הרהורים על שחרור גלעד שליט

נראה שפרשת גלעד שליט מגיעה אל סיומה (הטוב? הרע? המכוער?). לצד השמחה על שובו של גלעד הביתה, עולים כמה הרהורים לגבי מסקנות העסקה שנחתמה והשלכותיה.

גלעד שליט - ועכשיו, להשלכות ולמסקנות

א.      בבורסת הדמים של המזרח התיכון נקבע כעת שער החליפין בין ישראלים לפלשתינים. כמקובל בשערי חליפין, הוא נקבע לאחר משא ומתן (ארוך ומתיש) בין הצדדים, ומשקף את הערך הריאלי שמוכנים הצדדים לשלם. ובכן, על פי המוסכם בין חמאס ומדינת ישראל – ובברכת העולם – נקבע השער על היחס הבא: ישראלי אחד שווה אלף פלשתינים. את המספר הזה יש לזכור היטב-היטב לקראת סיבוב הדמים הבא, שבוא יבוא. בעבר הועלו טענות כלפי ישראל על אי-מדתיות של תגובותיה בעקבות מעשי איבה' הן כלפי פלשתינים והן כלפי אחרים. מעתה יש למדוד כל טענה כזו מול השער שנקבע אתמול, לא לשם התנצחות, אלא כי זה השער שנקבע על ידי שני הצדדים. ישראלי אחד שווה אלף פלשתינים (בחייהם ובמותם, לא?). ולכל חמומי המקלדת, הן הנאורים והן החשוכים: אין מדובר בהכרעה לגבי ערכו הסגולי של אדם באשר הוא (שאיננו יקר במיוחד, לדעתי), אלא לגבי שער החליפין בבורסת הדמים. אגב, יש כבר נקודות אחיזה למערך שערי-דמים בכל האזור: הרחבתי בעניין זה כבר לפני כשנה.

ב.       עם כל השמחה והאושר על שובו של גלעד שליט, אסור לאבד את הצפון. כן, נחגוג את שובו, נאפשר לו חודש התאקלמות, נארגן לו מישהי (בכל זאת, חמש שנים בלי דייט אפילו!), אבל עם תום תקופה זו נבוא אל ביתו, משלחות משלחות, וכל אחד בתורו יביא לו כאפה. יש להדגיש את העניין הזה: חברים, אבקש בכל לשון של בקשה לא ליפול בשבי! ידוע לי שדיונים בעניין זה התקיימו הן במסגרות צבאיות והן בזירה הציבורית; אין ספק שהאחריות האישית לא ליפול בשבי חייבת להיות מגובה בהערכות ראויה ברמת הצוות, הכתה, הצבא כולו; וודאי שאויבינו מנסים בכל הזדמנות ליצור מצבים שיאפשרו לקיחת בני ערובה. חרף כל אלה, ראוי שהלקח יילמד על ידי כולם, ושתתקיים מערכת אכיפה ראויה בעניין זה, למען יראו וייראו. כאפות, כבר אמרנו?

ג.        לשחרורם של כאלף אסירים בטחוניים תמורת גלעד שליט יש לא רק משמעות מדינית, בטחונית ומוסרית, אלא גם משמעות כלכלית. עלות החזקתו של אסיר במשך שנה (מעוגלת מעט למעלה לקיזוז גס של השפעת האינפלציה) היא 95,000 ₪. פירושו של דבר שעתידים להתפנות 95 מיליון שקלים. הבה נניח שהתחמושת וימי הפעילות הדרושים לסיכול פעילות טרור כתוצאה מן העסקה ינגסו את חלקם, נניח כשליש מהסכום. נותרנו עם 60 מיליון שקלים העתידים להתפנות בתוך ימים ספורים. את אלה יש לכוון כבר עתה למטרות חברתיות, בטרם יונחו עליהם טלפיהם של טייקונים ומקורבים לצלחת. 60 מיליון שקלים הם הרבה כסף.

קץ הימין, גרסת דניאל?

