שיר מלחים

וגם זה היה: ערב מחווה לכוורת באוזןבר במהלך לילה לבן. הנה שיר מלחים עם להקת הבית – נדב הולנדר ואמיר זאבי בגיטרות, נדב לזר בבס, אורי מילשטיין בקלידים וגדעון כרמל בתופים

הרהורים וערעורים על התוכנית הכלכלית של השמאל הלאומי

בשעה טובה (יש לקוות) עולה תוכנית כלכלית מצד השמאל הלאומי. עד כה הרבתה התזוזה הזו (נקרא לה תנועה כאשר נצליח אשכרה לעבור למעשים. ולא, הפגנות אינם מעשים) לעסוק בשאלות של הסכסוך הפנים פלשתיני והסכסוך הפנים ישראלי הנובע ממנו – קרי: שטחים, התנחלויות, כל העניינים האלה. חרף חיבתי לתזוזת השמאל הלאומי, נראה היה לי כי ההתמקדות בנושאים אלה היא עקרה ומזיקה. שמחתי מאד לגלות, אם כן, שיש ראשי פרקים לתוכנית כלכלית, באתר הדעות "עבודה שחורה". היא נקראת תוכנית חמש הנקודות, שהוא שם חסר השראה בעליל, וזה דווקא טוב. לעתים קרובות מדי ראינו תוכניות שבמיתוג שמן הוקדשה יותר מחשבה מאשר ליתר הפרטים.

כדרכה של תזוזת השמאל הלאומי, מדובר בזריקת פרובוקציה לאוויר שנועדה להצית דיון. אני חושב שהדיון הוא חשוב מאין כמוהו, משום שלדעתי תחילת עשייה מפאת חשיבות העניין, אביא כאן את המסמך במלואו (לא לדאוג, הוא לא ארוך), נקודה נקודה, ובעקבותיה דיון. אני מפציר בכל מי שנתקל במסמך להפיץ אותו הלאה. לא לעתים קרובות מוצע לנו, הישראלים, לקיים דיון מקיף בכלכלת ישראל. הנה אם-כן, השגות, תהיות והצעות לדיון נוסף.

1. חקיקת חוק חינוך ממלכתי (מגיל "עריסה" עד סוף התואר הראשון)

[יש כבר חוק חינוך ממלכתי. צריך רק לתקן אותו כדי שיכלול את כל טווח הזמנים המוצע. הרעיון ביסודו הוא טוב ונכון, אבל צריך להתייחס לא רק ללימודים עיוניים לתואר ראשון אלא גם להכשרה תעסוקתית למי שאינם חפצים בלימודים כאלה. אבל זו לא הבעיה האמיתית של הסעיף הזה. הבעיה האמיתית של הנקודה הראשונה היא שזו איננה תוכנית כלכלית אלא הצהרה על מדיניות ציבורית בתחום החינוך. אני משער שהוא נכנס כאן בשל העלויות הצפויות מיישומו, אבל בכל זאת – סדר כדאי שיהיה, לא?]

א. הרחבת מערכת החינוך הממלכתית – מגיל 3 חודשים עד סוף תואר ראשון. חינוך חובה חינם מגיל 4 עד סוף י"ב. החינוך מגיל 3 חודשים עד גיל 3 והתואר הראשון יהיו בתשלום מסובסד באופן פרוגרסיבי לפי הכנסת הורים ברוטו.

[נשמע לי בסדר גמור.]

ב. חינוך שמחוץ לזרם הממלכתי (רשת החינוך העצמאי, אל המעיין, בתי"ס פרטיים ו"ייחודיים" במגזר הערבי והיהודי) ימשיך להתקיים אך יהיה חייב בלימודי ליבה בפיקוח משרד החינוך. יקבע רף עליון ממלכתי ל"סל" תלמיד, למניעת מימון עודף על-ידי הורים או גיוס תרומות.

[אלה בעצם כמה סעיפים שחברו להם יחדיו. הסעיף העוסק בזרמי החינוך לסוגיהם ראוי לדיון נפרד, שכן המגזר היחיד שאין לו רשת חינוך משלו הוא המגזר הגדול במדינה – החילונים. הרעיון ביסודו הוא, כמובן מצוין. צפויה בעיה חברתית חריפה באכיפתו, מה שיעלה את דרישות התקציב של שורה ארוכה של משרדים ומוסדות, מפקחים במוסדות החינוך ועד משטרה שתאלץ להתמודד עם ההפגנות.

הסעיף השני, הדן במימון התלמידים, נשמע סביר, אבל האם אין כבר חוקים בעניינו?]

ג. התואר הראשון יהפוך לתואר של לימודים כלליים, בדומה לנהוג במכללות בארה"ב והחפצים בו בסבסוד המדינה יהיו רשאים לדחות בהתאמה מועד שירותם הצבאי/ אזרחי.

[גם כאן, שני סעיפים, ואף אחד מהם איננו שייך לתוכנית כלכלית – אלא מבחינת מימונם, כמובן. לגופו של עניין, הסעיף הראשון, הדן באופיו של התואר הראשון, נשמע לי רעיון רע מאד. גם אם אני מקבל את הטיעון שיש צורך בלימודי ליבה מסוימים גם בתואר הראשון, אין צורך להקדיש להם את כל התואר. ומה אם עיקר ענייני הוא מתמטיקה? או משחק? או סוציולוגיה? לא פשוט יותר לקבוע גם כאן כמה שיעורי חובה – כפי שאכן נדרשים במוסדות מסוימים – על פי מה שנתפס כהכרחי?

