תכלת

 

תְּכֵלֶת

ג'וֹינְט דּוֹלֵק שְׁעָתַיִם בְּנֶפֶש יְהוּדִי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

וְאָז – אֵיךְ הִיא הוֹמִיָּה!

זֹאת אוֹמֶרֶת:

יֵש לְךָ שְׁעָתַיִם לִמְצוֹא אֵת הַנֶּצַח. זוּז!

לֶךְ-לְךָ מְאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְךָ אֶל מַמְלְכוֹת הַבּוּז,

שָׂא עֵינֶיךָ אֶל-הֶהָרִים:

אֵיזֶה עֵזֶר וְאֵיזֶה נַעֲלָיִם?

רַק אוֹר חָזָק מַכֵּה בַּסַּנְוֵרִים.

דַּלֵּג בָּעֲדִינוּת מֵעַל שוֹפְטִים, שוֹטְרִים, שָׂרִים;

אַל תָּסִיט עֵינַיִם מִן הַזְּמָן הַמִּתְנַדֵּף,

הַמִּתְקַמֵּט, קוֹפֵץ, עוֹבֵר, חוֹזֵר,

נִקְשָׁר, מֻתָּר, חוֹלֵף –

אִם תְּמַצְמֵץ הוּא שוּב יִבְרָח וְשוּב יוֹתִיר קְרָעִים:

הַרְבֵּה שָׁנִים טוֹבוֹת, אֲבָל כָּל הַיָּמִים רָעִים.

תַּהֲלוּכוֹת מֵתִים מֵהוֹדּוּ עַד סְפָרַד

וַחֲגִיגָה בִּלְתִּי מוּסְבֶּרֶת:

הַאֲזִינוּ לְנִיתוּחַ דִיגִיטָלִי של עֶקְרוֹנוֹת כְּתוּבִים בְּחֶרֶט.

קְמֵעוֹת מַעְבָּדָה וְהַבְדָּלָה בֵּין חוֹל וְחוֹל,

הַדֶּגֶל הוּא כָּחוֹל לָבָן. הָרֹאש כּוּלוֹ כָּחוֹל,

חַרְמָן, רוֹטֵט נְחִיר, מַגָּע אִשָּׁה, שְכִינָה, קַדַּחַת:

לְאָן תֵּלֵךְ מִפֹּה? פֹּה זוֹ הָאָרֶץ הַמֻּבְטָחָת…

מִמּוּל בְּרָקֵי גַּרְעִין, אֲבָל עַל רֹאש הַטַּף זֵרִים.

שָׂא אֶת עֵינֶיךָ, בֶּנְזוֹנָה,

תִּרְאֶה אֵלוּ שָׁמַיִם מוּזָרִים!

בָּם מִשְתָקֶּפֶת כֹּל יַבֶּשֶׁת, נִרְאוֹת כָּל הָעִתִּים:

מַהְפֵּכָה בְּקוּבָּה!

מוֹנְגוֹלִים בדָּנוּבַּה!

קוֹרֵיאָה, מָה עָשׂוּ בָּה!

זְמָן בְּרֵאשִׁית אֲשֶׁר זָקַן וְנֶחֱרָץ קְמָטִים

שְׁהֶם שְבִילִים וְרַק בָּהֶם מוּתֶרֶת הַצְּעִידָה,

שְמאֹל-יָמִין, שְמאֹל-יָמִין,

כּוּלָם יוֹדְעִים מָה עֹנֶשׁ עַל בְּגִידָה.

וּמִמְּרוֹם רֶכֶס אֵימָקוֹם וְאֶפֶסזְמָן,

הַבֶּט לְמַעְלָה, עַל פְּנֵי יַעַר הַמְּזוּמָן,

מֵעֵבֶר לְבִצּוֹת אַשְׁרַאי, מְעַל קֶנְיוֹן-קַנְיוֹן

הָנֵף עַל דֶּגֶל אֱמוּנָה אֶת תּוֹרֶן הִגָּיוֹן,

קְשוֹר אֵלָיו רֶשֶׁת קְלוּעַת רַעְיוֹנוֹת וְדַּרְכֵי-בִּיצּוּעַ,

לְכוֹד בָּה אֶת הָעוֹלָם, אֱסוֹף אוֹתוֹ, פַּתֵּה אוֹתוֹ בְּגַעְגּוּעַ,

הָנֵף אוֹתוֹ מְעַל הָרֹאש שָלוֹש פְּעָמִים, לְכַּפָּרָה;

הַשְׁלֵךְ אוֹתוֹ מִמְךָ וָהָלְאָה

שְבוֹר אֶת הַכֵּלִים!

