין עקירת עצים והצתת שׂדות

זה הרי היה צפוי וברור (ומוצדק): בעקבות דרישתנו לשמוע מן המתנחלים גינוי לפעולות תג מחיר, הכוללות עקירת עצי זית של פלשׂתינים, דורש הצד שמנגד לשמוע גינוי מפינו לפעולות הצתת שׂדות שבהן מעורבים מי שמכנים את עצמם אנרכיסטים. זו דרישה שאני שמח להיענות לה, הן כחלק מן הדיאלוג המתחיל לקרום עור וגידים בין אנשי שׂמאל ומתנחלים, והן כשהיא לעצמה, בלי קשר לשום דבר אחר.

ובכן:

במסגרת הסכסוך בארץ ישראל, מתרבים והולכים האנשים הרואים בעצים וצמחים חיילים במחנה היריב, ומכלים בהם את חמתם: עוקרים, שׂורפים, תולשים, שוברים.

יכולתי להעיד עלי את התורה, (דברים כ' י"ט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר", אבל ספק בעיני אם מדובר במקור סמכות בעיני האנרכיסטים משׂמאל (או בעיני אנשי תג מחיר מימין).

יכולתי לציין עד כמה פחדנית ומוגת לב היא תקיפת צמחים חסרי מגן. עד כמה שפל הדבר, לנקום את נקמת איבת מישהו כלפי מישהו אחר בהחרבת עולם הצומח והחי. אבל הן האנרכיסטים משׂמאל והן אנשי תג מחיר מימין חיים בעולם שומם וקודר של טהרנות רעיונית שיש בו מקום לסמלים ועקרונות בלבד, ואין בו מקום לאנשים – על ריבוי פניהם, חולשותיהם, שׂריטותיהם ומעלותיהם – קל וחומר שאין בו מקום לעצים.

יכולתי להצביע עד כמה בזוי הדבר, לזרוע פוליטיקה של הרס ולקרוא לה פוליטיקה של תקווה. גבלס וסטלין בכבודם ובעצמם לא היה מיטיבים מהם לדבר בלשון שקר. עקירה היא נטיעה, הצתה היא מעשה בניין, יום הוא לילה ורע הוא טוב. אלא שהעוקרים והמציתים משני הצדדים כבר שבויים לגמרי בלשון השקר שלהם. הם באמת ובתמים מאמינים שחושך הוא אור, והדבר היחיד המתמיה אותם הוא מדוע, לאחר שאמרו לנו את שקריהם פעמים רבות כל כך, טרם השתכנענו? אני משער שהתשובה שהם נותנים לעצמם היא שאנחנו עיוורים (ככל הנראה משום שאנו רואים נכוחה).

יכולתי להביא עוד שפע נימוקים על המבדיל בין אדם ובהמה, על תרבות, על אנושיות, על כל מיני מושגים כאלה. אבל נאמן עלי העקרון של "חנוך לנער על פי דרכו", כלומר: דבר אליו בשׂפה שהוא מסוגל להבין. והשׂפה המובנת לעוקרי עצים ומציתי שדות היא שׂפת עליבות הנפש וגסות הרוח. ובכן, לאנרכיסטים כלאנשי תג מחיר, בלשון זכר ובלשון נקבה כאחד: מי שעוקר או מצית את עצי זולתו, יש לו זין קטנטן. מי שעוקרת ומציתה את עצי זולתה, יש לה דגדגן לא פעיל.

שפלים ובזויי נפש.

 

אגרת למתנחלים (לקראת הפגישה הבאה בקדומים)

 

לפני כחודש עלינו, כמה פעילי שמאל, לקדומים. הרעיון היה להיפגש עם המתנחלים, לאוורר את תלונותינו אלה כלפי אלה ולנסות לראות האם אפשר לייצר שפה משותפת מעבר לתלונות ההדדיות. מאז נערכו עוד שני מפגשים, ובמהלך הפעילות סביבם ולקראתם החלו – כטבען של מערכות יחסים – שני הצדדים להרגיש מדת קרבה כזו, שישר התחלנו לבוא בדרישות אלה אל אלה. מטבע הדברים, קשה לנו לצפות ממתנחלים שיצאו בהכרזה נרגשת כנגד ההתנחלויות, בדיוק כשם שהמתנחלים מבינים שקשה מאד למצוא פעילי שמאל שתומכים במפעל ההתנחלות, לפחות בהתגלמותו הנוכחית. אז הדרישות היו מצומצמות יותר: אנחנו רצינו מאד לשמוע מבני שיחנו המתנחלים גינוי לפעולות "תג מחיר" השונות, השומטות את הבסיס המוסרי לא רק מתחת להתנחלויות אלא גם מתחת רגלינו אנו; המתנחלים, לעומת זאת, התאוו לשמוע שמאלנים מדברים על מתנחלים ללא התלהמות וללא כינויי גנאי.