הסעיף השני, העוסק במועד השירות הצבאי/אזרחי ראוי לעיון נפרד. יש סיבה מדוע שולחים לצבא צעירים בטרם החלו לגבש עמדות משלהם על דברים.]

ד. לימודי ערבית כשפה חובה לצד העברית מגיל 4.

[כמובן, שוב סעיף של מדיניות חינוכית. באופן אישי אני סבור שמוטב לעודד תלמידים ללמוד ערבית – באמצעות הקלות במבחנים אולי, או אקסטרה-קרדיט – מאשר לכפות עליהם את הלימוד. עניין של השקפה. ומכל מקום, אני לא בטוח שגיל 4 הוא הגיל להתחיל בו. על פי דעתי, מוטב להתבסס קודם היטב בעברית – וגם בהנחלתה של זו יש בעיות קשות.]

ה. הפיכת המורה בישראל למקצוע מועדף, כלכלית ומעמדית.

[סיסמה ריקה מס' 1: מה זה "הפיכת המורה בישראל למקצוע מועדף, כלכלית ומעמדית"? מה זה אומר בדיוק? איך עושים את זה? ובהנחה שהכוונה היא להגדלת משכורות המורים, איך מוודאים שממשכורות אלה יהנו מורים שאכן ראויים לתפקידם? האם תהיה מערכת פיקוח? בלא עיסוק בפרטים, המדובר במשפט ריק מתוכן.]

2. רפורמה בבריאות

חוק ביטוח בריאות ממלכתי היה רפורמה מצוינת אך צריך להשיב עטרה ליושנה: 75% מימון ציבורי, 25% מימון פרטי, כדי שלא יפגע השוויון לנגישות.

[שוב, נקודה העוסקת במדיניות ציבורית בתחום הבריאות ולא בתחום המדיניות הכלכלית, למעט היותה סעיף – או כמה וכמה סעיפים – בספר התקציב]

א. מס הבריאות צריך לעבור שינוי ולההפך להיות פרוגרסיבי (בדומה למס הכנסה), כך שאחוז המס עולה יחד עם ההכנסה ברוטו, והמדרגה האחרונה תעלה ל-8%.

[אחחח, סוף-סוף עיסוק בכלכלה. האמת? נשמע לי בסדר על פניו, אבל טעון בדיקה. מדוע דווקא 8%? טעון הסבר.]

ב. גם מחירי תרופות ושירותים נוספים לא יהיו אחידים לכל, העשירים ישלמו יותר מהמעמד הבינוני על אותה תרופה. עשירונים תחתונים יהיו פטורים. סל הבריאות יעודכן מידי שנה ב-2%.

[נשמע יופי. הדבר היחידי שהייתי מעיר עליו הוא שמה שמוגש בחינם זוכה לעתים קרובות מדי ליחס של זלזול. אולי מוטב לגבות סכום סמלי ביותר גם מן העשירונים התחתונים. אשר לעדכון השנתי – לעניות דעתי יש להמנע מקביעות אחוזיות חד משמעיות כאלה. ומה עם עלות התרופות לא עלתה ב-2% אלא ב-1%? כשמכפילים את ההפרש במספר אזרחי המדינה, מתקבלים סכומים אדירים. ומה אם המחיר יעלה ב-7%?]

3. שוויון זכויות והזדמנויות לערבים

[זהו תחום עמוק ורחב, הראוי אף הוא לדיון משל עצמו, אבל כאן מובאים רק שני סעיפים שאכן מייחסים במדת מה לכלכלה.]

א. מהפיכה בתשתיות, ביוב ותחבורה בתוך היישובים הערביים, כדי שייראו כמו היישובים היהודיים.

[סיסמא ריקה מס' 2: מה זה "מהפיכה בתשתיות, ביוב ותחבורה בתוך היישובים הערביים, כדי שייראו כמו היישובים היהודיים"? מה זה אומר בדיוק"? מה רוצים לעשות ואיפה? מה יהיה הקשר בין פעולות אלה לבין ניקוי אורוות במערכות השלטון המקומי ברשויות הערביות והעלאת שיעור משלמי הארנונה בהן? אלו דברים שיצטרכו להיקבע ולהיות מיושמים, אחרת תרד היוזמה הטובה לטמיון. בכל האמור לעיל אין כוונה להסיט את הדיון מן האפלייה הקיימת, כמובן (לעזאזל עם זה כבר!), בין רשויות יהודיות לערביות.

ואגב, אם כבר מדברים על זה, מה זאת אומרת "שייראו כמו הישובים היהודיים"? זה כולל אילוצים לבניה רווייה? זה כולל התנהלות ציבורית זהה? ובכלל, האם כל הישובים היהודיים נראים אותו דבר? והערביים?]

ב. אפליה מתקנת בחקיקה בהעסקה במגזר הציבורי והפרטי.

[אני מאד-מאד נגד אפליה מתקנת בכל תחום. אפליה היא אפליה, וברגע שמתחילים – זה מדרון חלקלק. מה עם יצוג יחסי ראוי לנשים? מזרחים? נכים? עניים? חסידי ברסלב? אוהדי הפועל? אנשים הדוגלים בליברליזם נוסח המאה התשע-עשרה? נהגי מוניות? איפה עוצרים? מישהו פנוי בהרצל?]