הַבֵּט:

הָאוֹרוֹת מְהָבְהֵבִים. הֶם תֵכֶף מַתְחִילִים.

הַכָּל מַתְחִיל מְהַתְחָלָה.

נוּ, מָה חָשַבְתָ? גְּאוּלָה?

בְּכֶה, בְּכֶה. מְאֵש זָרָה

נוֹתְרָה רַק הַגַּחֶלֶת;

וַאֲדָמָה, יָם, עוֹלָם, בּנֵי אָדָם;

וְעַל פְּנֵי כָּל הַתְּכֵלֶת.

 

 

© ירון בן-עמי, ה'תשע"א

מודעות פרסומת

בחלומי

זירת חלומי

ובחלומי, מכריז יו"ר הכנסת על הודעה מיוחדת שישא הרב הראשי לישראל.

   המליאה כולה נדרכת. עצם נוכחותם ביציע הכבוד של חשובי הרבנים, מזקן הרבנים הליטאים ומנהיג הרבנים הספרדים ועד נשיא התנועה ליהדות מתקדמת, די בה כדי להבהיר כי דברים חשובים עתידים להאמר. הרבנים ביציע אמנם אינם  מפטפטים בידידות – כבודו של רב אינו מחול – אבל שומרים על אווירה קורקטית, ולו רק כדי שלא למחול על כבודם מול שכניהם ליציע: משוררים ואילי תעשייה, ראשי ארגונים חברתיים ובכירי פעילי איכות הסביבה, מנהלי רשתות חינוך ונציגי החקלאים, אישי דת נוצרים, מוסלמים ודרוזים ושגרירים זרים שהוזמנו למושב המיוחד. למטה, באולם המליאה, לא הרשה לעצמו איש מחברי הכנסת להעדר מן הישיבה הזו, לא משמאל ולא מימין. פה ושם חולפת ג'ירפה נודדת בטיסה מעל ראשי הנוכחים. מפל מים פוער את פיו לפתע מקיר האבן המעוצב, שופך כמה וכמה מטרים קוב וחוזר ונסתם בקול תרועת חצוצרות וסקסופונים. איש לא משתומם. זה הרי חלום.

   הרב הראשי לישראל (יש רק אחד. חלום, כבר אמרנו.) עולה בהדרת כבוד לדוכן הנואמים בכנסת. הוא משתעל קלות, מנתר שניים שלושה ניתורי חימום ומחולל סיבוב שלם סביב עצמו באוויר בטרם יגש אל המיקרופון. ניכר בו שהוא מתרגש, וגם שהוא מרבה להתאמן במחול מודרני. ביציע העתונות פצחו זה מכבר בטנגו סוער, איש איש ומחשבו הנייד (כיוון שזה חלום, איש לא מעיר לי שצריך גם להזכיר את הנשים שביציע העתונות. ברור לכל שחלום זה מנוסח בלשון זכר ומכוון לגברים ונשים כאחד.)

   "על דעת המקום ועל דעת הקהל, שהיא מקור הסמכות של הבית הנכבד הזה ובעצם של כולנו," פותח הרב הראשי, "על דעת ראש הממשלה…" הוא נושא לרגע את עיניו אל ראש הממשלה, היושב במקומו, לבוש וסט ובלייזר, ענוב עניבת פרפר ולחלציו בגד ים. ראש הממשלה מהנהן אליו. הוא לוגם מרטיני בקש. "…על דעת כבוד נשיא המדינה, שנבצר ממנו להיות כאן היום עמנו בשל העובדה שסרב לוותר על משמרתו השבועית כסניטר בבית חולים, על דעת מורי ורבותי…" הוא מנפנף אל הרבנים שביציע. הם קמים כאיש אחד, שרים במקהלה את הבית הראשון של 'קסם על ים כנרת' וחוזרים לשבת בדממה דקה, "…ועל דעת עם ישראל לדורותיו, אני מתכבד לשאת בפניכם את הדברים הבאים." שיעול, ניתור, סיבוב.

