מעטים הדברים המענגים יותר משעות אחר-הצהרים של יום ששי בארץ ישראל. מין שלווה היורדת בערך בשעה ארבע אחה"צ על שיפולי הגלבוע מעל עמק בית שאן, על מורדות הכרמל ועד הים, על רחובות תל-אביב, על מבואות כפר-סבא, על הפרדסים המעטים שעוד נותרו סביב רחובות ועל מכתש רמון. הדבר היחיד שמפריע אותה, לפחות במקום מגורי, הוא איזה רכב ברסלב המתעקש להחריד את האנשים מן הרוגע הנעים היורד עליהם לקראת השבת, כדי להודיע להם שהשבת מתקרבת. למעט אי אלה חריגות מסוג זה, מדובר בשעות חסד נדירות.
השעות הללו הן לא רק מן הדברים המענגים ביותר עלי אדמות, הן גם מן הדברים הישׂראליים ביותר עלי אדמות. הן לא מתרחשות בלונדון, לא בסידני ואפילו לא במעוזים היהודיים והישׂראליים בניו-יורק. הפעמים היחידות שהרגשתי משהו דומה לזה בשנות מגורי בסן-פרנציסקו, למשל, היו בערב חג ההודיה ובערב חג המולד – אבל זה קרה משום שאוכלוסיית העיר אכן הצטמצמה באורח משמעותי לקראת החגים, ואני – תן לי כמה שפחות תושבי סן-פרנציסקו ואני אהיה יותר מרוצה.
מרכז הקניות בגעש-שפיים. אפילו כאן נסגרים השערים ביום ששי אחר הצהריים. (צילום: שרון בוקוב, מתוך אתר walla.co.il)
אז מה מתרחש כאן? איזו אלכימיה מוזרה גורמת לאותן שעות בדיוק לקבל אופי אחר לגמרי? טיעון הקדושה האובייקטיבית של ערב שבת לא עומד כאן, משום שלא רק שמדובר בשעות שטרם כניסת השבת, אלא גם כאמור, אין תחושה כזו בשום מקום אחר בעולם, והלא השבת אמורה להיות בלתי תלויה במיקום גיאוגרפי. טיעון הקדושה הסובייקטיבית של השבת בעיני היהודים איננו תקף, משום שהתחושה איננה קיימת, כאמור, אפילו במעוזים יהודיים מחוץ לגבולות הארץ.
אני חושב שמה שקורה כאן הוא חיבור נכון מאד בין כל מיני נימי תרבות, קצתם מן המורשת היהודית, קצתם מן המורשת הציונית וקצתם פיתוח אינטואיטיבי, הסכמה שבשתיקה המתגלגלת משבוע לשבוע בין תושבי ישראל. נכון, התקנות העירוניות נגד פתיחת עסקים בשבת ודאי תורמות לכך, אבל אפילו מרכזי הקניות מחוץ לערים, המנצלים בימי שבת את העדר התקנות הללו כדי לפתוח את שעריהם בפני הציבור, סוגרים את שעריהם בימי ששי אחר-הצהריים. ממש קנוניה.
עניין שעות טרם-שבת עלה בדעתי נוכח ההודעה המסורתית לעתונות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקראת ראש השנה תשע"א. מן הנתונים שאספה הלשכה עולה ששיעור החילונים במדינה עומד על 42%, כלומר החילונים הם מיעוט לעומת החרדים, הדתיים והמסורתיים ביחד. פה ושם ציינו באזני חברים את הנתון הזה בבהלה מסוימת. כשלעצמי, התקבל הנתון הזה בעיני בהפתעה: עוד זכור לי סקר שנערך לפני כמה שנים על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שעורר עליצות רבה בקרב חוגים דתיים מסויימים לאור ממצאיו על שיעור החילונים באוכלוסיה: 20% בלבד. בשעתו, נראה היה לי אפילו הנתון הזה כמנופח ומוגזם: מבין מכרי וידידי, אשר רבים מאד מהם אינם מקפידים כלל על קיום מצוות, מעטים מאד החילונים הגמורים. הרוב מאמינים במשהו שמעל האדם, בניסוח כזה או אחר של כוח עליון, ואף גוזרים מאמונה זו כללי התנהגות מסוימים. בארבע מילים: הם סוג של דתיים.