4. שוויון בחלוקה בנטל וכניסה של כולם לשוק העבודה

[שוויון הוא עניין בעייתי ביותר, שכן שוויון בחלוקה מצריך גם שוויון בנתינה, ולא כל אחד מסוגל לתת אותו דבר. לא מוטב: שיתוף? אשר לכניסה של כולם לשוק העבודה, נראה שהרעיון של 100% תעסוקה הוא לא בריא כלכלית. לפחות חלק מן ההפרש הוא פשוט האופן שבו כלכלה מתקדמת: עבודות ישנות הופכות להיות ללא-דורש. אני מבין ש"הקטנת אבטלה" נשמע פחות סקסי, אבל הייתי מאד רוצה שהשמאל הלאומי יתרכז בלעשות עבודה ולא בלהיות סקסי. בשביל סקסי יש בחורות. שורה אחרונה זו נכתבה בלשון נקבה ומיועדת לנשים וגברים כאחד.]

א. יונהג שירות צבאי/ אזרחי לכולם במתכונת גרמניה: כל אזרח יידרש לבחור אם הוא הולך לצבא או לשירות אזרחי בקהילתו (כלומר השירות האזרחי לא יהיה פתוח רק לחרדים/ערבים/בנות דתיות אלא לכולם).

[באופן כללי, אני מאד בעד שירות לאומי אזרחי לכל מי שאיננו משרת בצבא. אבל אם העניין נתון לבחירה, מי יעדיף לשרת בצבא על פני שירות אזרחי? כן, גם אני הייתי רוצה שלא נדע צה"ל, אבל לפי שעה זה לא נראה באופק. צריך יהיה למצוא דרך אחרת לקבוע מי ישרת איפה. ובעודנו בעניין זה: לדעתי העיקרון צריך להיות שכל מי שמשרת בשירות הלאומי האזרחי יחויב לשרת מחוץ לקהילתו. זה יכול להיות ערך מוסף כביר.]

ב. משך השירות יהיה שווה לבנים ובנות.

[אין מה לומר, נשמע הוגן.]

5. פערים בין מרכז ופריפריה

רשת רכבות מהירות בתדירות גבוהה תחבר את כל המדינה לתל אביב וגוש דן, כדי שהפריפרייה תהפך לפרברים. הפרוייקט ייבנה בשיטת BOT כאשר המכרז יעודד קבוצות מחו"ל על פני משפחות ההון אצלנו.

[קודם כל, אני שונא את המושג פריפריה. ארץ ישראל נשמע לי מושג הרבה יותר הולם. אני גם לא בטוח שהרעיון המשתמע, של התכוונות כל אזורי הארץ מול גוש דן, הוא רעיון טוב במיוחד. פיזור מרכזים כלכליים, שלטוניים ותרבותיים נשמע לי טוב בהרבה. יעוד של הרכבת צריך להיות לקשר בין חלקי הארץ השונים לבין עצמם, ולא ביניהם לבין גוש דן.

אשר לסעיף השני – כהחלטת עבודה, הרעיון למסור את העבודה למפרע ליזמים מחו"ל נראה לי רע מאד. אם לא ניתן – האמנם לא ניתן? – לגבש קבוצה שאיננה ממשפחות ההון שתיטול על עצמה את הפרוייקט, מדוע לא לשקול חברה ציבורית או, לחלופין, למסור את הפרוייקט למשפחות ההון תוך הקשחת תנאי המכרז, כך שיחייבו העסקת עובדים מקומיים בלבד, ביטול סובסידיות והקלות מס וכיו"ב? האמנם כל כך דחוף לנו לשלוח כסף לחו"ל?]

היתרונות –

א. אזרחים יוכלו לרכוש/לשכור דירה בפריפריה ואפילו בית צמוד קרקע במחירים סבירים ולעבוד בת"א וגוש דן.

ב. הרכבת תחבר בין יישובי פריפריה מוכי אבטלה למרכז שבו יש ביקוש לעבודה ותיצור שוויון תעסוקתי.

ג. הגעת אוכלוסיה מבוססת ליישובי הפריפריה תיתן דחיפה לכלכלה המקומית ותיצור מקומות עבודה רבים גם בפריפריה (מרכזי קניות ושירותים למשל.)

[ההערה המרכזית שלי על שלושת הסעיפים האחרונים, היא שאם כבר – צריך לנמק את הכל. ה-כ-ל. כי מה שנראה לאחד ברור מאליו נראה לשני מטושטש לגמרי. אשר להנמקות עצמן – לא ברור אם הן מציאותיות או משאלת לב. עצם סלילת קווי הרכבת לא תביא לכל הדברים האלה, אם לא תהיה מלווה בשלל צעדים נוספים, כגון תמיכה מסיבית בחינוך במקומות שמבקשים לטפח כך שזוגות צעירים לא ירתעו מלגדל שם את ילדיהם, יצירת מקומות תעסוקה, וכו'.]