   "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל," מישיר הרב הראשי מבט בהתרגשות. "זו עובדה ברורה. היא היתה שייכת לו בפועל בעבר, עברה במשך שנים רבות להיות שייכת לו בחלומותיו, וחזרה להיות שייכת לו בפועל." מבטי תמיהה בקרב השגרירים הזרים ונציגי מפלגות הימין. בשביל זה הזמנתם אותנו? מלצרים בשמלות חושפניות עוברים ומגישים להם קצת וודקה, להרגע. קולות ההיפופוטמים העולים עם ערב מן הנהר מתמזגים ברחש זאבים המציעים לכבשים את המטה.

   "חזרנו שלא על מנת לעזוב שוב," ממשיך הרב הראשי, "העזנו, עשינו והצלחנו. אבל לא שכחנו בדרך את דברי ימינו הארוכים, ולא שכחנו את הלקחים שלמדנו מהם. העם היהודי למוד הסבל איננו יכול לראות עוד בצער שכניו לארץ. הוא איננו יכול ואיננו רוצה לעמוד בדרכם למימוש שאיפותיהם, יהיו אשר יהיו."

שגריר צרפת

   "בדיוק, לעזאזל!" נשמעת קריאת ביניים. זהו שגריר צרפת, אדם צנוע ונטול יומרות והתנשאות. "גם אני אף פעם לא הבנתי מה הם רוצים!". ויכוח נפתח בנושא זה בין חברי הכנסת הערבים לבין השגרירים הזרים ובינם לבין עצמם, אך הרב הראשי מהסה אותם בתנועת יד סלחנית. שיעול, ניתור סיבוב.

   "זה לא משנה. לא בשביל זה התכנסנו כאן," הוא מרגיע את הנאספים. "כלומר," הוא מודה, "מבחינה מסוימת דווקא כן בשביל זה התכנסנו כאן." הוא נושא את מבטו. "מצד שני, הרי איש לא יעלה על דעתו שאנחנו נוותר משום כך על מימוש שאיפותינו שלנו ועל זכותנו על הארץ."

   "דווקא כן!" קופץ שגריר ונצואלה, אך זוג ינשופים במדי אחות משתלטים עליו לאלתר ושולחים אותו לחינוך מחדש בקופי-שופ באמשׂטרדם.

   "אשר על כן," מתעלם הרב הראשי מן ההפרעה, "על דעת המקום ועל דעת הקהל, מחליט בזה העם היהודי למסור לשכנינו הפלשתינים את יהודה ושומרון, חבלי הארץ שהם עיקר יישובם, כ פ י ק ד ו ן  לתקופה של שש מאות שנה. בעוד שש מאות שנה נפתח שוב את הנושא."

   אווירת חשמל במשכן הכנסת. ברקים מכים פה ושם בקירות. איש לא נפגע. עובדי חברת החשמל, חמושים במקלות גולף, מנתבים אותם למערכת הפקת החשמל הטבעית הנמצאת בימים אלה בשלבי ניסוי מתקדמים.

שתי גדות לשוודיה

   "מדינות העולם, כמעט כולן, הציעו לשמש כערבות למימוש הסכם זה. גם אילו היינו סומכים עליהן," נועץ הרב מבט חמור בשגריר מאוריטניה, "לא היינו מעלים על דעתנו לקבל ערבויות בנושא זה. על אחת כמה וכמה לאור נסיוננו עם אומות העולם, שאיננו סומכים עליהן בכלל. אני מדבר אליך, גוסטב!" הוא מורה באצבעו על שגריר שוודיה המעביר בינתיים סיוע הומניטרי לארגון טרור הינדי באסטוניה. שגריר שוודיה נחרד ומזדקף. "לא!" מכריז הרב הראשי ועוטה לפתע את פניו של בן-גוריון. "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים."

