הרהורים על שחרור גלעד שליט

נראה שפרשת גלעד שליט מגיעה אל סיומה (הטוב? הרע? המכוער?). לצד השמחה על שובו של גלעד הביתה, עולים כמה הרהורים לגבי מסקנות העסקה שנחתמה והשלכותיה.

גלעד שליט - ועכשיו, להשלכות ולמסקנות

א.      בבורסת הדמים של המזרח התיכון נקבע כעת שער החליפין בין ישראלים לפלשתינים. כמקובל בשערי חליפין, הוא נקבע לאחר משא ומתן (ארוך ומתיש) בין הצדדים, ומשקף את הערך הריאלי שמוכנים הצדדים לשלם. ובכן, על פי המוסכם בין חמאס ומדינת ישראל – ובברכת העולם – נקבע השער על היחס הבא: ישראלי אחד שווה אלף פלשתינים. את המספר הזה יש לזכור היטב-היטב לקראת סיבוב הדמים הבא, שבוא יבוא. בעבר הועלו טענות כלפי ישראל על אי-מדתיות של תגובותיה בעקבות מעשי איבה' הן כלפי פלשתינים והן כלפי אחרים. מעתה יש למדוד כל טענה כזו מול השער שנקבע אתמול, לא לשם התנצחות, אלא כי זה השער שנקבע על ידי שני הצדדים. ישראלי אחד שווה אלף פלשתינים (בחייהם ובמותם, לא?). ולכל חמומי המקלדת, הן הנאורים והן החשוכים: אין מדובר בהכרעה לגבי ערכו הסגולי של אדם באשר הוא (שאיננו יקר במיוחד, לדעתי), אלא לגבי שער החליפין בבורסת הדמים. אגב, יש כבר נקודות אחיזה למערך שערי-דמים בכל האזור: הרחבתי בעניין זה כבר לפני כשנה.

ב.       עם כל השמחה והאושר על שובו של גלעד שליט, אסור לאבד את הצפון. כן, נחגוג את שובו, נאפשר לו חודש התאקלמות, נארגן לו מישהי (בכל זאת, חמש שנים בלי דייט אפילו!), אבל עם תום תקופה זו נבוא אל ביתו, משלחות משלחות, וכל אחד בתורו יביא לו כאפה. יש להדגיש את העניין הזה: חברים, אבקש בכל לשון של בקשה לא ליפול בשבי! ידוע לי שדיונים בעניין זה התקיימו הן במסגרות צבאיות והן בזירה הציבורית; אין ספק שהאחריות האישית לא ליפול בשבי חייבת להיות מגובה בהערכות ראויה ברמת הצוות, הכתה, הצבא כולו; וודאי שאויבינו מנסים בכל הזדמנות ליצור מצבים שיאפשרו לקיחת בני ערובה. חרף כל אלה, ראוי שהלקח יילמד על ידי כולם, ושתתקיים מערכת אכיפה ראויה בעניין זה, למען יראו וייראו. כאפות, כבר אמרנו?

ג.        לשחרורם של כאלף אסירים בטחוניים תמורת גלעד שליט יש לא רק משמעות מדינית, בטחונית ומוסרית, אלא גם משמעות כלכלית. עלות החזקתו של אסיר במשך שנה (מעוגלת מעט למעלה לקיזוז גס של השפעת האינפלציה) היא 95,000 ₪. פירושו של דבר שעתידים להתפנות 95 מיליון שקלים. הבה נניח שהתחמושת וימי הפעילות הדרושים לסיכול פעילות טרור כתוצאה מן העסקה ינגסו את חלקם, נניח כשליש מהסכום. נותרנו עם 60 מיליון שקלים העתידים להתפנות בתוך ימים ספורים. את אלה יש לכוון כבר עתה למטרות חברתיות, בטרם יונחו עליהם טלפיהם של טייקונים ומקורבים לצלחת. 60 מיליון שקלים הם הרבה כסף.

קץ הימין, גרסת דניאל?

ד.       עניין אחרון: רבות דובר על שאיפותיו של אביגדור ליברמן לזכות במעמד של מנהיג הימין האידיאולוגי, הנוקשה, על חשבונו של בנימין נתניהו. על-פי דיווחי העתונות, היה ליברמן אחד משלושה חברי ממשלה שהצביעו נגד העסקה. בכך היטיב ליברמן להגדיר את הימין שהוא (ותומכיו?) מעלים על נס. הימין של ליברמן ותומכיו יוגדר מעתה כאותה תנועה המעדיפה להפקיר חיילי צה"ל בידי האויב, אם אין אפשרות לשחרר אותם באמצעים צבאיים. האבחנה הזו העלתה בזכרוני את הפסוק האחרון מספר דניאל: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". ובמילים אחרות, כל עוד יש ימין, כל אחד מאתנו מופקר לנפשו. וכמאמר המשורר:

תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל…

בחלומי

זירת חלומי

ובחלומי, מכריז יו"ר הכנסת על הודעה מיוחדת שישא הרב הראשי לישראל.