לסיכום –

כיריית פתיחה לדיון מדובר בטכסט סביר. כתוכנית כלכלית זה פשוט לא עובר. המון שאלות נותרות פתוחות: מהי עלות כל התוכניות הללו? באיזה אופן ימומנו? האם על ידי קיצוץ בתחומים אחרים? אם כן, באלו תחומים? האם על ידי העלאת נטל המסים? ואולי בכלל זה יעלה פחות מהתקציב הנוכחי? כל אלה הן שאלות שמוכרחים לתת עליהן את הדעת.

אבל זאת רק ההתחלה, משום שתוכנית חמש הנקודות איננה מתייחסת לדברים העומדים בלב המדיניות הכלכלית: יחסי עבודה; תכנון משקי (אלו תחומים כלכליים ישראל צריכה לעודד?); גבולות ההפרטה; תחומי ההלאמה – כן, כן, זה לא רק רעיון עיוועים של מוקיון כמוני; שקיפות ספר התקציב; ועוד ועוד.

אבל כל זה מתגמד נוכח השאלה הבאה: לפי שעה השמאל הלאומי הוא תזוזה, אפילו לא תנועה. האמנם נדרשת ממנו בשלב זה תוכנית כלכלית מקפת? האם לא מוטב שיזהה את המגזר שהוא מבקש לייצג, יברר את הנושאים המעסיקים אותו, יבחר אחד מהם – רק אחד – ויתחיל לעסוק בו בפועל? אם אכן נעשה כך, יהיה זה צעד גדול ומהותי בדרך להיות תנועה.

קדימה, להתווכח.

כפיים

פעם היה רעיון לתקליט של גרסאות ישראליות לשירי טום וייטס, "שירים משומשים", ביוזמתו, דחיפתו, התלהבותו וארגונו של גיאחה. בסוף יצא לא תקליט, אלא סוף-שבוע של הופעות באוזןבר של כל הגרסאות האלה. אבל מה שהוקלט – הוקלט. אז הנה תרומתי:

כפיים (Clap Hands)

נועה גולנדסקי – שירה, פרקשן ולופים
ירון בן-עמי – תרגום, שירה, גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית, קלידים, גלוקנשפיל
מתי גוריון – גיטרה חשמלית, בס
ניר וקסמן – לופים, הקלטה, מיקס, קוסמות כללית
טום וייטס – מילים מקוריות ולחן
(למרות שהוא כמעט לא הגיע לחזרות)

כפיים/טום וייטס

יין-יין, כולם על הזין
בדרך לגן-עדן פינצ'רו לי את האופניים

פוי-פוי, אף אחד לא שפוי
הכבאי עיוור, הכרטיסן בזוי
מעיל מפתח תקווה, בחורה בלי פיצוי
בגשם בחלון עם בקבוק למילוי
כפיים

רעם-רעם, רעם ושאגה
הבן-זונה כבר לא יחזור, אל דאגה
ירח בחלון וציפור על עמוד
תמיד יש מיליונר שיעמיס את כל הגדוד
כפיים

אדים, אדים, מאה ביעותים
הולך לכפר שלם עם אקדח בתחתונים
שטר של חמישים בתוך כובע אדום
ואף אחד לא יודע איפה בן-גוריון היום

רעם-רעם, רעם ושאגה
הבן-זונה כבר לא יחזור, אל דאגה
ירח בחלון וציפור על עמוד
תמיד יש מיליונר שיעמיס את כל הגדוד
כפיים

ריק-ריק, מטבע שקל מבריק
עד לבאר-שבע אבל לא מספיק
הלמ"ד ו"ו נזלו דרך חור קטן
הלכו לגן העדן על הלוויתן
כפיים

סמבה-טיון

בשנת 1498 הגיע הספן הפורטוגלי המהולל וַסְקוֹ דֶה-גַמָה אל מול חופי גוֹאָה שבהודו (ליתר דיוק אל האי אַנְגָ'דִיפְּ, כשלושים קילומטר מערבה מגואה). באותה עת טרם זכו חופי גואה לשפע התיירים המערביים הבאים לחולל, לחלל להתחולל ולהתהולל, ועל כן הופתע דה-גמה לא מעט כאשר הגיע אל סיפון אנייתו, הסָאוֹ-גַבְּרִיאֶל, אדם נשוא פנים ועטור זקן לבן, כבן חמישים, שאפילו ידע לדבר בניב של איטלקית ונציאנית.

כאן, מול חופי האי ההודי אנג'דיפ, מתחיל הסיפור היהודי של ברזיל

   "מי אתה?" שאל בודאי דה-גמה את העבדקן, ובדמיוני השיב לו האיש "אִיךְ בִּין דֶער באָכעֶר וֶוער ס גֶעגָאנְגֶען צוּ בְּרָזִיל. וֶוען זֶענֶען מִיר גֶעלָאזְן?" אבל האמת היא שכנראה שלא זו היתה התשובה, קודם כל משום שלעבדקן לא היה מושג שהוא עתיד להגיע לברזיל (אם כי זה בטח לא היה מפתיע אותו), ושנית משום שבאותה עת טרם ידעו אירופאים על קיומה של ברזיל. חוץ מזה, גם סביר להניח שהיידיש שהיתה בפי אותו איש לא היתה גלגול כה מודרני של השפה.