   "וכדורגל משחקים תשעים דקות!" קובע סגן שר הרווחה לשעבר, שפוטר לפני ימים ספורים מעבודתו כדי שיחלוק את גורל האנשים שעל הטיפול בהם הופקד. סוסים ברודים ואמוצים מדלגים מעליו בלאט.

   "אני משוכנע," מחזיר הרב הראשי את הדיון לפסים ענייניים, "ששכנינו ידעו לנצל היטב את הזמן לבניית מוסדות חברתיים שיהיו דוגמה ומופת לכל העמים.  אנחנו מודעים, כמובן, לכך שקיימת אפשרות שלא כך ינהגו, אבל זהו סיכון שאנחנו מוכנים לקבל על עצמנו, ונדע לעמוד בו." שיעול, ניתור, סיבוב.

   "התנועה הציונית הניבה מתוכה שתי תנועות לאומיות שכנות," ניגש הרב הראשי לסיכום דבריו, לקול צהלות הציבור. צירוף הזמנים הוא מקרי בהחלט: פשוט, באותו רגע הודיעה יושבת ראש פיפ"א שנבחרת שלא תשחק כדורגל יפה במונדיאל הקרוב, תסולק ממנו לאלתר. התשואות על הכרזתה חודרות לאולם המליאה. "התנועה הלאומית של עם ישראל החלה כבר לממש את שאיפותיה," איש לא מפספס את הדגש בדבריו של הרב הראשי. "כעת הגיעה גם תורה של התנועה הלאומית השניה, הפלשתינית. אני גאה ומאושר להכריז כי לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, להכריז על הקמת מדינה פלשתינית בתחומי יהודה ושומרון, היא מדינת פלשתין!"

   תשואות. נציגי המתנחלים מתחבקים עם שחקני הפועל תל אביב. ראשי הבנקים מסתכלים בשעון: עוד דרך ארוכה מצפה להם עד בתיהם שבאופקים ודימונה. עתונאים זרים צועקים ביאוש: נגמרו החיים הטובים. הגדי הרובץ בפינה מוריד זו הפעם השלישית מישבנו את ידו של הנמר המנמנם לידו. יש גבול גם לפמיליאריות, כן?

   "אנו, היהודים," מבטיח הרב לסיום, "ננצל את שש מאות השנה האלה כדי להקדיש את מיטב מאמצינו לניכוש העשבים השוטים שצמחו בחברתנו ולבנייתה של חברה המבוססת על שותפות גורל וערבות הדדית. מכל מקום," הוא חותם, "תאלץ כעת הקהילה הבינלאומית להתיחס עניינית לסכסוכים השונים ברחבי תבל, כי אנחנו את תפקידנו כתירוץ הקבוע גמרנו. מובן מאליו שמועצת זכויות האדם של האו"ם יוצאת מכלל זה, ונתיר לה להמשיך לצייר אותנו כבני השטן. מה שכן, באופן אישי אני מתכוון לפעול לכך שעד עוד שש מאות שנה, כבר לא תהיה משמעות למושג מדינה. לא נותר לי אלא להזמין את הקהל למסיבת ריקודים ברחבת המשכן."

   הרב הראשי יורד מן הדוכן ואני מתעורר.  

ההירארכיה של מדעי החיים

הַהִירָארְכִיָה שֶׁל מַדָּעֵי הַחַיִּים

זֶה עוֹבֵד כָּכָה:

אִם אֵין בֵּינֵיכֶם כִימִיָה, לְפִיזִיקָה לֹא תַּגִּיעוּ.

וְאִם לֹא תַּגִּיעוּ לְפִיזִיקָה,

אֵין שׁוּם סִיכּוּי לְבִּיּוֹלוֹגְיָה מַשְׁמָעוּתִית.

וְעַתָּה צְאוּ, פְּרוּ וּרְבוּ וּמַלְּאוּ אֶת הָאָרֶץ.