וראה זה פלא – שני הצדדים הצליחו לעמוד בדרישות הצד שמנגד. עמיתי ורעי ד"ר אורי אמיתי ואני כתבנו אגרת למתנחלים מבלי להשתמש אפילו בשם גנאי אחד, ומצאנו את עצמנו כותבים מתוך אמפתיה – לא כלפי ההתנחלויות, אלא כלפי המתנחלים. מן הצד השני, כתב ידידנו טל ירון, תושב קדומים, קול קורא כנגד פעולות תג מחיר. עכשיו, אחרי שהורדנו את שתי הדרישות הללו מעל הפרק, נקיים מפגש נוסף בקדומים ביום שלישי הקרוב (ט"ז בכסלו, 23.11). במהלך המפגש הזה, בטוחני, נצליח למצוא דרישות חדשות להעלות אלה בפני אלה, ואולי אפילו נצליח למצוא דברים לדרוש ביחד מכולנו, בתחומים אחרים לגמרי (כמו חינוך, נניח. או תעסוקה. או אלף ואחד הדברים שמוזנחים תמיד בגלל שכל הדיבורים הם על עתיד יהודה ושומרון). כולכם מוזמנים. הנה לפניכם האגרת שלנו (את הקול הקורא של טל תוכלו למצוא בבלוג שלו).

 

אחים יקרים ואחיות אהובות –

תשמעו, הרי לכולם ברור שהמצב כרגע הוא בלתי נסבל. יותר מדי אנשים שרויים בסבל בגלל מצבו הנוכחי של מפעל ההתנחלויות ושל השלטון היהודי ביהודה ושומרון. הפלשׂתינים כמובן. לא שהם שׂיות תמימות ולא שאין להם תפקיד מפתח במצבם, אבל הפלשׂתינים סובלים קשות מן הסכסוך. מי כמוכן וכמוכם, שחיים בשכנותם, כמטחווי עין מהם, יודעים זאת. מקרים פרטיים של טוב וחסד קיימים כמובן, אבל כציבור, הפלשׂתינים סובלים קשות: מהעדר זכויות אזרח ולעתים קרובות גם זכויות אדם, ממצוקת ניידות בגלל המחסומים וגדר ההפרדה, ממצוקת פרנסה, ממצוקת הגדרה עצמית. נכון, נכון – אילו היו משוכנעים שהם רוצים מדינה לעצמם יותר מכפי שהם מעוניינים שמדינתנו שלנו תפסיק להתקיים, כבר מזמן היתה להם מדינה. ברור שהטרור שהם נוקטים בו מקשה עד מאד לחוש כלפיהם חמלה. כל אלה הם הסברים שלאחר מעשׂה: העובדה היא שהם שרויים בסבל מר.

גם אזרחיות ואזרחי מדינת ישׂראל כולם סובלים מן השלטון שלנו בעם זר: סובלים מן האלימות שחלחלה מן הכיבוש אל תוך החברה הישׂראלית, שהפכה את כולנו לאטומים יותר ואדישים זה לזה כפי שלא היינו מעולם. סובלים מן ההשלכות הכלכליות של החזקת נוכחות צבאית ואנושית כה רבה ביהודה ושומרון. סובלים מהרעה מחמירה והולכת במעמדה של ישׂראל בדעת הקהל העולמית, עד כדי ערעור על עצם זכות קיומנו הלאומית בארץ. נכון, יש גם הרבה שׂנאת ישׂראל לשמה בעולם, אבל הכיבוש משמש כרגע כנקודת המשען העיקרית של הפעילות הארסית ביותר כנגדנו (ולא, אנחנו לא משלים את עצמנו שאם הכיבוש ייפסק פתאום יאהבו אותנו. פשוט יהיה למקטרגים פחות פתחון פה). אנחנו סובלים – סובלים מאד – מכך שההתעקשות על היאחזות ביהודה ושומרון בכל מחיר מקעקעת לא רק את הצד הדמוקרטי של המשוואה "יהודית ודמוקרטית", אלא גם את הצד היהודי שלה. לא די שהדמוקרטיה מתעקרת כאשר אנשים רבים כל כך נשלטים ללא זכות ליצוג, אלא גם היהדות הולכת ומצטמצמת, בעיני היהודים ובעיני אחרים, לכדי מנגנון שנועד להצדיק ולהמשיך את השלטון בעם זר. ומה עם דרכי הנועם של היהדות? מה עם ואהבת את הגר? מה עם שפע הרעיונות היהודיים, היקרים גם ללב חילונים רבים, העוסקים בדברים אחרים לגמרי מפלשׂתינים ורגבי אדמה ושיקולי בטחון?