   אבל בהחלט ייתכן שהוא דיבר יידיש כלשהי, משום שהוריו היו יהודים מן העיר פּוֹזְנַן שבפולין, שהיגרו ממנה אל אלכסנדריה שבמצרים. שם נולד האיש – איננו יודעים את שמו המקורי – ומשם התגלגל להודו. זה, אגב, חלק ממסורת ארוכה ומפוארת של יהודים ממצרים הסוחרים עם המזרח הרחוק. גם שליטתו באותו ניב ונציאני, שהיה נפוץ בין סוחרי מזרח הים התיכון באותה תקופה, מעיד על עיסוקו במסחר. אבל לפחות מקור אחד טוען שבאותה עת היה האיש מפקד הצי של השליט המוסלמי בגואה, וגם האיש עצמו טען שהוא עובד אצל "אדון גדול" בעל צבא של 40,000 חיילים. נתפשר ונגיד שזכה במעמד כלשהו בין מקורבי השלטון.

   בעקבות בירור בין "חבריו" הסוחרים של האיש על האי, קבע דה-גמה שהוא מרגל ובמשך תריסר ימים חקר אותו תוך הפעלת לחץ פיזי מתון בצליפות שוט ושמן רותח. מקץ אותם תריסר ימים התברר לדה-גמה שהאיש הוא מקור לא אכזב למידע לקראת המסעות הבאים אל ארץ הזהב והתבלינים. פשוט חבל להרוג אותו. ובכן, לקח אותו עמו בחזרה לאירופה. כיוון שרק שנה אחת קודם לכן נגזר גם על יהודי פורטוגל להתנצר או לעזוב את המדינה, דאג דה-גמה להטבלתו של אותו יהודי לנצרות, בשם גַסְפַּר. דה-גמה העניק לו את שם משפחתו שלו, לאות ידידות. אין כמו ידידות שמתחילה משני עברי שוט. כרבים אחרים מן היהודים שהתנצרו בספרד ופורטוגל, הקוֹנְבֶרְסוֹס, גם גַסְפַּר לא נטש כליל את מנהגיו הישנים והוא מתואר תמיד כמי שמתהלך עם כיפה לראשו.

ספינתו של קברל (מתוך כתב יד פורטוגלי). החותן היה יהודי.

   כשנה לאחר בואו של גַסְפַּר לפורטוגל, שלחו הפורטוגלים משלחת להודו בעקבות כריסטופר קולמבוס – כלומר, מערבה. כסוחר בעל וותק בהודו, נשלח גַסְפַּר לשמש כאחד ממתורגמני המשלחת, בראשותו של פֶּדְרוֹ אַלְוָורֶז קָבַּרַל. בשנת 1500 עגנו ספינותיו של קָבַּרַל אל מול חוף לא מוכר, אשר בהתחשב בדיווחיו של קולמבוס ועל פי מיטב החישובים היה ללא ספק חופה של הודו. למראה התושבים שקדמו את פניהם ולמשמע שפתם, עלה בלבו של גַסְפַּר חשד שאין אלה הודים בכלל – לא שזה הפריע לו למלא את תפקידו נאמנה ולסחור עמם כאילו אין מחר (ואולי באמת אין). כך או כך, מיהרו הפורטוגלים להכריז על בעלותם על הארץ החדשה, ועד שיתברר סופית אם היא הודו או לא, העניקו לה את השם "ארץ הצלב הקדוש" – טֶרָה דִי סַנְטָה קְרוּז, או "אי הצלב האמיתי" – אִילְיָה דִי וֶרָה קָרוּז. בטרם הספיקו להכריע סופית בין שני השמות, התברר חד משמעית כי לא מדובר בהודו, והפורטוגלים אבדו כל עניין בארץ העצומה למשך כשלושים שנה, ואף הניחו לה להקרא בשם נטול צלבים לחלוטין: ברזיל. גַסְפַּר עצמו חזר לפורטוגל, הפליג שוב להודו, ומת איפשהו, מתישהו (הדעות חלוקות איפה ומתי בדיוק). אגב, גַסְפַּר לא היה בשום פנים הקשר היהודי היחיד בגילוי ברזיל – חמיו של קָבַּרַל היה אף הוא יהודי בשם פֶרְנָאוֹ דֶה-נוֹרוֹנְיָה, הנחשב למגלה האיים הנקראים על שמו, אף הם לחופי ברזיל.

   גילוי ברזיל היה דבר בעתו עבור הקוֹנְבֶרְסוֹס הפורטוגלים, האנוסים. מצד אחד, התנצרותם פתחה בפניהם על פי חוק את כל הדלתות בפורטוגל, דבר שעורר את חמתם של פורטוגלים נוצרים שראו בעינים כלות כיצד משרות טובות ודשנות נתפסות על ידי יהודים לשעבר וצאצאיהם. מרוב איבה החלו לכנות אותם בשם מַרָנוֹס – חזירים. מצד שני, רשויות הכנסיה הקתולית חשדו – במדה לא מבוטלת של צדק – שהתנצרותם של רבים מן הקוֹנְבֶרְסוֹס היתה למראית עין בלבד, וכי בסתר הם הוסיפו לשמור על זהותם ודתם היהודית. כדי לעקור את התופעה הזו מן השורש, הוקמה האינקוויזיציה הפורטוגלית, אשר כאחותה הספרדית לא רדפה יהודים מוצהרים, אלא אנוסים. מפחד האינקויזיציה נמלטו קונברסוס רבים אל מעבר לים, אל מושבותיה של פורטוגל מגואה ועד ברזיל. במשך זמן מה הגיעו לשם גם יהודים שלא התנצרו. אלה סברו כי במושבות הרחוקות לא תגיע אליהם ידה של האינקוויזיציה, ואלה קיוו שהמרחק מן האי האיברי יקהה את האיסור על שהיית יהודים בתחומי ממלכות ספרד ופורטוגל. נראה כי היהודים הם שהביאו לברזיל ולאיים הקריביים את גידול קני הסוכר, ובמילים אחרות: אין יהודים – אין רום. ואם נדמה לכם שבעקבות הרום יגיעו שודדי הים, אתם צודקים לגמרי.