והם אינם לבדם. החילונות היא רעיון חדש למדי, שאף פעם לא תפשׂ ברצינות. רוב בני האדם נותרו דתיים במדה כזו או אחרת לכל אורך התקופה המודרנית והפוסט-מודרנית, וחלום קץ ההסטוריה של ראשית שנות ה-90' חטף בראש בדיוק בשל עליתה הפרועה של האמונה הדתית לאחר קריסת האידאולוגיות הגדולות. לכל היותר אפשר לומר שאופיה של הדתיות של ימינו, לפחות בעולם המערבי ,שונה במדת מה מכפי שהיה: יותר חוויתי, יותר ניו-אייג'י, יותר אינדיבידואלי. אבל אפילו חסידי הניו-אייג' האדוקים ביותר אוהבים להתנאות בעתיקותן המשוערת של המסורות החדשות שהם ממציאים לעצמם. ומנגד, לא נעלמו הדתיים מן הנוסח הישן. כולם דרים כעת בכפיפה אחת.
זהו אם כן המצב: אנחנו חיים במדינה שתושביה צמאי שורשים ומסורת, השוכנת בעולם שבו החיפוש אחרי הנמקות רוחניות נמצא בעליה תלולה. זה לא שמשהו מהותי השתנה, זה פשוט שיותר אי אפשר להתעלם מזה או לטאטא את זה מתחת לשטיח.
לזיהוי המקובל בישראל בין חילוניות לשׂמאלנות יש שני מקורות: הראשון מבחינה כרונולוגית הוא דחיית הסמכות הדתית ואורח החיים הדתי על ידי החלקים הפעילים יותר והייצוגיים יותר של הציונות הסוציאליסטית. השני הוא שאלת ארץ ישראל השלמה מאז 1967, אז נמתחו קווים בין מי שקידשו כל רגב אדמה, ויהיה מה שיהיה המחיר בזכויות אדם ואזרח ובאופי הערבות ההדדית בישראל, לבין מי שקידשו את המחיר, ויהיו אשר יהיו רגבי האדמה.
האבחנה הזו הלכה והתחדדה הודות לשלושה תהליכים שהזינו אותה וניזונו ממנה. הראשון: העלמותו הכמעט מוחלטת של כל ההיבט החברתי מן הדיון בין ימין ושמאל. אם ממשלת שמאל בהנהגת יצחק רבין פותחת בתהליכי ההפרטה הגדולים וממשלת ימין בהנהגת בנימין נתניהו היא שפועלת להשלמת התהליך, כי אז אין עוד הבדל משמעותי בין שמאל וימין מבחינה כלכלית/חברתית. ולא, לא יעזור כאן הטיעון שהעבודה איננה שמאל והליכוד איננו ימין: זו וזו מייצגות את הרוב המוחץ של המחנה המיוחס להן, והשוליים הקטנים (והקולניים לעתים) לא ישנו עובדה זו. התהליך השני הוא ההעלמות הכמעט מוחלטת של הימין האידאולוגי החילוני: השלטון המתמשך של הליכוד במדינת ישראל הפך אותו לסוג של מפלגת מרכז בתחום המדיני. אם בנימין נתניהו מדבר על שתי מדינות לשני עמים, ומתנגדיו החילונים בליכוד אף לא טורחים לנמק את התנגדותם – או שמנמקים אותה בכל פעם בטיעון אחר, קלוש למדי – כי אז אבד הכלח על האידאולוגיה של חרות, שהיתה מוקד הימין החילוני. התהליך השלישי הוא ההעלמות הכמעט מוחלטת של השמאל הדתי: אמנם מדי פעם נצנצה לה מפלגת מימד ככוכב נופל, ואמנם מדי פעם מתגלה קו שבר (כמו למשל בפרשת ההתנתקות מעזה), אבל זהו מיעוט שבמיעוט – לפחות מבחינה ציבורית-מעשית, ודאי שמבחינה סמלית.
אבל עיון מעט מדוקדק יותר מגלה שהאבחנה דתי=ימין וחילוני=שמאל איננה מוחלטת כל כך.