וגם אתם, הציבור העברי בשומרון וביהודה, סובלות וסובלים מן הכיבוש. אמנם אתם בחרתם בעצמכם את מקום מגוריכם, ואפשר שאתם מקבלים את הסבל באהבה, אבל הרי לא תכחישו – ודאי שאינכם מכחישים, אתם אפילו מרבים לומר זאת בעצמכם – שחייכם אינם קלים, לא בתקוע, לא בקדומים, לא ביצהר. לא תאמינו, אבל איכפת לנו מכם, ומסבלכם.

נכון לרגע זה יש שלוש אפשרויות העומדות על הפרק (אנחנו כמובן פתוחים לשמוע הצעות מעשׂיות נוספות):

האפשרות הראשונה היא לספח את שומרון ויהודה כך שיהיו חלק ממדינת ישׂראל, מבלי להעניק אזרחות לפלשׂתינים תושבי השטחים. משמעות ההחלטה הזו תהיה ללא ספק התקוממות פלשׂתינית עזה משידענו אי פעם, שאותה נאלץ למגר בעוצמה כזו שתשׂים קץ לכל שיירי הלגיטימיות הבינלאומית של ישׂראל, תקרע אותנו מבפנים באופן שאולי לא יהיה ניתן עוד לאיחוי, ותאלץ אותנו להרהר ברצינות באפשרות לבצע גירוש המוני של פלשׂתינים. כך נראית, פחות או יותר, מורשת כהנא. לזה לא ניתן לעבור, בשום פנים ואופן. ואתם?

האפשרות השניה היא לשכנע את הציבור הפלשׂתיני (האמנם יסכים לכך?) לקבל אזרחות ישׂראלית. כלומר, כל פלשׂתיני תושב יהודה ושומרון יקבל אזרחות ישׂראלית מלאה. נו באמת, כמה זמן לדעתכם תישאר כך מדינת ישׂראל יהודית (ו/או דמוקרטית)? במו ידינו ניצור את האפשרות ליצירת רוב לא יהודי במדינת ישׂראל. את הבעיה הזאת, היה מי שאמר, ניתן לפתור על ידי העלאת עוד שלושה מיליון יהודים מחו"ל. היעד הזה נשמע קצת אופטימי מדי. מאז קום המדינה עלו בערך כמספר הזה יהודים – על פני כשישים שנה! וזאת בתקופה שבה ברור היה שישׂראל היא מקום צעיר, דינמי, אופטימי, מלא חזון עד להתפקע. האם זהו המצב כעת? ועוד: כיום יש כבר עשׂרה מיליון נפש בין הים לירדן. נניח שנביא שלושה מיליון, איפה הם יגורו? ממה יתפרנסו? ומה יקרה כאשר תיפתח הדלת להגירה פלשׂתינית לתחומי המדינה? הרי לא ניתן יהיה למנוע מאזרחים שווי זכויות את הזכות לאיחוד משפחות, למשל. שתי אומות שיש בלבן הרבה טינה זו על זו ייאלצו לחיות לפתע במסגרת מדינית אחת. מדינה דו-לאומית. כמו בעולם הגדול, נכון? כמו רואנדה, בוסניה, סרי לנקה. למען השם, אפילו בלגיה (בלגיה!) מתפרקת.