   המליאה כולה נדרכת. עצם נוכחותם ביציע הכבוד של חשובי הרבנים, מזקן הרבנים הליטאים ומנהיג הרבנים הספרדים ועד נשיא התנועה ליהדות מתקדמת, די בה כדי להבהיר כי דברים חשובים עתידים להאמר. הרבנים ביציע אמנם אינם  מפטפטים בידידות – כבודו של רב אינו מחול – אבל שומרים על אווירה קורקטית, ולו רק כדי שלא למחול על כבודם מול שכניהם ליציע: משוררים ואילי תעשייה, ראשי ארגונים חברתיים ובכירי פעילי איכות הסביבה, מנהלי רשתות חינוך ונציגי החקלאים, אישי דת נוצרים, מוסלמים ודרוזים ושגרירים זרים שהוזמנו למושב המיוחד. למטה, באולם המליאה, לא הרשה לעצמו איש מחברי הכנסת להעדר מן הישיבה הזו, לא משמאל ולא מימין. פה ושם חולפת ג'ירפה נודדת בטיסה מעל ראשי הנוכחים. מפל מים פוער את פיו לפתע מקיר האבן המעוצב, שופך כמה וכמה מטרים קוב וחוזר ונסתם בקול תרועת חצוצרות וסקסופונים. איש לא משתומם. זה הרי חלום.

   הרב הראשי לישראל (יש רק אחד. חלום, כבר אמרנו.) עולה בהדרת כבוד לדוכן הנואמים בכנסת. הוא משתעל קלות, מנתר שניים שלושה ניתורי חימום ומחולל סיבוב שלם סביב עצמו באוויר בטרם יגש אל המיקרופון. ניכר בו שהוא מתרגש, וגם שהוא מרבה להתאמן במחול מודרני. ביציע העתונות פצחו זה מכבר בטנגו סוער, איש איש ומחשבו הנייד (כיוון שזה חלום, איש לא מעיר לי שצריך גם להזכיר את הנשים שביציע העתונות. ברור לכל שחלום זה מנוסח בלשון זכר ומכוון לגברים ונשים כאחד.)

   "על דעת המקום ועל דעת הקהל, שהיא מקור הסמכות של הבית הנכבד הזה ובעצם של כולנו," פותח הרב הראשי, "על דעת ראש הממשלה…" הוא נושא לרגע את עיניו אל ראש הממשלה, היושב במקומו, לבוש וסט ובלייזר, ענוב עניבת פרפר ולחלציו בגד ים. ראש הממשלה מהנהן אליו. הוא לוגם מרטיני בקש. "…על דעת כבוד נשיא המדינה, שנבצר ממנו להיות כאן היום עמנו בשל העובדה שסרב לוותר על משמרתו השבועית כסניטר בבית חולים, על דעת מורי ורבותי…" הוא מנפנף אל הרבנים שביציע. הם קמים כאיש אחד, שרים במקהלה את הבית הראשון של 'קסם על ים כנרת' וחוזרים לשבת בדממה דקה, "…ועל דעת עם ישראל לדורותיו, אני מתכבד לשאת בפניכם את הדברים הבאים." שיעול, ניתור, סיבוב.

   "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל," מישיר הרב הראשי מבט בהתרגשות. "זו עובדה ברורה. היא היתה שייכת לו בפועל בעבר, עברה במשך שנים רבות להיות שייכת לו בחלומותיו, וחזרה להיות שייכת לו בפועל." מבטי תמיהה בקרב השגרירים הזרים ונציגי מפלגות הימין. בשביל זה הזמנתם אותנו? מלצרים בשמלות חושפניות עוברים ומגישים להם קצת וודקה, להרגע. קולות ההיפופוטמים העולים עם ערב מן הנהר מתמזגים ברחש זאבים המציעים לכבשים את המטה.

   "חזרנו שלא על מנת לעזוב שוב," ממשיך הרב הראשי, "העזנו, עשינו והצלחנו. אבל לא שכחנו בדרך את דברי ימינו הארוכים, ולא שכחנו את הלקחים שלמדנו מהם. העם היהודי למוד הסבל איננו יכול לראות עוד בצער שכניו לארץ. הוא איננו יכול ואיננו רוצה לעמוד בדרכם למימוש שאיפותיהם, יהיו אשר יהיו."