 

 

© ירון בן-עמי, ה'תשע"א

"תפילת הנערות" והשמאל הלאומי

לפני כמה ימים, באווירת שלהי החגים, ראיתי את סרטו של רינו צרור "תפילת הנערות". סרט קורע, מטלטל, על רגעיו האחרונים של גוש קטיף. סרט חובה (לדעתי, כמובן) לקראת הימים שעוד נכונו לנו (ואיזה כיף שלא צריך טלוויזיה כדי לראות דברים כאלה, ושכל אחד יכול לראות אותם בזמנו, בשידור מקוון. קליפת הטלוויזיה זרקתי, תוכה אכלתי.)

   הסרט מלווה את תפילתן האחרונה בגוש קטיף של כאלף נערות – מן הסתם רובן מתנחלות ובנות מתנחלות, ומקצתן אוהדות התנחלויות שבאו מחוץ לגוש כדי להביע את תמיכתן במפונים. אלף נערות הסתגרו בבית הכנסת שבגוש קטיף, ובשירה וצעקות התפללו אל אלוהיהן שיעביר מעליהן את גזרת הפינוי. במשך דקות רבות מוקדש המסך אך ורק לתפילות שנשאו הנערות, בלוויית מראי מקום של רינו צרור – הפסוק הזה מן הקדושה, הפסוק הזה מתהלים – הערות טבות, מאופקות, מעניקות הקשר. ובסופו של הסרט – סיכום קצר של המשך האלימות באזור (מבצע עופרת יצוקה, מלחמת לבנון השניה), המוצגת כהמשך ישיר, כמעט כתוצאה של הפינוי. לא נורא, מניפולציה של העובדות היא מרכיב הכרחי בדיווח עתונאי (מי לעזאזל המציא את מושג-ההבל "דיווח אובייקטיבי"? כנראה מישהו חסר דעה על המציאות, או פחדן מאין כמוהו).

ירמיהו. ניסה להסביר למורדים בבבל שזה שאלוהים מסתכל זה דווקא לא לטובתם.

   שני אבחנות הלכו והתחזקו בי במהלך הסרט. האחת מהן הפתיעה אפילו אותי, בהיותה אבחנה תאולוגית. אני שונא תאולוגיה, לא מאמין באלוהים ומשתדל לא להתעסק בכלל בסוגיות של אמונה ותוכנית קוסמית. ובכל זאת: חלק גדול מתפילותיהן של הנערות הפצירו באלוהים שלא יתכחש לשוועתן. "אל תסתר פניך ממני" היה הפסוק ששב והדהד באוזני, גם במהלך הסרט וגם אחריו. ועוד תוך כדי הסרט תמהתי לעצמי: מאחורי הקריאה הזו, מאחורי התחינה הזו, מסתתרת הנחה של התעלמות אלוהית מן הנעשה עלי אדמות. מעבר לתהייה כיצד יכול אדם, המאמין באל כל-יודע, להניח שאותו האל מתעלם מן הנעשה עלי אדמות (ובפרט אם המעשה, כגון ההתנתקות, נתפש על ידי המתפללות כפגיעה של ממש בתוכנית האלוהית, אשר פרטים ממנה התגלו להן – יש להניח – בדרך כלשהי), הלכה והתגברה בי תהיה נוספת: כיצד זה אין הנערות רואות שלא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים מלא? כיצד אינן מבינות שעל פי עולם המושגים שלהן עצמן, אלוהים איננו מתעלם מן ההתנתקות ומכסה את עצמו, אלא מאפשר אותה ומפנה אל עבר גוש קטיף ואל כל יושביו את מלוא פניו.

תוצאות המרד הגדול. נשרוף את האוכל, נשרוף אחד את השני. אלוהים כבר יושיע, לא?