   האינקוויזיטורים, חובבי אקזוטיקה שכמותם, הרחיבו בהדרגה את תחומי פעולתם גם אל המושבות, ונראה היה שכלתה הרעה על יהודי ברזיל. הישועה באה ממקום בלתי צפוי. בשנת 1509התמרדו מחוזות הולנד, שהיו נתונים לשלטון ספרד,כנגד המלך פֶלִיפֶּה השני. כך פרצה מלחמת העצמאות ההולנדית, הידועה גם בשם מלחמת שמונים השנה. היא התנהלה לא רק בתחומי אירופה, אלא גם הרחק מעבר לה, במושבותיה של ספרד בעולם החדש, מקור לא אכזב לרווחים עבור הסוחרים ההולנדים החרוצים. לא שהיתה הפרדה ברורה בין מסחר ובין מלחמה: דרך אחת להשיג רווחים קלים (יחסית) היתה לשדוד אניות ספרדיות. דרך אחרת היתה לכבוש מושבות – כמו למשל כיבושה הזמני של סַלְבָדוֹר דֶה בָּאהִיָה, בירתה דאז של ברזיל, בידי אגודת סוחרים הולנדים שנקראה "חברת הודו המערבית".

קברו של פיראט כשר למהדרין, ג'מאיקה

   אחד מגיבורי המלחמה הזו, פְּיֵיט הֵיין, היה האדמירל הראשי של חברת הודו המערבית, ובמסגרת תפקידו העסקי הזה שלח את ידו בשוד ים וגם החל לכבוש ערי חוף בברזיל. הישגו הגדול היה לכידת צי ספרדי שהוביל מטען עצום של כסף מאמריקה לאירופה, בשנת 1628. במושגים של היום הסתכם השלל בסכום של כמיליארד דולר. הכסף הרב אפשר לחברה לשוב ולכבוש את סַלְבָדוֹר דֶה בָּאהִיָה, ואחר כך להשתלט על נתח נכבד מברזיל ולהקים בה מושבה הולנדית בשם נוּיֶה הוֹלַנְד – הולנד החדשה, שבירתה העיר רֶסִיפֶה.

   המוח מאחורי ההשתלטות הנועזת על הצי הספרדי היה שודד ים יהודי למהדרין דמהדרין, בשם משה כהן. בסדר, בסדר, מוֹזֶס כֹּהֶן אֶנְרִיקֶס היה שמו בפי ההולנדים והפורטוגלים. אבל בשבילנו הוא בהחלט משה כהן. כרבים מבני הקהילה היהודית בהולנד בראשית המאה ה-17 הוא היה בן למשפחה ממגורשי פורטוגל (זוכרים את שפינוזה? גם הוא היה כזה). העובדה שפנה לקריירה של שוד ימי איננה חסרת תקדים: יהודים לא מעטים הפכו לשודדי ים, הן בשביל הפרנסה והן כדי לנקום בספרדים ובפורטוגלים. כאלה היו הרב שמואל פלאג'י, "היהודי הגדול" סִינָאן ודוד אברבנאל.

   היחס הליברלי של ההולנדים כלפי יהודים באירופה זכה בעולם החדש לחיזוק נוכח איבתם של היהודים אל השלטונות הפורטוגלים והספרדים, וליהודי ברזיל באה רווחה. תחת השלטון ההולנדי שגשה הקהילה היהודית בברזיל, ואף הקימה בשנת 1636 את בית הכנסת הרשמי הראשון בעולם החדש, בית הכנסת "קהל צור ישראל" ברֶסִיפֶה. את זה הקימה הקהילה. מוזס כהן אנריקס, (סליחה, משה כהן), לעומת זאת, ייסד לו אי שודדי ים משלו מול חופי ברזיל, אשר יהודים יכלו – כמובן – לחיות בו בחופשיות (ואפילו בחופשיות יתרה. בכל זאת, אי של שודדי ים). רום, פיראטים, בית כנסת, ארץ טרופית ושפע של ברזילאיות – אין מה לומר, זה היה תור זהב.

בית הכנסת העתיק ביותר בעולם החדש

   אבל לא לעולם חוסן: בשנת 1645 החל שלטונה של חברת הודו המערבית להתערער, והמתיישבים הפורטוגלים התמרדו כנגד הרשויות הליברליות. למותר לציין שאהדתם של היהודים לשלטון ההולנדי לא העלתה את חנם בעיני הפורטוגלים. בשנת 1654 נפלה גם רֶסִיפֶה, השלטון הפורטוגלי הושב על כנו, ועמו גם האינקוויזיציה. יהודי רֶסִיפֶה נמלטו על נפשם.

