ג'ושוע אברהם נורטון לא היה בן למשפחה קיסרית, מה שפסל אותו מלהתמנות לקיסר יפן, גרמניה, סין או רוסיה. הוא לא היה בחשן פוליטי חסר מעצורים כמו נפוליאון השלישי, שהשתלט על הכס הצרפתי. לא היתה לו תמיכה אפיפיורית כמו זו שניתנה לקיסר האוסטרי. לא היה לו יועץ סתרים כמו קנצלר הברזל, ביסמרק, שכבר החל לעבוד על הכתרתו של הקייזר וילהלם בגרמניה. אז הוא החליט להיות קיסר ארצות הברית. ככה, בגלל עצבים.
יש לציין שנורטון לא היה פזיז: החלטתו להתמנות לקיסר ארצות הברית לא נעשתה בקלות דעת של איש צעיר ותאב תהילה זולה. ההחלטה היתה פרי נסיונו ארוך השנים כאיש עסקים כושל כמעט לגמרי, ונועדה להביא על תיקונם כמה קלקולים יסודיים בעולם. ובראש כל הקלקולים האלה עמדו מערכות הכלכלה והמשפט האמריקאיות. בכך הבחין נורטון כמעט מאה שנה לפני ראשוני השמאל החדש.
נורטון נולד באנגליה, אך כבר בגיל שנתיים נטלו אותו הוריו עמם לייסד את העיר פורט אליזבת בדרום אפריקה. אולי לא למותר לציין שאביו, איש עסקים אמיד, היה ראש הקהילה היהודית הזעירה במקום. כשהגיע נורטון לפרקו עברה המשפחה אל קייפטאון, ונורטון פתח שם עסק משלו. הוא פשט את הרגל תוך שנה וחצי בדיוק. מה נותר לו לעשות? בלית ברירה עבר לעבוד כפקיד בבית מסחרו של אביו לאביזרי ספנות וניווט. הגורל הרע לא סר ממנו: בתוך ארבע שנים מתו עליו אביו, אמו ושני אחיו, ולא הותירו לו דבר זולת 40,000$ – סכום לא רע בכלל במושגי התקופה.
שנה לאחר מכן, כשמלאו לנורטון 29, התגלה זהב בקליפורניה ופרצה הבהלה לזהב – אחת מאי ההבנות הגדולות בהסטוריה. הרפתקנים ותאבי בצע, פורעי חוק ואנשי חוק להשכיר, חלכאים ונדכאים ועשירים מופלגים, גברים, נשים, בעלי משפחות ורווקים, נוודים שחצו את אמריקה ברגל ומלחים שנטשו את ספינותיהם שנותרו ריקות מאדם מול חופי העיר – כולם עזבו הכל ונהרו אל קליפורניה מכל קצות תבל, מסין ועד איטליה. היו ביניהם כאלה ששיחק להם מזלם והם מצאו זהב רב והתעשרו, אבל רובם מצאו את עצמם נידחים וחסרי זהב. אלה ואלה נאלצו לעבוד עבודה פיזית מפרכת בערוצי הנחלים ובנקיקי ההרים, ובמהרה נטשו את מחנות מחפשי הזהב שלמרגלות הרי סיירה נוואדה וביקשו לעצמם חיי מותרות בעיר. כך הפכה סן פרנציסקו תוך שנה אחת מכפר הדייגים קטן לכרך משגשג.
הספינות הנטושות בנמל סן פרנציסקו, 1850
נורטון נסחף אף הוא בנחיל האנושי הזה והגיע אל סן פרנציסקו עם ארנק מלא וגדוש. הוא רכש בפרוטות את אחת האוניות שננטשו בנמל והפך אותה למחסן להשכרה לסוחרים שסיפקו את מבוקשם של כל אותם מהגרים. מקץ זמן קצר רכש מגרשים ובניינים שונים בתחומי העיר, התערה בחברה הגבוהה של סן-פרנציסקו, התחכך עם עשירים ושועים. בקיצור, בפעם הראשונה – והאחרונה – בחייו, הלך לו. הוא צבר הון ניכר של רבע מיליון דולר. ואז, כמובן, הפסיד אותו.
העניין היה שסין, שסבלה ממצוקת מזון, אסרה על יצוא האורז מתחומה. בבת אחת זינק מחיר האורז בסן פרנציסקו פי תשע. בדיוק ברגע זה שמע נורטון על אוניה שהגיעה זה עתה מפרו ועל סיפונה כמעט מאה טונות של אורז. הוא קנה את כל מטענה. המחיר שסוכם בינו ובין היבואן היה 25,000$, מתוכם 2,000$ על השולחן. הרווח הצפוי היה פי שלושה מסכום זה, ואלמלא היו מגיעות בתוך שבוע כמה אוניות נוספות מפרו, גדושות באורז באיכות טובה בהרבה, היתה העסקה יכולה להחשב למצוינת.
במשך שנתיים וחצי התנהל מאבק משפטי מר בין נורטון לבין היבואן על גורלם של 23,000 הדולרים הנותרים, כשכל צד מאשים את יריבו ברמאות. כרגיל במקרים כאלה, הסב עצם ניהול המשפט נזקים כספיים חמורים לכל הצדדים המעורבים – למעט עורכי הדין, כמובן. אבל מה שחמור יותר, במהלך אותן שנתיים וחצי דעכה הבהלה לזהב ונגמרה. רבים מן ההמונים שגדשו את סן פרנציסקו נטשו אותה, וכמו שקורה תמיד כשמתפוצצת בועה – המחירים קרסו, האשראי הלך ונחנק, ובתוך שנים ספורות פשט נורטון את הרגל, כרגיל.