מנחם אוסישקין נדחף לנאום לפני הכהן אשר היה בעת ההיא, בטכס הבאת ביכורים בתל-אביב, 1933. (צילום: זולטן קלוגר, אוסף הצילומים הלאומי)
למשל אותם חלוצים שדחו את הסמכות הדתית ואורח החיים הדתי: הדחיה הזו היתה חלק מדחית היהדות הגלותית, שהתלמוד הוא ספר הספרים שלה וההלכה היא מערכת החוקים וההסדרים שלה. לצד דחיית התלמוד וההלכה, החליפו רבים מן החלוצים את מושא אמונתם מאלוהים לדטרמיניזם המטריאליסטי. אבל אותם חלוצים ממש לא דחו את ספר הספרים של עם ישראל מאז היותו בארצו, הלא הוא התנ"ך; ומארכס, סירקין ובורוכוב לא החליפו את משה, ישעיהו ומיכה, אלא הצטרפו אליהם. יש בנמצא סרט של טכס הבאת ביכורים בתל-אביב בראשית שנות השלושים, במגרש המכביה. מעבר לקישור לעבר היהודי בעצם קיומו של טכס הבאת ביכורים, טרחו המארגנים לפרש מחדש את הפסוקים מדברים כ"ו, הקובעים כי בטכס הביכורים יבואו בני ישראל אל "הכהן אשר יהיה בימים ההם". על הבמה המרכזית הושיבו המארגנים, על תקן הכהן אשר בעת ההיא המקבל את הביכורים, את אלכסנר זיסקינד רבינוביץ' – זקן הסופרים הציונים-סוציאליסטים בארץ ישראל. איזו יופי של בחירה לתפקיד כהן! והרחק מתל-אביב השווה אברהם שלונסקי (מי שכתב את השורות "מי זה טועה ופוסע ימין? / שמאל! שמאל! שמאל!") את הכבישים הנסללים לאורך הארץ על ידי אנשי פלוגות העבודה לרצועות תפילין. (וכאן יש קישור לראיון טלוויזיוני עם שלונסקי: מחשבים, פלסטיק, אדם, עולם. סתם ככה, כי יש אותו ברשת).
קו שבר: יוני 1967
או למשל, קוי השבר שנמתחו בין תומכי ארץ ישראל השלמה ובין תומכי ההסדר המדיני לאחר מלחמת ששת הימים: היו אלה אמנם חובשי הכיפה הסרוגה וחובשות השביסים שהסתערו להתיישב ביהודה ושומרון, אבל עד עצם היום הזה הם נוהגים להתנאות בכך שבקרב מייסדי התנועה לארץ ישראל השלמה היו אושיות שמאל כיצחק טבנקין, מיסד הקיבוץ המאוחד, ונתן אלתרמן, מצפונו של רוב השׂמאל הציוני מאז קום המדינה. יתר על כן: אנשי גוש אמונים טענו מאז ומעולם כי הם ממשיכיה ההסטוריים של תנועת העבודה, וכי נקטו בעצם בשיטותיה של תנועת העבודה בבואם לחולל את מפעל ההתנחלות. והצדק עמם (הבעיה היא רק שהנסיבות השתנו מאז ימי חומה ומגדל ועד 1967).
וראה זה פלא: נטייתם של חלוצי העליות הראשונות לשלב בהגותם ובאורחות חייהם התייחסויות למסורת, ואפילו לכתבי הקודש ממש, לא הפכה אותם לפחות שמאלנים – וגם לא לפחות "חילונים". אדרבא, מבחינה חברתית חיו מרביתם חיים הרבה יותר שמאלנים – במובן של חיי שיתוף, של סולידריות חברתית, של צדק סוציאלי – ממרבית המכונים "שמאל" בימינו, ולדעתי גם סייעה לרבים מהם האמונה הלוהטת בסוציאליזם להמנע מאמונה באלוהים. מה שכן, ההתייחסות למסורת ולפסוקים הפכה את המסר שלהם בעת ובעונה אחת גם ליותר מקורי וספציפי למשׂימה שניצבה בפניהם, וגם לקל יותר לעיכול על ידי שכבות רחבות בעם ישראל. ומנגד, דימויים העצמי של המתנחלים כיורשי הציונות הסוציאליסטית אולי לא הפכה אותם לאנטי-לאומנים, שלא לומר אנטי-לאומיים, אבל בהחלט הותירה את רישומה: חנן פורת, מראשוני וראשי המתנחלים, הוא עדיין קיבוצניק, למען השם, ואפילו בכפר עציון, קיבוץ לא מופרט! הוא גם הותיר את רישומו בהתארגנויות גרעיני בני-עקיבא לעירות פיתוח ובארגונים בנוסח "במעגלי צדק", העוסק בדרכו בשאלות של צדק חברתי.
אחת החומות המתגבהות בין שמאל-חילוני וימין-דתי באזור בית לחם. (צילום: יובל בן-עמי, מתוך הבלוג Everywhere.)
ובכל זאת, עם חלוף הזמן, הלכה והתקבעה בתודעה הציבורית האבחנה בין שמאל-חילוני וימין-דתי. ועם התגבהות החומות בין הצדדים, הלך כל צד והתבצר בעמדותיו. ה"שׂמאל" החל יותר ויותר לראות בדת היהודית ובספרותה סרח עודף מיותר במקרה הטוב ומזיק במקרה הרע; ה"ימין" החל יותר ויותר לראות את ה"שׂמאלנים" כחסרי תודעה יהודית במקרה הטוב וכערב רב – במובנו האפל, הדתי – במקרה הרע. אלה כאלה זנחו – מתוך בורות או מתוך השכחה מכוונת, זועפת – את הפנים השמאלניות הרבות שניתן למצוא במקורות היהודיים.