   רבים מהם נמלטו לאיים הקריביים, בפרט אל ג'מאיקה (אשר פיראטים יהודים סייעו לבריטים לכבוש אותה מידי הספרדים בדיוק באותה עת). למשה כהן (סליחה, מוזס כהן אנריקס) היתה הזדמנות לקדם את הקריירה שלו, והוא הפך ליד ימינו של שודד הים המהולל הנרי מורגן. אבל קבוצה של עשרים ושלושה יהודים החליטו להימלט אל מושבה הולנדית ביבשת אמריקה הצפונית, בשם ניו-אמסטרדם, לימים ניו-יורק. היתה זו קבוצת היהודים הראשונה שהגיעה אל המושבות העתידות להפוך לארצות הברית – הרבה לפני שבייגל, אירווינג ברלין והלובי היהודי יהפכו לסמלים אמריקאים. על כן הופתעו בני החבורה לא מעט כאשר פגשו עם בואם, במקום בו ניצבה סוללת התותחים שהגנה על המושבה (היום בָּאטֶרִי פָּארְק) בבחור בשם יעקב בר-שמשון. "מי אתה?" שאלו אותו בודאי, והוא מן הסתם הסביר להם שנשלח מטעם מנהיגי היהודים בהולנד לברר את סיכויי ההתישבות היהודית במקום. בדיעבד התבררו הסיכויים כלא רעים בכלל, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

טיול לילה

ככה, אתמול בלילה, מול הכרמל, עם אחותי (יעל בן-עמי). אילן יונש צילם.

טיול לילה

נומה עמק, נומי דרך,

שנו כפרים אנכים

שבתוך הכרכים.

נומו קנוקנות הגפן,

קנקני השיכר:

זמן לישון עד מחר.

 

וכשתשנו,

אנחנו נצא לטייל:

היא ואני וירח יטיל לנו צל;

היא

ואני והבטחה להתהולל.

 

בואי, צאי אתי לשׂוח

בין עצי פנסים –

כרכרות בלי סוסים.

ליערות נצא עם לילה

בין שׂרכי צינורות,

התלויים על קירות.

 

היא ואני תחת כפות התמרים;

מעיינות משקה,

עמודי חשמל מתמרים;

מדברים בינינו,

מתווכחים על דברים אחרים.

 

חיתו-יער,

גברת, נער

בין צוקי מרפסות:

אין על מה לכסות.

נחל כביש אכזב זורם אט-אט אל עבר פניה

בין סלעי חניה –

 

והוא נשפך אל שער מתחת פנס:

דלת ראשית, מדרגות ומפתן מנומס.

היא ואני

וירח יטיל לנו צל,

כמו מתנצל שהוא לא נכנס.

 

© ירון בן-עמי, ה'תש"ע

החוק להגנה על העובדות מפני האמת בזירה הציבורית

גם לכם יש הרגשה שמשקרים לנו? כלומר, ברור שמשקרים לנו: מפרסמים טוענים שהמוצר שלהם הוא הכי טוב בעולם, בנקים מתחזים לדורשי טובתנו, הילדים אומרים שלא עשו שום דבר ותסריטאים בודים להנאתנו (לפחות, הם חושבים שאנחנו נהנים מפרי יצירתם) דברים שלא היו ולא נבראו. אני מתכוון לכך שהאנשים שבידם הפקדנו את ניהול ענייני הציבור משקרים לנו.

אני גם לא מתכוון שמסתירים מפנינו את האמת. כבר למדנו מפי רבנו סֶר הָמְפְרִי אָפֶּלְבִּי שאין שלטון ללא סודות. אבל אפילו סֶר הָמְפְרִי לא אוהב שפוליטיקאים משקרים (לפחות לא כשאפשר לתפוס אותם בשקר).

ואני, אני חי בתחושה שמשקרים לי בפרצוף, ועוד מנצלים תרוצים כמו בטחון המדינה כדי להגן על השקרים הללו, שלא נועדו אלא להסיר אחריות על כשלונות, לחרחר ריב ומדון ולקדם את ענייניהם של השקרנים עצמם – כלומר, להסיט, להסית ולהטיס. זאת אולי האמת הפוליטית שלהם, אבל האמת משתנה מאדם לאדם (ומאדם לחווה, ומחווה לחווה, ומחווה לאדם וחוזר חלילה).

ברוח המפלגה להתקדמות מתונה במסגרת החוק, מיסודו של יָרוֹסְלָב הָאשֶק נ"ע, אני מתכבד אם-כן להציע את החוק להגנה על העובדות מפני האמת בזירה הציבורית.

1. בחוק זה –

 "עובד ציבור" – כל מי שמשכורתו או חלק ממנה משולם מכספי מדינה, למעט מקבלי קצבאות ביטוח לאומי מסיבות שונות. לצורך חוק זה יחשבו עובדי מערכת החינוך היסודי, העל-יסודי והגבוה כמי שתחום עיסוקם הוא האמת ולא העובדות, ולא יחול עליהם חוק זה, אלא אם הם משמשים גם בתפקידים ציבוריים אחרים.

"שקר" – אמירה המציינת כעובדה דברים שניתן להוכיח כי אינם עובדה.

"שגגה" – אמירת שקר בתום לב, בשל אי ידיעת העובדות.