האפשרות השלישית היא לקבל הכרעה על חלוקת הארץ, כמו שהכריעו בן-גוריון (פעמיים!) ורבין. המחיר יהיה כבד מאד, ללא ספק: עקירה מבית; פרידה מחבלי ארץ; הכרה בכשלון שנכשלנו כולנו בהתמודדות עם תוצאות מלחמת ששת הימים. המשׂימה הזו, שאמורה היתה להיות חלק מכל פרשת הציונות, כבדה בזמן הזה מכפי כוחנו. אם כך, ניסוג ונתארגן מחדש. נפנה את המשאבים הכבירים (לא רק כלכליים, ולא רק מצד הממשלה) המושקעים בשומרון וביהודה אל משׂימות דחופות שהוזנחו: בתחום החינוך, העבודה, הבריאות, הרווחה. נתחיל לפתח את יתר אזורי הארץ, לא רק את המרכז. נקדיש תשׂומת לב לשסעים הקשים שבינינו לבין עצמנו. זה יהיה תהליך כואב, אבל מחזק.

אם כן, נשאלת השאלה: איך נחלק, בהסכם או בצעד חד-צדדי?

אם בהסכם, יש כמה וכמה דברים לדבר עליהם, גם מעבר לגורל ההתנחלויות. במסגרת המשׂא ומתן נוכל לדון גם באפשרות של חילופי שטחים. אנא, זכרו היטב את המספרים: 78% מהארץ בין הים לירדן לישׂראל, 22% לפלשׂתין. את מה שנספח במקום אחד נעביר לפלשׂתינים במקום אחר. צעד כזה ידרוש דיון מעמיק, שאי-אפשר לסכם במלים ספורות כאן. במקרה של הסכם צריך יהיה להרהר גם באפשרות שחלק מהציבור בהתנחלויות יעדיף להשאר בביתו הנוכחי, ולקבל אזרחות פלשׂתינית. איננו יודעים מה תהיה התגובה הפלשׂתינית להצעה שכזו. מה דעתכם?

ואם לא יהיה הסכם? גם אם לא יהיה – וכאן אנחנו אולי שונים מכל מה שפגשתם עד כה בשׂמאל – נשאף לסגת מהשטחים ולסיים את הכיבוש בכל מקרה. כי ככה אי-אפשר עוד להמשיך. הפתרון של נסיגה חד-צדדית, ואחריה המשך ניהול הסכסוך לעוד מי יודע כמה זמן, איננו הפתרון הטוב ביותר. הוא פשוט הפתרון הכי פחות רע, בתנאים הנוכחיים – שהם גרועים ממנו בהרבה.

מה שכן, הפעם לא נחזור על טעויות גוש קטיף. מצד אחד, נתארגן היטב לטיפול יעיל ולקליטה מהירה ומלאה של מי שיבחרו לחזור לגבולות מדינת ישׂראל. מלכתחילה עלינו לקדומים כדי להבין טוב יותר מה העניינים. מצד שני, לא נפנה איש בכח. אתן ואתם תבחרו בעצמכן/ם אם להתפנות או להשאר.

כך או כך, בהסכם או שלא בהסכם – מדינת ישׂראל לא תוכל לערוב לשלום אזרחיה שיבחרו לקבל על עצמם אזרחות פלשׂתינית, כתנאי להשארותם ביהודה ושומרון. ודאי, נשתדל לדאוג להם כפי שהמדינה משתדלת לדאוג ליהודים בכל העולם, אבל לא נצא למלחמה על זכויותיהם, כפי שלא נצא למלחמה על זכויותיהם של יהודי ונצואלה. דלתה של מדינת ישׂראל תוסיף להיות פתוחה לעליית כל יהודי, מארה"ב כמפלשׂתין. זהו הפתרון הראוי בעינינו.

ועכשיו לעניין הבטחוני: מלחמות היו ויהיו כאן. השלום שחלמנו עליו כל השנים, זה הורוד עם היונים והכנורות הענוגים, מתמהמה. אנחנו ממש לא בטוחים שמדינה פלשׂתינית – אפילו אם יחתם אתה הסכם שלום – לא תהיה מקור להתקפות על ישׂראל. בהחלט ייתכן שכפי שקרה בעזה, גם מראשי רכסי השומרון יירו פגזי מרגמות. גם על כפר סבא. גם על תל אביב. בהחלט יכול להיות.

