אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק [חוני המעגל – יב"ע] היה מצטער על מקרא זה (תהילים קכו) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (בבלי, תענית כ"ג ע"א)
מצטער, בהקשר זה, אין פירושו עצוב או מתחרט, אלא מתיגע להבין את פשרו. בערוב ימיו, היה סבא שמוליק (תלמיד בישיבת ברטיסלבה, מעפיל, לוחם במלחמת הקוממיות, ממתישבי בית יוסף, חובב מופלג של דברי תורה ושירה, לימים בעל קורא בבית הכנסת בו נהג להתפלל ברחובות) מרבה להצטער על הפסוק מאמצע הקידוש "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים". מקץ שנים של הרהור, החליט סבא שמוליק לשנות מעט את הנוסח, והיה מקדש "כי בנו בחרת ואתנו קידשת עם כל העמים". לנגד עיני, סביב שולחן השבת, קמה לתחיה מחלוקת מימי בית שני ושיבת ציון, אותה שיבת ציון שבמהלכה היינו כחולמים. היא המחלוקת שבין שבי ציון, שכדי להתמודד עם איום ההתבוללות בלחץ החיים בגולה הגו תפישׂת יהדות המדגישה את ההקפדה על המוצא היהודי והחוזה גאולה יהודית ספיציפית (ולפי חלק מן הגרסאות, כוללת נקמות בגויים), ובין הנשארים בציון, אשר הגו תפישׂה מרחיבה הרבה יותר של "מיהו יהודי", של היחס בין היהודים ליתר אומות העולם ושל זהות המשתתפים בגאולה העתידית (רמז: כולם). זהו המאבק בין תפישׂת "זרע קודש" ותפישׂת "עם עולם", שהכתיב את אופיה ומהלכה של שיבת ציון הראשונה, הראויה לעיון ולימוד נפרד.
לשני אנשים בדברי ימי עם ישראל היו גם הסמכות וגם הביצים לקבוע מיהו יהודי. הראשון הוא עזרא הסופר, שקיבל מנדט מפורש בעניין זה ממלך פרס, על רקע המאבק בין שתי התפישׂות; השני, להבדיל אלף אלפי הבדלות, היה אדולף היטלר. עם כל הצרימה שבכלילת שני האנשים הללו במשפט אחד – הבדל של יום ולילה קיים בין הרקע למעשיהם, נקודת המוצא שלהם, שיטותיהם ומדת האימה שבמעשיהם – קיימים כמה קווי דמיון בין המסקנות שהגיעו אליהן שניהם: שניהם הגיעו למסקנה שהיהדות היא עניין מבוסס מוצא, כלומר גזע; הצלחת שניהם היתה מוגבלת (עזרא הסופר לא הצליח לאכוף לגמרי את האיסור שקבע על הנישואין עם נשים נכריות; אדולף היטלר הצליח להשמיד רק כשליש מן היהודים); וחשוב מכל לעניינינו: שניהם שאבו את סמכותם משלטון נוכרי – עזרא הסופר ממלכות פרס, היטלר מן הרייך השלישי הגרמני. בטווח שבין שתי נקודות הזמן הללו היה חלק ניכר מן העם היהודי שרוי בגולה, והתפישׂות הגלותיות בדבר התבדלות קנאית,תפישׂות שנוצרו מלכתחילה כדי לענות על אתגרי הגולה, עוד התעצמו נוכח הריב הדתי שבין היהודים לבין נוצרים ומושׂלמים. כמעט אפשר לומר שיותר מששמרו ישראל על השבת – הם פחדו מהגויים.
שיטת ארץ ישראל עצמה היתה מרחיבה הרבה יותר, כך עולה מהעדר טכס ותהליך רבני בפרשת הצטרפותה של רות המואביה לעם ישראל; מן הקלות שבה קיבל לתוכו עם ישראל קבוצות אתניות שלמות – אדומים ויטורים – בימי החשמונאים; כך משתמע גם מכך שהתומכים בהיבדלות נאלצו שוב ושוב לקבוע הלכות על טומאת גויים, בימי גזרות אנטיוכוס וערב המרד הגדול (אילו היה הרעיון של טומאת גויים נפוץ ומקובל כל כך, לא היה צריך לקבוע שוב ושוב הלכות בנושא – בחלק מן המקרים תוך שימוש בכוח נגד יהודים שהתנגדו לכך). שיטת ארץ ישראל לא היתה של הטמעות ומחיקת הזהות העצמית, אלא של זהות ברורה מצד אחד ופתיחות כלפי העולם מצד שני. היא לא זכתה לעלות להגמוניה בעולם היהודי' בעיקר בשל כוחם המספרי והפוליטי המתמשך של יהודי הגולה – גולה שהפכה לעיקר זירת קיומו של עם ישראל במשך מאות רבות של שנים.
והנה, בעצם פרשת תקומתו של עם ישראל בארצו (קל לשכוח שזו משמעותה של מדינת ישראל, כי קל לפעמים להתעלם מ-3,000 שנות הסטוריה רחוקה בלחץ הארועים של עשרות השנים האחרונות), צצה שוב התפישׂה הגלותית, הגזענית, המכוערת, בדמות רבנים ורבניות שטרם השׂכילו להבין את השינוי העצום – הפוליטי, ההסטורי, המיתולוגי, האמוני – שבעצם הקמתה של מדינת ישראל (קל לשכוח שזו משמעותה של מדינת ישראל, כי קל לפעמים להתעלם מ-60 השנים האחרונות בלחץ הארועים של 3,000 שנות הסטוריה רחוקה). שני מכתבים מן השבועות האחרונים – מכתב הרבנים ומכתב הרבניות – מבקשים להחיל את העקרונות הגזעניים של הקיום בגולה על החיים בישראל. אלה מצווים לא למכור ולהשׂכיר דירות לערבים, ואלה מזהירות מפני קשרים זוגיים בין יהודיות וערבים.