שגריר צרפת

   "בדיוק, לעזאזל!" נשמעת קריאת ביניים. זהו שגריר צרפת, אדם צנוע ונטול יומרות והתנשאות. "גם אני אף פעם לא הבנתי מה הם רוצים!". ויכוח נפתח בנושא זה בין חברי הכנסת הערבים לבין השגרירים הזרים ובינם לבין עצמם, אך הרב הראשי מהסה אותם בתנועת יד סלחנית. שיעול, ניתור סיבוב.

   "זה לא משנה. לא בשביל זה התכנסנו כאן," הוא מרגיע את הנאספים. "כלומר," הוא מודה, "מבחינה מסוימת דווקא כן בשביל זה התכנסנו כאן." הוא נושא את מבטו. "מצד שני, הרי איש לא יעלה על דעתו שאנחנו נוותר משום כך על מימוש שאיפותינו שלנו ועל זכותנו על הארץ."

   "דווקא כן!" קופץ שגריר ונצואלה, אך זוג ינשופים במדי אחות משתלטים עליו לאלתר ושולחים אותו לחינוך מחדש בקופי-שופ באמשׂטרדם.

   "אשר על כן," מתעלם הרב הראשי מן ההפרעה, "על דעת המקום ועל דעת הקהל, מחליט בזה העם היהודי למסור לשכנינו הפלשתינים את יהודה ושומרון, חבלי הארץ שהם עיקר יישובם, כ פ י ק ד ו ן  לתקופה של שש מאות שנה. בעוד שש מאות שנה נפתח שוב את הנושא."

   אווירת חשמל במשכן הכנסת. ברקים מכים פה ושם בקירות. איש לא נפגע. עובדי חברת החשמל, חמושים במקלות גולף, מנתבים אותם למערכת הפקת החשמל הטבעית הנמצאת בימים אלה בשלבי ניסוי מתקדמים.

שתי גדות לשוודיה

   "מדינות העולם, כמעט כולן, הציעו לשמש כערבות למימוש הסכם זה. גם אילו היינו סומכים עליהן," נועץ הרב מבט חמור בשגריר מאוריטניה, "לא היינו מעלים על דעתנו לקבל ערבויות בנושא זה. על אחת כמה וכמה לאור נסיוננו עם אומות העולם, שאיננו סומכים עליהן בכלל. אני מדבר אליך, גוסטב!" הוא מורה באצבעו על שגריר שוודיה המעביר בינתיים סיוע הומניטרי לארגון טרור הינדי באסטוניה. שגריר שוודיה נחרד ומזדקף. "לא!" מכריז הרב הראשי ועוטה לפתע את פניו של בן-גוריון. "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים."

   "וכדורגל משחקים תשעים דקות!" קובע סגן שר הרווחה לשעבר, שפוטר לפני ימים ספורים מעבודתו כדי שיחלוק את גורל האנשים שעל הטיפול בהם הופקד. סוסים ברודים ואמוצים מדלגים מעליו בלאט.

   "אני משוכנע," מחזיר הרב הראשי את הדיון לפסים ענייניים, "ששכנינו ידעו לנצל היטב את הזמן לבניית מוסדות חברתיים שיהיו דוגמה ומופת לכל העמים.  אנחנו מודעים, כמובן, לכך שקיימת אפשרות שלא כך ינהגו, אבל זהו סיכון שאנחנו מוכנים לקבל על עצמנו, ונדע לעמוד בו." שיעול, ניתור, סיבוב.

   "התנועה הציונית הניבה מתוכה שתי תנועות לאומיות שכנות," ניגש הרב הראשי לסיכום דבריו, לקול צהלות הציבור. צירוף הזמנים הוא מקרי בהחלט: פשוט, באותו רגע הודיעה יושבת ראש פיפ"א שנבחרת שלא תשחק כדורגל יפה במונדיאל הקרוב, תסולק ממנו לאלתר. התשואות על הכרזתה חודרות לאולם המליאה. "התנועה הלאומית של עם ישראל החלה כבר לממש את שאיפותיה," איש לא מפספס את הדגש בדבריו של הרב הראשי. "כעת הגיעה גם תורה של התנועה הלאומית השניה, הפלשתינית. אני גאה ומאושר להכריז כי לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, להכריז על הקמת מדינה פלשתינית בתחומי יהודה ושומרון, היא מדינת פלשתין!"

   תשואות. נציגי המתנחלים מתחבקים עם שחקני הפועל תל אביב. ראשי הבנקים מסתכלים בשעון: עוד דרך ארוכה מצפה להם עד בתיהם שבאופקים ודימונה. עתונאים זרים צועקים ביאוש: נגמרו החיים הטובים. הגדי הרובץ בפינה מוריד זו הפעם השלישית מישבנו את ידו של הנמר המנמנם לידו. יש גבול גם לפמיליאריות, כן?