ד.       עניין אחרון: רבות דובר על שאיפותיו של אביגדור ליברמן לזכות במעמד של מנהיג הימין האידיאולוגי, הנוקשה, על חשבונו של בנימין נתניהו. על-פי דיווחי העתונות, היה ליברמן אחד משלושה חברי ממשלה שהצביעו נגד העסקה. בכך היטיב ליברמן להגדיר את הימין שהוא (ותומכיו?) מעלים על נס. הימין של ליברמן ותומכיו יוגדר מעתה כאותה תנועה המעדיפה להפקיר חיילי צה"ל בידי האויב, אם אין אפשרות לשחרר אותם באמצעים צבאיים. האבחנה הזו העלתה בזכרוני את הפסוק האחרון מספר דניאל: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". ובמילים אחרות, כל עוד יש ימין, כל אחד מאתנו מופקר לנפשו. וכמאמר המשורר:

תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל…

9 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. יואב
    אוק 13, 2011 @ 07:14:09

    אני בעד להקשות את תנאי האסירים, להוזיל עלויות כליאה, ליצור לחץ על משפחות האסירים שבסופו של דבר יצור לחץ על החמאס לסגירת עיסקה במיידית. עדיין אנו נשאר חנונים ורחומים ליד פוטין שידע מה לעשות עם רשימת האסירים הצ'צנים .

    להגיב

  2. ירון בן-עמי
    אוק 13, 2011 @ 11:36:23

    יואב, אתה מודע לזה שכבר נסגרה עסקה?

    להגיב

  3. בוריס משנר
    אוק 13, 2011 @ 12:37:28

    עדיף לא לבנות על אגורה.
    אם תבנה על אגורה, מיד יהיה מי שיעשה את החשבון ההפוך.
    כמה כסף עולה לתפוס אותם מחדש, להקים מחסומים, למנועים מקדושונים לממש את הפנטיזיות המיניות שלהם על ידי פיצוץ לא מבוקר (קדושון הוא פטנט רשום על שמי) וכמה עולה הפעולה הבאה בעזה.במילים אחרות, רחוק מחישובים ישועה.

    להגיב

  4. Dror Kamir
    אוק 14, 2011 @ 00:07:48

    טוב, בואו נעשה קצת סדר בדברים:

    (1) לפי הדיווחים בתקשורת, יש כ-11 אלף אסירים פלסטינים בישראל. מתוכם ישוחררו אלף אסירים ועוד עשרים ושבע אסירות. גלעד שליט הוא הישראלי היחיד שנמצא בידי איזשהו גורם פלסטיני. בכלל, אין כמעט ישראלים שמוחזקים בידי גורמים ערביים – מדינות או ארגונים. ישראל לא מאפשרת דבר כזה וטוב שכך. חטיפתו וכליאתו של גלעד שליט היו ברבריות ובלתי-חוקיות בעליל, גם לדעת הצלב האדום וארגונים בינלאומיים אחרים. אבל מדינת ישראל מתאמצת מאוד לשחרר גם ישראלים שנשפטו ונאסרו לפי חוקי מצרים או ירדן (מדינות שבהן מותר לישראלים לבקר), וממילא לא מאפשרת לרשות הפלסטינית לשפוט ישראלים ולאסור אותם. לסיכום – אם חלילה ייחטפו ישראלים או חלילה ייאסרו, ישראל תידרש לשחרר תמורת שחרורם מאות ואלפי אסירים פלסטינים או ערבים. זה נובע מהעובדה הפשוטה שיש אלפי אסירים כאלה בישראל.