אדם חכם אמר לי פעם, בימים בהם היה מאיר כהנא סמל הגזענות בישראל: "למטה-למטה, כולנו, כל העולם, כהנא; כל השאר זה חינוך". הפיתוי לבדלנות וגזענות קיים בנו מעצם טבענו כאנשים קטנים ואינטרסנטים החיים ביקום שגדול עליהם בשש מידות. החינוך – כלומר, הנחלת לקחי העבר לצורך הכשרה להתמודדות עם העתיד – אמור להפגין בפנינו את אזלת ידן וקוצר יריעתן של תפישׂות גזעניות.
אבל החינוך הוא קליפה דקה למדי. הוא איננו יכול לשנות את טבעו הבדלני והאינטרסנטי של האדם, ואיננו יכול לבטל את הנטיה האנושית להתקבץ בקבוצות מובדלות, שהמוצא ממלא בהן תפקיד מרכזי – ויעידו, למשל, הקשיים שבהם נתקלים מהגרים בכל מקום בעולם. אבל כאשר בונים סביב הנטיות האנושיות הללו אידיאולוגיות שנועדו להצדיק אותן ולהעצים אותן – למתוח קווים ברורים על פי מוצא, לשמור על התבדלות קנאית, לראות בקו ההפרדה על פי מוצא קו שאיננו ניתן למעבר – אנחנו עוברים מתחום ההתקבצות הלגיטימי אל תחום הגזענות.
ככל שהולך וגובר הלחץ הגזעני מצד רבנים מוגי לב, המפחדים להתמודד עם המשמעויות העמוקות של חידוש קוממיות עם ישראל בארצו (כן, חברים. המדובר בנושאים גדולים ורחבים המאלצים שימוש במלים גדולות ומליציות לעתים), כן עולה כדרך הטבע הראקציה להם, בדמות אנשים שזהות יהודית כזו, התלושה מתנאי קיומה והמאמצת השקפות גזעניות שאבד עליהן הכלח, לא מקובלת עליהם; וכיוון שאלה היוצאים בהכרזות הגזעניות מתיימרים להיות בעלי הבית של היהדות, מוצאים עצמם המתנגדים – שלא בטובתם – מתנכרים לזהותם היהודית. והנה לנו שוב רקע לקרע כמו בימי שיבת ציון הראשונה. וכמו אז, כן היום: המובילים את המהלך הם האנשים שטכסטים וחזיונות גאולה בדלניים חשובים בעיניהם פי כמה מתנאי החיים. אנשים שבעיצומה של שיבת ציון מסתובבים כחולמים, בעיניים עצומות למציאות, והוזים חזיונות חסרי שחר; וחשוב מכל – מדובר באנשים שתפישׂת עולמם מושתתת על עולם ההגות שנוצר בגולה, ושנועד לבסס קיום יהודי בגולה.
אין לנו הרשות להתנער מהם כאילו אינם חלק מאתנו: לא מן הגזענים הגלותיים ולא מתמונת המראה שלהם, הלא הם המתנכרים (הגלותיים לא פחות). משימה כבירה מוטלת על כתפי כולנו: המצאתם מחדש של הזהות היהודית, של היהדות, של הציבור היהודי, כך שיוכלו לענות על צרכי השעה ועל תנאי הקיום של שיבת ציון השניה. גם אם לא כל הרעיונות שנוצרו בגולה חייבים בביטול – כפי שסברו חלק מראשוני הציונות – אין ספק שצריך מאוד לערוך בהם מיון וניפוי, וצריך שהמיון והניפוי הזה יעשה על ידי אנשים שעוצבו בארץ ישראל לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא גם מבחינה רגשית ומושׂגית. אין טעם להיאבק במכתבי הרבנים והרבניות באמצעים חוקיים – זהו פתרון זמני בלבד. צריך לקחת את היהדות לידינו, לנער אותה היטב ולהשתלט עליה. נדבך ראשון בזה הוא דחיית הגזענות החשוכה, פרי הבאושים של הגולה.
ודאי, צפויה לזה התנגדות עזה – הדבקים בדרכי הגולה ינסו לבלבל מושׂגים ותחומים בין הפוליטי והדתי, בין איבה לאומית וגזענות, בין דאגה לגורלנו ובין ביטול גורלם של זולתנו; הם ינסו, כרגיל, להסוות את מעשיהם בדיבורים על מסורת ועל צרכים קהילתיים. עלינו להיות ערים לשקריהם וערים גם לפעמים שבהן, מתחת למסקנות הגזעניות, מסתתרת דאגה אמיתית ולגיטימית. עלינו להיות ערים לשיטות שלהם, לנקודות החולשה שהם מנצלים, לכל מה שמסייע להם להפיץ את משנתם הגזענית, ועלינו להיות ערים לצורך לפעול לקידום פתרונות שימנעו מהם את התמיכה שהם מחפשים. עלינו להיות ערים – כדי שלא יהיה גורלנו כגורל חוני המעגל, שהצטער על הפסוק "היינו כחולמים" עד שהוצא להורג במהלך מלחמת אחים שהביאה לקצה של הקוממיות הקודמת של יהודים בארץ ישראל, בתקופת ממלכת החשמונאים.
גם לחלום צריך לדעת.
דווקא - הבלוג של ירון בן-עמי 