   "אנו, היהודים," מבטיח הרב לסיום, "ננצל את שש מאות השנה האלה כדי להקדיש את מיטב מאמצינו לניכוש העשבים השוטים שצמחו בחברתנו ולבנייתה של חברה המבוססת על שותפות גורל וערבות הדדית. מכל מקום," הוא חותם, "תאלץ כעת הקהילה הבינלאומית להתיחס עניינית לסכסוכים השונים ברחבי תבל, כי אנחנו את תפקידנו כתירוץ הקבוע גמרנו. מובן מאליו שמועצת זכויות האדם של האו"ם יוצאת מכלל זה, ונתיר לה להמשיך לצייר אותנו כבני השטן. מה שכן, באופן אישי אני מתכוון לפעול לכך שעד עוד שש מאות שנה, כבר לא תהיה משמעות למושג מדינה. לא נותר לי אלא להזמין את הקהל למסיבת ריקודים ברחבת המשכן."

   הרב הראשי יורד מן הדוכן ואני מתעורר.  

קהלת בן-דוד בפני הועדה הפדגוגית

 

קהלת (בעיקר פרק ט) מתוך כתב יד דמשק (בורגוס, ספרד 1260)

(לכבוד: הועדה הפדגוגית הראשית,

המשרד לחינוך נאור וליבראלי.

הנדון:

הערות המורה לחיבור, מתוך תיקו האישי של התלמיד קהלת בן-דוד,

בית הספר הפתוח לכל רוח.

רצ"ב גם קטע מן החיבור שהגיש התלמיד קהלת בן-דוד כבחינת שליש.)

 

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ׃ בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל־רֹאשְׁךָ אַל־יֶחְסָר׃ רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה:

 

הערות המורה:
א. השימוש בלחם כסמל לאוכל בכלל, מתעלם ממגפת ההשמנה בקרב הנוער. ההתמקדות באכילת פחמימות מזיקה מאד לבריאות. יש להשפיע על התלמיד קהלת להרבות ככל האפשר באכילת ירקות וקינואה.

ב. נראה כי התלמיד קהלת נגרר אחרי סביבתו ואיננו מפנים את היקף בעיית האלכוהול בקרב בני הנעורים ומבוגרים כאחד, ואת הנזק העצום הכרוך בה. לשקול פגישה עם ההורים והטלת פיקוח חמור.

ג. התעקשותו של התלמיד קהלת על בגדים לבנים גורמת לו לסיים כל יום לימודים מוכתם ומלוכלך, באופן המהווה מפגע אסתטי חמור. אבקש לשלוח אותו מעתה לבית הספר בבגדים צבעוניים.

ד. התלמיד קהלת מגזים בשימוש בתכשירי שיער, ותסרוקתו מעידה על גנדרנות מופרזת. לשלוח להסתפר.

ה. ההמלצה על אהבת גבר לאישה היא הומופובית ומפלה. ניכר בתלמיד קהלת שאיננו בא מבית ליבראלי טוב. לשקול חינוך מתקן.

ו. יש להזכיר לתלמיד קהלת את הנזק שבשהייה מופרזת מתחת לשמש, ולעמוד על שימוש מתמיד בקרם הגנה חזק.

ז. התלמיד קהלת מפגין חיבה מופרזת לתחביבים כעבודת כפיים והתבוננות ספקולטיבית בסביבתו, והדבר פוגע קשות בהישגיו בלימודי מנהל עסקים. יש לחשוש ליכולתו להתפרנס כמבוגר. מה הוא חושב, שאבא שלו מלך?

ח. נטיותיו האנטי-סוציאליות של התלמיד קהלת מגיעות לשיא בהמלצתו בסוף החיבור על שימוש בכוח הזרוע. כבר כמה פעמים תפסנו אותו בהפסקה מתקוטט עם ילדים אחרים, טובים ממנו. כל הנסיונות להסביר לו על סובלנות, זכויות האחר ורב-תרבותיות נכשלו. פעמיים ענה לי בחוצפה: "מה יש, אני לא אחר?"

ט. החיבור כולו כתוב בעברית במשלב גבוה ומתנשא, והוא רהוט בצורה מעליבה, הפוגעת קשה בדימויים העצמי של הילדים האחרים. אין פלא שאף אחד מהילדים לא רוצה לשחק אתו.

לסיכום: התלמיד קהלת מפגין זלזול בחומר הנלמד (ואפילו התחצף פעם ואמר לי שהכל שטויות), אנטי-סוציאליות ואנטיפתיות כללית. אם המצב ימשך, אני צופה לו עתיד מר. לזמן את ההורים לפגישה דחופה לצורך העברתו למסגרת חינוך מתקן.

קהלת בן-דוד, גרסת גוסטב דורה

בכבוד רב,

המורה עדינה,

בית הספר הפתוח לכל רוח

מערכת החינוך המערבית,

2010 (ימי הביניים האלקטרונים)