אז נתמודד. כי זה יהיה ההבדל: כרגע הגבולות שמגנה עליהם ישׂראל הם גבולות שרק כחצי העם, פחות או יותר, נחוש להגן עליהם. אבל גם אם יש בינינו מחלוקת בשאלה האם זכאית ישׂראל לשלוט בתנאים הנוכחיים בשומרון וביהודה, אין מחלוקת בשאלה האם שׂדרות או נתניה או מטולה או אילת הן חלק מן המדינה. על הגבולות האלה שׂוררת הסכמה רחבה מאד. על הגבולות האלה, כמעט כולם נחושים להגן. וכשכולנו נחושות ונחושים להגן על משהו – מאד קשה להכניע אותנו. הרי זה מה שאתם בעצמכם אומרים. אז נתמודד, כפי שהתמודדנו עם איומים לא פחות חמורים. מתברר שעוד לא הגענו אל המנוחה. רק אל הנחלה.

 

לקראת ההתנתקות מגוש קטיף הגו כמה ממנהיגי המחנה הכתום את הסיסמא: "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה". וכבר אז היו מאתנו שתמהו: אם ככה, למה אצה לכם הדרך? מדוע אתם סבורים שדווקא ברגע זה ממש צריך עם ישׂראל לשלוט בכל שטחי ארץ-ישׂראל? השעה איננה כשרה לכך. כעת צריך לרכז את המאמצים בנו פנימה, להתרכז בגבולות שעליהם שׂוררת הסכמה רחבה – הן בתוכנו, הציבור הישׂראלי, הן בין ישׂראל לאומות העולם – ולעסוק בבדק בית שיטתי. אולי מתישהו, בעתיד, תגיע השעה. בינתיים, נמשיך להתכונן ולצפות ולהתגעגע. כי בנקודה זו צדקתם: אנחנו באמת לא מפחדים מדרך ארוכה.

תכלת

 

תְּכֵלֶת

ג'וֹינְט דּוֹלֵק שְׁעָתַיִם בְּנֶפֶש יְהוּדִי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

וְאָז – אֵיךְ הִיא הוֹמִיָּה!

זֹאת אוֹמֶרֶת:

יֵש לְךָ שְׁעָתַיִם לִמְצוֹא אֵת הַנֶּצַח. זוּז!

לֶךְ-לְךָ מְאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְךָ אֶל מַמְלְכוֹת הַבּוּז,

שָׂא עֵינֶיךָ אֶל-הֶהָרִים:

אֵיזֶה עֵזֶר וְאֵיזֶה נַעֲלָיִם?

רַק אוֹר חָזָק מַכֵּה בַּסַּנְוֵרִים.

דַּלֵּג בָּעֲדִינוּת מֵעַל שוֹפְטִים, שוֹטְרִים, שָׂרִים;

אַל תָּסִיט עֵינַיִם מִן הַזְּמָן הַמִּתְנַדֵּף,

הַמִּתְקַמֵּט, קוֹפֵץ, עוֹבֵר, חוֹזֵר,

נִקְשָׁר, מֻתָּר, חוֹלֵף –

אִם תְּמַצְמֵץ הוּא שוּב יִבְרָח וְשוּב יוֹתִיר קְרָעִים:

הַרְבֵּה שָׁנִים טוֹבוֹת, אֲבָל כָּל הַיָּמִים רָעִים.

תַּהֲלוּכוֹת מֵתִים מֵהוֹדּוּ עַד סְפָרַד

וַחֲגִיגָה בִּלְתִּי מוּסְבֶּרֶת:

הַאֲזִינוּ לְנִיתוּחַ דִיגִיטָלִי של עֶקְרוֹנוֹת כְּתוּבִים בְּחֶרֶט.

קְמֵעוֹת מַעְבָּדָה וְהַבְדָּלָה בֵּין חוֹל וְחוֹל,

הַדֶּגֶל הוּא כָּחוֹל לָבָן. הָרֹאש כּוּלוֹ כָּחוֹל,

חַרְמָן, רוֹטֵט נְחִיר, מַגָּע אִשָּׁה, שְכִינָה, קַדַּחַת:

לְאָן תֵּלֵךְ מִפֹּה? פֹּה זוֹ הָאָרֶץ הַמֻּבְטָחָת…

מִמּוּל בְּרָקֵי גַּרְעִין, אֲבָל עַל רֹאש הַטַּף זֵרִים.