   וכידוע, לא ראה איש את פניו וחי. ועל כן היה טבעי כל כך לראות, בסוף התפילה, את שליח הציבור קורא אל מלא רחמים ואת הנוכחים קורעים קריעה בבגדם. הם סברו שגוש קטיף הוא שמת, ועליו הם מתאבלים וקורעים קריעה (כמצווה על מי שרואה את ערי יהודה בחורבנן). ואני הרהרתי לי שמי שמתה כאן היתה תפישׂת הגאולה המתנחלית, אשר גם אם יש עוד מי שמנסים להנשים אותה, היא כבר איננה גוססת, אלא מתה לגמרי. קפיצת הדרך שביקשו המתנחלים לעשות בדרך אל הגאולה התבררה כנסיון נפל. התברר עוד, כי עם הנצח – כלשון הצהרתם היהירה והמניפולטיבית של מי שביקשו לעצור את ההתנתקות – אכן איננו מפחד מדרך ארוכה, בניגוד למתנחלים התובעים את הגאולה עכשיו, מיד, על פי תנאיהם-הם. וכמו בכל המקרים של תנועות גאולה שהסתמכו על עזרתו הישירה של אלוהים – מהמרד נגד הבבלים ועד המרד הגדול נגד הרומאים, מדוד אלרואי ועד שבתאי צבי, מרבי יוסף דלה-ריינה ועד תנועת ההתנחלות עצמה – הביאה הפניה אל מבטו הישיר של אלוהים למות התנועה. מוות כואב, בייסורים. כי מי ראה את פניו וחי?

ציונות שמאלית מקורית. מפנים עורף להסתמכות המוחלטת על אלוהים (ופורשים מרבד גנים)

   ואנחנו, אנשי השמאל הלאומי, שמשום מה חרטנו על דגלינו כסעיף ראשון – מבחינה כרונולוגית – ומרכזי – מבחינת כמות הדיון המוקדשת לו לעומת נושאים אחרים – את הפסקת הכיבוש, שפירושה ההכרחי עקירתם של רבים מן המתנחלים מבתיהם ושל ויתור על אחרים מביניהם, שיבחרו באזרחות פלשתינית, מה הלקחים שלנו מן הפרשה הזו?

   לדעתי הם חייבים להיות קשורים בתובנה השניה שהתעוררה בי בעקבות הסרט. התובנה הזו התעוררה במהלך שיטוט של המצלמה בחורבות נווה דקלים, שנים ספורות לאחר הפינוי. למעט מבנה אחד – מבנה מועצת נווה דקלים שהפך למכללה אישׂלמית לבנות – כסה החול את נווה דקלים. מקומות שהיו גן פורח חזרו להיות דיונות. ולפתע נזכרתי שבמקום שבו פועלים ציונים, נפרשת לא רק שׂלמת בטון ומלט (שהיא משום מה השורה היחידה שנהוג לצטט מ"שיר בוקר" של אלתרמן), אלא גם מרבדי גנים. יש אולי טעם לפגם, מבחינה אקולוגית, הן בשלמת הבטון והן במרבדי הגנים היזומים, אבל יש כפליים טעם של פגם בטהרנות אידאולוגית – כל טהרנות אידאולוגית, בין אם היא של אידאולוגית גאולה, בין אם היא של אידאולוגיה סביבתית ובין אם היא של אידיאולוגיה חברתית.

שבתאי צבי. שכנע את כולם בגילוי פנים חד משמעי. קטסטרופה.

   ושוב, בפעם המי יודע כמה, עלה בדעתי שהמתנחלים הם בעלי הברית הטבעיים שלנו בבואנו להגשים את הפרק הפחות מדובר – והחשוב פי כמה – של רעיונותיו המוצהרים של השמאל הלאומי, אותו הפרק הדן בהקמת "חברת מופת" (כמה אני שונא את הביטוי המתנשא הזה!). להט אמונתם, נכונותם להתגייס למשימות שנתפשׂות בעיניהם כלאומיות, המחויבות המובנית שלהם לערבות הדדית, דבקותם בציונות – לא בגרסה של הציונות שאני מסכים לה, לא בגרסה של הציונות שיש לה סיכוי בעיני, אבל בגרסה של הציונות למרות הכל – הם נכסים רבי חשיבות, הכרחיים, שיהיה עלינו למצוא נתיבות אליהם.