ואיזה שפע של פנים שׂמאלניות כאלה יש במקורות! הנה, למשל, תמצית השׂמאלנות במשפט אחד, מפיו של שמעיה (חבר של אבטליון): "אהב את המלאכה, שנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות". אהבת המלאכה – זה לב השׂמאל. שנאת הרבנות – הן הרבנות הדתית והן כל שלטון רוחני אחר – היא תנאי לחופש המחשבה. אל תתוודע לרשות – הנה לכם התנגדות יהודית למפרע להצהרת הנאמנות מבית מדרשו של ליברמן.
שמעיה, מחשובי הוגי השמאל מאז ומעולם. פרקי אבות, כתב יד פארמה.
או למשל, הנה מה שיש לרמב"ם להגיד על סלע מחלוקת מרכזי בין חילונים ודתיים – שילוב החרדים במעגל העבודה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס /וגרם/ רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות." אין מה להוסיף.
הרמב"ם, הלכות לימוד תורה, מתוך כתב יד של "משנה תורה". ספרד, המאה ה-14
ומה בדבר יחסי עבודה ומדיניות חברתית? הנה למשל דיונים על הלנת שכר, או על קביעת קו העוני. ועוד ועוד: על זכויות האדם, על חופש הפרט לעומת סמכות הקהילה (ספרות השו"ת מלאה בדיונים כאלה), על ערבות הדדית. שפע של חומר.
אין זאת אומרת שצריך לאמץ בהכרח את מסקנות הדיונים הללו (אף כי הן לעתים תואמות את עמדות השׂמאל המודרני באופן מפתיע), ואין זאת אומרת שלא צריך לנהל דיונים נוספים, שאליהם אין התיחסות במקורות. אבל אסור להיבהל מראש מלעיין, להשתמש בציטוטים ובמושׂגים, להיעזר, להתווכח.
אבל בשל התגבהות חומות האיבה בין שׂמאל וימין, נמצאים דיונים כאלה רק בשולי-השוליים של הדיון הציבורי. אנשי הימין הדתי, שפסוק מוכן להם בפיהם לכל עת, דממו כמעט לגמרי בכל הדיונים החברתיים והכלכליים שהסעירו את ישׂראל בעשׂורים האחרונים. מנגד, אנשי השׂמאל החילוני משלמים רק לעתים נדירות מס שׂפתיים למקורות, וגם זאת בעיקר בציטוט "חביב אדם שנברא בצלם" ו"כי גר היית בארץ מצרים", כלומר בעיקר בקביעת עקרונות גדולים. מעט מאד שימוש נעשה במקורות ובסוגיות המועלות בהן כדי לדון בנושאים ספציפיים, ומעט מאד כוונה יש לאנשי השמאל המשתמשים בהם לבחון את משמעות יהדותם – ואין הכוונה כאן ליהדות במובן דתי, אלא במובנה התרבותי. במאמרו המרתק על נסיגתו של השׂמאל מהשקפת עולם אל מצפוניות אופורטוניסטית, מנתח אסף ענברי את קביעתו של עמוס עוז לגבי עיקר העיקרים של התרבות העברית: "ה'תרבות העברית' היא 'הומאניזם', היא מצפּוּן: זה מה שיש לו, לעוז, להגיד על אלפי שנות תרבות בעברית, ארמית, בלאדינו, ביידיש, ושוב בעברית; בזה מתמצה התרבות העברית – ב"קדושת החיים" של הפרט. נו, באמת." ה"נו, באמת" הזה הוא תגובה הולמת לשימוש בציטטה פה, ציטטה שם כדי להצדיק איזשהו רעיון גדול ומופשט, כמעט כעלה תאנה.