שָׂא אֶת עֵינֶיךָ, בֶּנְזוֹנָה,

תִּרְאֶה אֵלוּ שָׁמַיִם מוּזָרִים!

בָּם מִשְתָקֶּפֶת כֹּל יַבֶּשֶׁת, נִרְאוֹת כָּל הָעִתִּים:

מַהְפֵּכָה בְּקוּבָּה!

מוֹנְגוֹלִים בדָּנוּבַּה!

קוֹרֵיאָה, מָה עָשׂוּ בָּה!

זְמָן בְּרֵאשִׁית אֲשֶׁר זָקַן וְנֶחֱרָץ קְמָטִים

שְׁהֶם שְבִילִים וְרַק בָּהֶם מוּתֶרֶת הַצְּעִידָה,

שְמאֹל-יָמִין, שְמאֹל-יָמִין,

כּוּלָם יוֹדְעִים מָה עֹנֶשׁ עַל בְּגִידָה.

וּמִמְּרוֹם רֶכֶס אֵימָקוֹם וְאֶפֶסזְמָן,

הַבֶּט לְמַעְלָה, עַל פְּנֵי יַעַר הַמְּזוּמָן,

מֵעֵבֶר לְבִצּוֹת אַשְׁרַאי, מְעַל קֶנְיוֹן-קַנְיוֹן

הָנֵף עַל דֶּגֶל אֱמוּנָה אֶת תּוֹרֶן הִגָּיוֹן,

קְשוֹר אֵלָיו רֶשֶׁת קְלוּעַת רַעְיוֹנוֹת וְדַּרְכֵי-בִּיצּוּעַ,

לְכוֹד בָּה אֶת הָעוֹלָם, אֱסוֹף אוֹתוֹ, פַּתֵּה אוֹתוֹ בְּגַעְגּוּעַ,

הָנֵף אוֹתוֹ מְעַל הָרֹאש שָלוֹש פְּעָמִים, לְכַּפָּרָה;

הַשְׁלֵךְ אוֹתוֹ מִמְךָ וָהָלְאָה

שְבוֹר אֶת הַכֵּלִים!

הַבֵּט:

הָאוֹרוֹת מְהָבְהֵבִים. הֶם תֵכֶף מַתְחִילִים.

הַכָּל מַתְחִיל מְהַתְחָלָה.

נוּ, מָה חָשַבְתָ? גְּאוּלָה?

בְּכֶה, בְּכֶה. מְאֵש זָרָה

נוֹתְרָה רַק הַגַּחֶלֶת;

וַאֲדָמָה, יָם, עוֹלָם, בּנֵי אָדָם;

וְעַל פְּנֵי כָּל הַתְּכֵלֶת.

 

 

© ירון בן-עמי, ה'תשע"א

בחלומי

זירת חלומי

ובחלומי, מכריז יו"ר הכנסת על הודעה מיוחדת שישא הרב הראשי לישראל.

   המליאה כולה נדרכת. עצם נוכחותם ביציע הכבוד של חשובי הרבנים, מזקן הרבנים הליטאים ומנהיג הרבנים הספרדים ועד נשיא התנועה ליהדות מתקדמת, די בה כדי להבהיר כי דברים חשובים עתידים להאמר. הרבנים ביציע אמנם אינם  מפטפטים בידידות – כבודו של רב אינו מחול – אבל שומרים על אווירה קורקטית, ולו רק כדי שלא למחול על כבודם מול שכניהם ליציע: משוררים ואילי תעשייה, ראשי ארגונים חברתיים ובכירי פעילי איכות הסביבה, מנהלי רשתות חינוך ונציגי החקלאים, אישי דת נוצרים, מוסלמים ודרוזים ושגרירים זרים שהוזמנו למושב המיוחד. למטה, באולם המליאה, לא הרשה לעצמו איש מחברי הכנסת להעדר מן הישיבה הזו, לא משמאל ולא מימין. פה ושם חולפת ג'ירפה נודדת בטיסה מעל ראשי הנוכחים. מפל מים פוער את פיו לפתע מקיר האבן המעוצב, שופך כמה וכמה מטרים קוב וחוזר ונסתם בקול תרועת חצוצרות וסקסופונים. איש לא משתומם. זה הרי חלום.