הרבנים חנן פורת ולוינגר עם אישור ההתנחלות בסבסטיה. פחד עמוק מדרך ארוכה.

   יוצא מזה שאנחנו נתונים במלכוד: מצד אחד אנחנו מניפים (לצערי) בכל הזדמנות את דגל סיום הכיבוש (לצערי, משום שאנחנו רק מניפים דגל, כלומר נוקטים במחווה ריקה. הנפת דגל איננה אלא קיטש דלוח אם אין מאחוריה פעולה, חוויה, תוכנית; הנפת דגל שכולו נגד איננה אלא קיטש דלוח ומביס את עצמו). כלומר, אנחנו דוגלים במטרה העתידה להרע את מצבם של המתנחלים בעיני עצמם. מצד שני עוד נזדקק למתנחלים – ללהטם, לכשרונם, לרעיונותיהם. ובאין לנו תוכנית המגבה את דגל סיום הכיבוש (מה יעלה בגורל המתנחלים? איך יתנהל סיום הכיבוש בפועל? מה תוכניות המגרה שלנו להתפרצויות האלימות הפלשתיניות שעוד יבואו בעקבות סיום הכיבוש? מי ישלם את החשבון, בכסף?), חייבים להודות שאין לנו כרגע שום דבר העשוי למשוך את המתנחלים ותומכיהם לצדנו.

   עשיה, היא שהיתה מקור כוחם של המתנחלים: קביעת העובדות בשטח באמצעות מעשים בלתי פוסקים, היא שאפשרה להם לרבוע את סדר היום הציבורי. הדיון התנהל אולי על ידי עתונאים "שמאלנים" (כלומר, ליברלים חסרי מחויבות, המכונים על ידי המתנחלים "שמאלנים"), אבל נושאיו נקבעו על ידי המתנחלים. מעשה ההתנתקות – אף שהיה מעשה הרס, ולכן כואב ומר – שגרם למתנחלים להפנות את כל מרצם למחאה עקרה, כנגד שרון, כנגד השמאל, כנגד אלוהים, כנגד, כנגד, כנגד – הוא שהעניק את הכוח לממשלתו של שרון, כוח שדי היה בו כדי להביא בוחרים רבים מאד להצביע בסקרים הבאים עבור מפלגה פיקטיבית, נטולת דרך, נטולת הצעות מעשיות, נטולת אחריות ציבורית, אפילו נטולת שרון, רק משום שפעם ביצע מיסד המפלגה (שהיה כבר נתון בתרדמת בזמן הבחירות) מעשה של ממש. עוד כשהיה במפלגה אחרת.

השמאל הלאומי. מדברים ומחלקים ומחכים ומחכים.

   ומה אנחנו, בשמאל הלאומי? לא רק נגד ונגד ונגד? איזו תוכנית מעשית הבאנו? מה עשינו חוץ מהכרזות ותעמולה (העשויה אולי להיות חשובה, אבל לא כשהיא כשלעצמה, נטולת מעשים בשטח)?

   אם נפנה לעשיה של ממש – התארגנויות מקומיות לנקיון גנים ציבוריים, הפעלת ספריות ניידות, הקמת לשכות תעסוקה, סיוע להתארגנויות עובדים, נטיעות, הקמת קהילות – אז, ורק אז, תהיה להתארגנות שלנו משמעות כלשהי מעבר ליחצ"נות פסיבית. ואם תהיה לה משמעות, נוכל אולי להתחיל למצוא נתיבות אל המתנחלים ותומכיהם. אם נוכיח במעשים את יכולותינו ואת כוונותינו, ייקל עלינו לשכנע את תאבי המעשים והמשמעות בתועלת שבדרכנו. אחרת כמונו כנערות שעומדות בבית הכנסת בגוש קטיף: מתפללים בכל הכוח ומנסים להתגבר על הסתר הפנים, מבלי להבין שהפנים כבר מופנות אלינו מזמן, ושאם לא נעשה מעשה נישרף באורן, ויבוא חורבן על מיטב תקוותינו.

   חובת ההוכחה עלינו.