    (2) גלעד שליט נחטף בצורה ברברית. הוא עצמו לא יכול היה לעשות דבר כדי לא להיחטף. מדובר על טנק שהותקף במפתיע. סגן חנן ברק, וסמ"ר פבל סלוצקר, זכרם לברכה, נהרגו כתוצאה מההתקפה. גלעד שליט ככל הנראה נפצע. על-פי דיני המלחמה וכללי התנהגות הומניטרית בסיסיים, על התוקפים היה להניח לפצוע. תחת זאת, הם הוציאו אותו מהטנק תוך סיכון חייו וחטפו אותו. הוא עצמו, מרגע שנפצע, לא היה יכול לעשות כלום, וספק רב אם היה יכול למנוע את ההתקפה או לנהוג טוב יותר במהלכה. אם היו כאן מחדל או רשלנות (אני לא יכול לדעת), הרי הם מוטלים לפתחם של הדרגים הגבוהים יותר. צוות הטנק עשה, ככל הנראה, כמיטב יכולתו, ואנשיו גם שילמו בחייהם או בחירותם ובבריאותם.

    (3) כשרופא נקרא לזירת פשע, הוא צריך בעיקרון להתעלם מהשאלה מי הפושע ומי הקורבן, ולפעול לפי שיקולים רפואיים בלבד. הוא אמור להיות "עיוור צבעים" ולהגיש טיפול למי שזקוק לו לפי קריטריונים רפואיים-אתיים (מי שיש לו יותר סיכויים לשרוד מקבל טיפול קודם, ילד מקבל טיפול לפני מבוגר וכו'). גם במקרה שלנו, מקבלי ההחלטות חייבים לשים בצד שיקולים של צדק וענישה, ולחשוב רק איך להציל את החטוף מבלי לגרום נזק לאנשים אחרים חפים מפשע. הבעיה ב"עסקה" הזאת היא אחת – היא עלולה לעודד חטיפות נוספות של חפים מפשע, והיא גם עלולה להביא לשיפור יכולת הפעולה של ארגונים רצחניים. אלה סיכונים אמיתיים, ואני מקווה מאוד שהם נשקלו בכובד ראש, כי אי-אפשר להציל אדם אחד על חשבון פגיעה חמורה עתידית באנשים אחרים. אבל מעבר לשיקול הזה, אסור למקבלי ההחלטות לשקול שום שיקול אחר, ממש כשם שלרופא אסור לברר מי הפושע ומי הקורבן.

    להגיב

  5. ירון בן-עמי
    אוק 14, 2011 @ 00:56:13

    דרור –
    אני לא עד הסוף בטוח שעכשיו, לאחר הנקודות שהעלית, שורר יותר סדר מאשר קודם.
    גלעד שליט נחטף בצורה ברברית? אני לא רואה איך חטיפתו ברברית יותר מעל מעשה מלחמה אחר. ככה זה במלחמות, נעשים מעשים איומים; אבל חטיפתו של גלעד שליט, הן כשהיא לעצמה והן אופן ביצועה, אינם חריגים באכזריותם או בברבריות שלהם (מה שאין לומר בשום פנים על תנאי החזקתו בשבי).
    אשר לדברים שעשה או לא עשה שליט כדילמנוע את חטיפתו – וועדת חקירה של צה"ל הגדירה את החטיפה ככשלון מבצעי (ראה, למשל, בדיווח הזה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3273559,00.html). השמחה על שחרורו לא יכולה להסתיר את הלקחים שעוד יש ללמוד. אני חוזר ואומר: נא לא ליפול בשבי.
    אנלוגיית הרופא נאה ומשמחת, רק לא ממש קשורה, כי נבחר ציבור לתפקיד ברשות המבצעת או המחוקקת איננו רופא שמערכת היחסים אתו ניתנת לבחירה חד משמעית של כל חולה וחולה. הניסיון להשתמש בה כדי לשוות מראית עין של אובייקטיביות להבעת עמדה שהיא נטיית לב ומסקנה אישית לא יצלח. מותר לך בהחלט לחשוב שמחיר הקרבנות, שיבואו בוודאי בעקבות שחרור מחבלים רבים כל כך, איננו שווה בשחרורו של שליט, אבל אינך מבטא בזה אמת סופית שאין אחריה ערעור, אלא רק נקודת מבט. בעיני היא רחוקה מלהיות נקודת מבט מכרעת. רק שאין ספק שכפי שתוצאת נקודת המבט ההפוכה תהיה חיזוק של ארגוני הטרור, כן תוצאת נקודת המבט שלך היא הפקרת חייל בשבי.
    בקיצור, הבלגן נשאר בעינו.