   הרב הראשי לישראל (יש רק אחד. חלום, כבר אמרנו.) עולה בהדרת כבוד לדוכן הנואמים בכנסת. הוא משתעל קלות, מנתר שניים שלושה ניתורי חימום ומחולל סיבוב שלם סביב עצמו באוויר בטרם יגש אל המיקרופון. ניכר בו שהוא מתרגש, וגם שהוא מרבה להתאמן במחול מודרני. ביציע העתונות פצחו זה מכבר בטנגו סוער, איש איש ומחשבו הנייד (כיוון שזה חלום, איש לא מעיר לי שצריך גם להזכיר את הנשים שביציע העתונות. ברור לכל שחלום זה מנוסח בלשון זכר ומכוון לגברים ונשים כאחד.)

   "על דעת המקום ועל דעת הקהל, שהיא מקור הסמכות של הבית הנכבד הזה ובעצם של כולנו," פותח הרב הראשי, "על דעת ראש הממשלה…" הוא נושא לרגע את עיניו אל ראש הממשלה, היושב במקומו, לבוש וסט ובלייזר, ענוב עניבת פרפר ולחלציו בגד ים. ראש הממשלה מהנהן אליו. הוא לוגם מרטיני בקש. "…על דעת כבוד נשיא המדינה, שנבצר ממנו להיות כאן היום עמנו בשל העובדה שסרב לוותר על משמרתו השבועית כסניטר בבית חולים, על דעת מורי ורבותי…" הוא מנפנף אל הרבנים שביציע. הם קמים כאיש אחד, שרים במקהלה את הבית הראשון של 'קסם על ים כנרת' וחוזרים לשבת בדממה דקה, "…ועל דעת עם ישראל לדורותיו, אני מתכבד לשאת בפניכם את הדברים הבאים." שיעול, ניתור, סיבוב.

   "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל," מישיר הרב הראשי מבט בהתרגשות. "זו עובדה ברורה. היא היתה שייכת לו בפועל בעבר, עברה במשך שנים רבות להיות שייכת לו בחלומותיו, וחזרה להיות שייכת לו בפועל." מבטי תמיהה בקרב השגרירים הזרים ונציגי מפלגות הימין. בשביל זה הזמנתם אותנו? מלצרים בשמלות חושפניות עוברים ומגישים להם קצת וודקה, להרגע. קולות ההיפופוטמים העולים עם ערב מן הנהר מתמזגים ברחש זאבים המציעים לכבשים את המטה.

   "חזרנו שלא על מנת לעזוב שוב," ממשיך הרב הראשי, "העזנו, עשינו והצלחנו. אבל לא שכחנו בדרך את דברי ימינו הארוכים, ולא שכחנו את הלקחים שלמדנו מהם. העם היהודי למוד הסבל איננו יכול לראות עוד בצער שכניו לארץ. הוא איננו יכול ואיננו רוצה לעמוד בדרכם למימוש שאיפותיהם, יהיו אשר יהיו."

שגריר צרפת

   "בדיוק, לעזאזל!" נשמעת קריאת ביניים. זהו שגריר צרפת, אדם צנוע ונטול יומרות והתנשאות. "גם אני אף פעם לא הבנתי מה הם רוצים!". ויכוח נפתח בנושא זה בין חברי הכנסת הערבים לבין השגרירים הזרים ובינם לבין עצמם, אך הרב הראשי מהסה אותם בתנועת יד סלחנית. שיעול, ניתור סיבוב.

   "זה לא משנה. לא בשביל זה התכנסנו כאן," הוא מרגיע את הנאספים. "כלומר," הוא מודה, "מבחינה מסוימת דווקא כן בשביל זה התכנסנו כאן." הוא נושא את מבטו. "מצד שני, הרי איש לא יעלה על דעתו שאנחנו נוותר משום כך על מימוש שאיפותינו שלנו ועל זכותנו על הארץ."

   "דווקא כן!" קופץ שגריר ונצואלה, אך זוג ינשופים במדי אחות משתלטים עליו לאלתר ושולחים אותו לחינוך מחדש בקופי-שופ באמשׂטרדם.

   "אשר על כן," מתעלם הרב הראשי מן ההפרעה, "על דעת המקום ועל דעת הקהל, מחליט בזה העם היהודי למסור לשכנינו הפלשתינים את יהודה ושומרון, חבלי הארץ שהם עיקר יישובם, כ פ י ק ד ו ן  לתקופה של שש מאות שנה. בעוד שש מאות שנה נפתח שוב את הנושא."