פשיטת הרגל השפיעה קשות על נורטון. הוא נעלם לשנה – שנה של הרהורים נוגים ונוקבים על השיטה הכלכלית הרקובה והמערכת המשפטית משולחת הרסן שחברו יחד להביא לקריסתו – והגיע למסקנה שהמערכת השלטונית האמריקאית כולה רקובה מן היסוד. ובטרם יחשוד בו מישהו במניעים אנוכיים, יש לציין כי השנה היתה 1859, ובתוך שנה וחצי עתידות להגיע גם מדינות ארצות הברית עצמן למסקנה דומה, ולפתוח במלחמת אזרחים.
הפתרון של נורטון היה לאין שיעור פחות עקוב מדם: הוא ניגש אל משרדי העתון סן-פרנציסקו בּוּלֶטִין והכריז שם בפני העורך על ביטול המשטר הקיים בארה"ב ועל התמנותו שלו עצמו לקיסר. העורך – שחווה על בשרו את הבהלה לזהב וידע היטב שרק בגלל שמשהו מוזר, אין פירושו של דבר שהוא לא נכון או לא חשוב – פרסם את הצו שהביא עמו נורטון, המורה לנציגי כל מדינות הברית להתכנס באולם הקונצרטים של סן-פרנציסקו בתוך חצי שנה. הקריירה הקיסרית של נורטון החלה.
אמנם לא בקול תרועה רמה – נציגי כל המדינות לא צייתו, משום מה, לצו ולא התכנסו כפי שנצטוו. נוכח חוצפה כזו מצד משטר הנציגים לא נותרה לנורטון ברירה, ובצו הבא שלו – שפורסם על ידי העתונות המקומית בהתלהבות ובהבלטה – הוא הכריז על פיזור הקונגרס מטעמי שחיתות, ניצול לרעה של ההמונים ואוזלת יד כללית, ושב ודרש מן הנציגים להתכנס באולם הקונצרטים של סן-פרנציסקו. משהתכנס הקונגרס בוושינגטון – בניגוד מוחלט להוראותיו! – הורה נורטון לצבא לפזר אותו בכוח. אולי אפשר למצוא נסיבות מקלות להצדקת התנהגותם של הנציגים שלא התכנסו כמצווה, שכן אולם הקונצרטים המהולל נשרף עד עפר עוד טרם המועד שנקבע לכינוס. אולם שום נסיבות לא יכלו להצדיק את התעלמות הצבא מן הפקודות שקיבל מן הקיסר. ובכן, בדיוק היום – 26 ביולי – בדיוק לפני 150 שנה הכריז נורטון על ביטול הרפובליקה ועל יסודה של קיסרות אבסולוטית, בראשותו כמובן.
נורטון במדי שרד
מלחמת האזרחים שפרצה זמן מה לאחר מכן כמו הצדיקה את כל חששותיו של נורטון, אשר מיהר עם סיומה לבטל את המפלגות – דמוקרטית ורפובליקנית כאחד. כקיסר ראוי לשמו, לא התעלם נורטון גם מנושאים של מדיניות חוץ, ונוכח פלישת צרפת למכסיקו בשנת 1863 הכריז על עצמו גם כשליט מכסיקו – לטובתה, כמובן. אלא שכפי שגילו עמיתיו, אלכסנדר מרוסיה ומיג'י מיפן, קל יותר לקיסר להכריז על רפורמות מאשר להביא ליישומן. שלטונו של נורטון הצטיין בסמכותיות רבה מצד הקיסר ובהתעלמות כמעט מוחלטת מצד נתיניו.
כמעט מוחלטת, משום שתושבי סן-פרנציסקו אימצו אותו אל לבם וחלקו לו כבוד רב, אף אם לא צייתו בכל מקרה לפקודותיו. חיילי הבסיס הצבאי פְּרֶזִידְיוֹ ארגנו לו מדי שרד. לבוש מדים אלה היה נורטון מסתובב ברחובות, נכנס למסעדות וסועד כיד המלך במיטב המסעדות, אשר בעליהן ידעו כי עצם נוכחותו בהן היא הפרסומת הטובה ביותר בעיר. כאשר נאלץ לפרוע חובות, היה משלם בשטרות כסף שהנפיק בעצמו – ולמרבה ההפתעה, אלה הפכו להילך עובר לסוחר בעיר. ובינתיים הוסיף נורטון להגות את רעיונותיו המטורפים – כמו בניית גשר שיחצה את המפרץ בין סן פרנציסקו ואוקלנד הסמוכה, או הקמת ארגון כללי של מדינות העולם. היו אלה כמובן רעיונות עיוועים, ללא כל עיגון במציאות, כפי שיודע כל מי שנסע על הבֵּיי בְּרִידְג' או שמע על ארגון האומות המאוחדות.
עם השלמת מסילת הרכבת אל סן פרנציסקו, הלכה תהילתו של נורטון ונפוצה בכל רחבי ארצות הברית. נורטון, הסובב ברחובות עירו במדי שרד ומפרסם מפעם לפעם צווים קיסריים, הפך להיות אטרקציה תיירותית. ובטרם ינוד מישהו בראשו ויצקצק בלשונו לאמור: "איזה מין קיסר זה שאיננו אלא אטרקציה לתיירים?", יש לשאול: והמלכה אליזבת השניה מאנגליה, מה היא?
הקיסר נורטון, האיש שביטל את הרפובליקה של ארצות הברית, מת בשנת 1880 למרבה צערם של תושבי סן פרנציסקו ושל רבים אחרים, מקץ עשרים שנות ארוחות חינם במיטב מסעדות העיר ופרסומים חוזרים ונשנים של רעיונותיו במיטב עתוני המערב. נראה אתכם מצליחים יותר ממנו.
דווקא - הבלוג של ירון בן-עמי 