    להגיב

  6. מוטי פוקס
    אוק 16, 2011 @ 17:15:03

    ירון הארתי את עייני בנקודה של מחיר ככה שבמלחמה יהודי אחד שווה ערך להרג של 1000 אוייבים והנקודה של הכסף שנחסך עכשיו גם עלתה לי בראש בהקשר של שמיטת חובות וכדומא.
    רק לא הבנתי מה היה לך דחוף לכתוב את הפיסקה האחרונה על ליברמן.
    לעיסקה התנגד גם בוגי יעלון רמטכ"ל לשעבר.
    מדוע אתה קורא לחייל להיהרג ולא להיחטף בכדי שלא נשלם את מחירו הגבוה בעוד כשאדם מתנגד לעיסקה (אולי במחיר הריגתו של החייל החתוף) בשל החשש למחיר דמים אחר – חיי אזרחי שיירצחו כתוצאה מהעיסקה נחשבים בעיינך כהפקרת חייל (זה שנשלח להגן על חיי אזרחים גם במחיר חייו גם עם הוא ילד עם חיוך נחמד)?

    להגיב

  7. ירון בן-עמי
    אוק 16, 2011 @ 22:14:02

    מוטי –
    דחוף לי לכתוב את הפסקה האחרונה על ליברמן כי היא אמת, בעיני לפחות, וכי הדליקה את אוזני האסוציאציה לספר דניאל. אני כמובן מקבל בשמחה את התוספת שלך על יעלון, שגם הוא מתיימר להגדיר מחדש את הימין – והנה שוב אנחנו עומדים לגורלנו עד קץ הימין.
    מדוע אני קורא לחיילים להיהרג? אני לא קורא להם להיהרג. אדרבא. אני קורא להם להרוג – כמובן, בסיטואציה של קרב. אני לא מוכן לקבל את התפיסה האומרת שדין חייל ודין אזרח חד הם, משום שעמדה כזו מאשרת למפרע כל פיגוע טרור (שהרי אם אין הבדל בין חייל ואזרח, פגיעה באזרחים כמוה כפגיעה בחיילים). קרה לנו משהו – ולא משהו טוב – כששכחנו את משמעותו של צבא. יחד עם זה, לאזרח וחייל יש לא רק מעמד מלחמתי אחר, אלא גם תחומי אחריות אחרים. תפקידו של החייל להרוג או להיהרג. תפקידו של האזרח לזכור שחייל הוא אזרח בהשעיה, ולסגור עבורו את הפינה הזו. אגב, בן 18 רשאי על פי חוקי מדינת ישראל להצביע, לנהוג, לזיין – בקיצור, כבר לא ילד.

    להגיב

  8. מוטי פוקס
    אוק 16, 2011 @ 22:42:24

    זאת הייתה כוונתי – שחיי חייל אינם שווים לחיי האזרח שכן החייל נשלח להגן על האזרח אף במחיר חייו.
    האם פתרונות שאינם התרפסות בפני האויב = שחרור רוצחים אינה טובה בעיינך.
    לא רק הפעלת כוח שיחרור באמצאים צבאיים ניתן לבצע אלא מה למשל כצמצום הכספים / חשמל / חמרי גלם לעזה או השוואת תנאי הרוצחים לתנאי גלעד (הפסקת ביקורי משפחות העלמת כל מידע חדש אודות קרוב המשפחה העצור אוכל במשורה ללא עיתונים טלוויזיה…..)
    אבל אלא מים שעברו כבר תחת הגשר עד לחטיפה הבאה חס וחלילה.
    2 נקודות לעתיד: הנקודה של דין אזרח ודין חייל שאינם שווים (מה שהביא לבריחה מלבנון משום ש4 אמהות לא אהבו שחיילים מקריבים את חייהם למען אזרחים)
    והנקודה שיש להפעיל יותר לחץ על האויב בכל האמצעים שנמצאים ברשותנו

    להגיב

כתיבת תגובה