   אווירת חשמל במשכן הכנסת. ברקים מכים פה ושם בקירות. איש לא נפגע. עובדי חברת החשמל, חמושים במקלות גולף, מנתבים אותם למערכת הפקת החשמל הטבעית הנמצאת בימים אלה בשלבי ניסוי מתקדמים.

שתי גדות לשוודיה

   "מדינות העולם, כמעט כולן, הציעו לשמש כערבות למימוש הסכם זה. גם אילו היינו סומכים עליהן," נועץ הרב מבט חמור בשגריר מאוריטניה, "לא היינו מעלים על דעתנו לקבל ערבויות בנושא זה. על אחת כמה וכמה לאור נסיוננו עם אומות העולם, שאיננו סומכים עליהן בכלל. אני מדבר אליך, גוסטב!" הוא מורה באצבעו על שגריר שוודיה המעביר בינתיים סיוע הומניטרי לארגון טרור הינדי באסטוניה. שגריר שוודיה נחרד ומזדקף. "לא!" מכריז הרב הראשי ועוטה לפתע את פניו של בן-גוריון. "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים."

   "וכדורגל משחקים תשעים דקות!" קובע סגן שר הרווחה לשעבר, שפוטר לפני ימים ספורים מעבודתו כדי שיחלוק את גורל האנשים שעל הטיפול בהם הופקד. סוסים ברודים ואמוצים מדלגים מעליו בלאט.

   "אני משוכנע," מחזיר הרב הראשי את הדיון לפסים ענייניים, "ששכנינו ידעו לנצל היטב את הזמן לבניית מוסדות חברתיים שיהיו דוגמה ומופת לכל העמים.  אנחנו מודעים, כמובן, לכך שקיימת אפשרות שלא כך ינהגו, אבל זהו סיכון שאנחנו מוכנים לקבל על עצמנו, ונדע לעמוד בו." שיעול, ניתור, סיבוב.

   "התנועה הציונית הניבה מתוכה שתי תנועות לאומיות שכנות," ניגש הרב הראשי לסיכום דבריו, לקול צהלות הציבור. צירוף הזמנים הוא מקרי בהחלט: פשוט, באותו רגע הודיעה יושבת ראש פיפ"א שנבחרת שלא תשחק כדורגל יפה במונדיאל הקרוב, תסולק ממנו לאלתר. התשואות על הכרזתה חודרות לאולם המליאה. "התנועה הלאומית של עם ישראל החלה כבר לממש את שאיפותיה," איש לא מפספס את הדגש בדבריו של הרב הראשי. "כעת הגיעה גם תורה של התנועה הלאומית השניה, הפלשתינית. אני גאה ומאושר להכריז כי לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, להכריז על הקמת מדינה פלשתינית בתחומי יהודה ושומרון, היא מדינת פלשתין!"

   תשואות. נציגי המתנחלים מתחבקים עם שחקני הפועל תל אביב. ראשי הבנקים מסתכלים בשעון: עוד דרך ארוכה מצפה להם עד בתיהם שבאופקים ודימונה. עתונאים זרים צועקים ביאוש: נגמרו החיים הטובים. הגדי הרובץ בפינה מוריד זו הפעם השלישית מישבנו את ידו של הנמר המנמנם לידו. יש גבול גם לפמיליאריות, כן?

   "אנו, היהודים," מבטיח הרב לסיום, "ננצל את שש מאות השנה האלה כדי להקדיש את מיטב מאמצינו לניכוש העשבים השוטים שצמחו בחברתנו ולבנייתה של חברה המבוססת על שותפות גורל וערבות הדדית. מכל מקום," הוא חותם, "תאלץ כעת הקהילה הבינלאומית להתיחס עניינית לסכסוכים השונים ברחבי תבל, כי אנחנו את תפקידנו כתירוץ הקבוע גמרנו. מובן מאליו שמועצת זכויות האדם של האו"ם יוצאת מכלל זה, ונתיר לה להמשיך לצייר אותנו כבני השטן. מה שכן, באופן אישי אני מתכוון לפעול לכך שעד עוד שש מאות שנה, כבר לא תהיה משמעות למושג מדינה. לא נותר לי אלא להזמין את הקהל למסיבת ריקודים ברחבת המשכן."

   הרב הראשי יורד מן הדוכן ואני מתעורר.