משה הס, ממבשרי הקומוניזם והציונות כאחד. אב קדמון של השמאל הלאומי? לחצו על התמונה
השמאל הלאומי, על אף היותו כרגע זעיר למדי, מתימר לפנות לשכבות רחבות מאד. זה בסדר להתימר, בלי יומרות אין מעשים גדולים. אבל כדי לפנות לשכבות רחבות צריך איתן שׂפה משותפת, עולם מושׂגים משותף. בעידן שבו פונים יותר ויותר ישׂראלים – חילונים ודתיים כאחד, איש איש כדרכו וברמת המחויבות המתאימה לו – להעמיק את ידיעותיהם ב"ארון הספרים היהודי", נראית מובנת מאליה המסקנה כי על השׂמאל הלאומי להתחיל לפנות אף הוא אל המקורות היהודיים כדי לנסח את טיעוניו באופן שיתקבל על דעתם של רבים-רבים שאינם נמנים כרגע על תומכיו. המדובר הן בציבור הרחב – אשר כרגיל איננו אדוק בהשקפותיו לימין או לשמאל, לדתיות או לחילוניות, לזרם כזה או לזרם אחר, אלא בורר לו תערובת מכאן ומכאן ויעניק את תמיכתו למי שייטיב יותר עם מצבו החומרי והחברתי – והן במי שמצטיירים כרגע ברבים מדיוניו של השׂמאל הלאומי כיריביו הגדולים, והם בעצם בעלי בריתו הטבעיים, הלא הם אנשי הציונות הדתית, השרויים אף הם במבוכה גדולה נוכח מאורעות חמש עשׂרה השנים האחרונות ומבקשים אף הם לחרוג מד' אמות של ארץ ישׂראל השלמה.
סיבה נוספת, לא פחות חשובה, נעוצה בעצם התגבשותו ושמו של השׂמאל הלאומי, אשר קם בתגובה על השתלטות השׂיח האוניברסליסטי על חלקים ניכרים מן השׂמאל. האוניברסליזם של השׂמאל הוא אולי משׂאת נפש ראויה (השואבת הרבה מן האוניברסליזם הגאולי של היהדות ויתר הדתות המונותאיסטיות), אבל מעשית הוא מעולם לא עמד בשום מבחן. נהפוך הוא – כמעט בכל מקרה של התנגשות בין אינטרסים לאומיים ואינטרסים אוניברסליסטים, בחרו עיקר תומכי השׂמאל להתפשר על האוניברסליזם למען הלאומיות, ויעידו תולדות השׂמאל מאז מלחמת העולם הראשונה, לכל הפחות. שׂמאל אוניברסליסטי קנאי הוא מק-שׂמאל. אחידות – שהיא תוצאתו הבלתי נמנעת של אוניברסליזם – היא נזק (ובעיני אפילו אחדות היא מפוקפקת).
ועוד סיבה: עצם הפניה אל המקורות היהודיים, הן אל הסוגיות שהם מעלים, הן אל הלשון שבה הם מעלים אותן והן אל אופן הטיפול בהן, תאלץ אותנו, אנשי השׂמאל הלאומי, לנסח את השקפותינו באופן ספציפי לתנאים של עם ישראל בארץ ישראל, לעסוק בסוגיות השונות העומדות לפתחנו בצורה מקורית וספציפית לתנאי חיינו כאן. היהדות כאן והיא לא הולכת לשום מקום, והנסיון להתעלם ממנה התברר ככשלון גמור, מכל בחינה. במקום למצוא דרכים לעקוף אותה, אנחנו צריכים למצוא דרכים לעצב אותה, כשם שכל דור ודור עיצב אותה על פי צרכיו ותנאי חייו. עוד נצטרך להתמודד עם שאלת מיהו יהודי, עם שאלת השבת, עם שאלות הקברים העתיקים. היעלה על הדעת עיסוק כזה מבלי להידרש למקורות היהודיים, ולו כדי להתווכח איתם? כל הדיבורים על מדינת הלכה הלא הם הבל ורעות-רוח: ההלכה מעולם לא ניסתה ברצינות לגבש דפוסים לחיים יהודיים עצמאיים, ומאז פרוץ המדינה היו רק נסיונות מהוססים ומגומגמים מצד אנשים דתיים – רובם ככולם ממגזר הציונות הדתית – לסגור פינה פה, לכבות שריפה שם. התחום פרוץ לגמרי. עלינו מוטלת המשימה – ובחלקנו נפלה הזכות – להניע את מהלך התאמתה של היהדות למציאות החדשה של עם ישראל. ומוטב שנכלול מראש את השמאלנות במסגרת נסיון זה.
ואחרון אחרון: העיסוק בסוגיות מן המקורות והשימוש במסורת מהדהדים באופן טבעי בציבור הישראלי. למה באופן טבעי? משום שחיי כל אדם וכל קבוצה הם גם – אמנם בפירוש לא רק, אבל גם – הדהוד של החברה והתרבות שמהם צמחו. איך באופן טבעי? כמו יום ששי אחרי הצהריים.
דווקא - הבלוג של ירון בן-עמי 