"זירה ציבורית" – כל אפיק התבטאות המיועד למפרע להגיע לאוזני ציבור רחב, כולל נאומים בפני קהל, דברים הנאמרים בפורומים ציבוריים לרבות מוסדות המדינה, דברים הנאמרים לאמצעי התקשורת השונים.

1. א. עובד ציבור אשר אמר דבר שקר בזירה הציבורית בפעם הראשונה ינזף רשמית, והודעה על כך תתפרסם בהבלטה נאותה באמצעי התקשורת השונים.

    ב. עובד ציבור אשר אמר דבר שקר בזירה הציבורית בפעם השניה, יקנס בסכום השווה למשכורתו החודשית, קנס אשר ישולם לאורך 12 חודשים.

    ג. עובד ציבור אשר אמר דבר שקר בזירה הציבורית בפעם השלישית יחשב כמי שדבק בו קלון, ויאסר עליו לשמש כעובד ציבור במהלך 10 השנים הקרובות.

2. א. עובד ציבור אשר הואשם באמירת שקר בזירה הציבורית והוכיח כי אמר שגגה, יוזהר על ידי בית המשפט.

    ב. לעובד ציבור שאמר שקר בזירה הציבורית בנוגע לעניינים הנמצאים בתחומי אחריותו כפי שנקבעו בחוק או על פי הנוהג המקובל, יעמוד טיעון השגגה רק בפעמיים הראשונות שנמצא אשם בעברה כזו. אם ימצא שוב אומר שקר בזירה הציבורית בנוגע לעניינים הנמצאים בתחומי אחריותו כאמור, יחשב הדבר לשקר [מטעמי רשלנות. בשביל מה אנחנו משלמים לו?].

    ג. לעובד ציבור שאמר שקר בזירה הציבורית בנוגע לעניינים אשר אינם נמצאים בתחומי אחריותו כפי שנקבעו בחוק או על פי הנוהג המקובל, יעמוד טיעון השגגה רק בשלוש הפעמים הראשונות שנמצא אשם בעברה כזו. אם ימצא שוב אומר דברי שקר בזירה הציבורית בנוגע לעניינים שאינם נמצאים בתחומי אחריותו כאמור, יחשב הדבר לשקר [מטעמי חוסר זהירות. שיברר לפני שהוא פותח את הפה. מה הוא חושב לעצמו?].

3. א. אמירת שקר בזירה הציבורית במקרה שבו אמירת אמת תביא בסבירות גבוהה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה, לא תחשב כאמירת שקר או שגגה.

    ב. היה וטען עובד ציבור כי אמר דבר שקר בזירה הציבורית מטעמי בטחון המדינה, יתברר הדבר בדלתיים סגורות בפני בית משפט.

    ג. במקרה שיקבע בית המשפט כי לא היתה סבירות גבוהה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה אילו היה עובד הציבור אומר אמת בזירה הציבורית, יקנס עובד הציבור בסכום השווה למשכורתו החודשית, אשר ישולם לאורך 12 חודשים. קנס זה איננו מבטל כל קנס או עונש אחר העשוי להיות מוטל על עובד הציבור בשל אמירת שקר בזירה הציבורית.

    ד. עובד ציבור אשר בית המשפט קבע כי בשני מקרים טען טענת שווא כי אמר בזירה הציבורית דבר שקר מטעמי בטחון המדינה, יחשב כמי שדבק בו קלון ויאסר עליו לשמש כעובד ציבור במהלך 10 השנים הקרובות.

 

 

הציבור הרחב מוזמן להביע את דעתו, להציע תיקונים, להצביע על כשלים בניסוח החוק, להתווכח, להסכים או סתם לבזות.

והיה מחננו טהור.

 

האיש שהחליט להיות קיסר

ג'ושוע אברהם נורטון לא היה בן למשפחה קיסרית, מה שפסל אותו מלהתמנות לקיסר יפן, גרמניה, סין או רוסיה. הוא לא היה בחשן פוליטי חסר מעצורים כמו נפוליאון השלישי, שהשתלט על הכס הצרפתי. לא היתה לו תמיכה אפיפיורית כמו זו שניתנה לקיסר האוסטרי. לא היה לו יועץ סתרים כמו קנצלר הברזל, ביסמרק, שכבר החל לעבוד על הכתרתו של הקייזר וילהלם בגרמניה. אז הוא החליט להיות קיסר ארצות הברית. ככה, בגלל עצבים.

   יש לציין שנורטון לא היה פזיז: החלטתו להתמנות לקיסר ארצות הברית לא נעשתה בקלות דעת של איש צעיר ותאב תהילה זולה. ההחלטה היתה פרי נסיונו ארוך השנים כאיש עסקים כושל כמעט לגמרי, ונועדה להביא על תיקונם כמה קלקולים יסודיים בעולם. ובראש כל הקלקולים האלה עמדו מערכות הכלכלה והמשפט האמריקאיות. בכך הבחין נורטון כמעט מאה שנה לפני ראשוני השמאל החדש.

   נורטון נולד באנגליה, אך כבר בגיל שנתיים נטלו אותו הוריו עמם לייסד את העיר פורט אליזבת בדרום אפריקה. אולי לא למותר לציין שאביו, איש עסקים אמיד, היה ראש הקהילה היהודית הזעירה במקום. כשהגיע נורטון לפרקו עברה המשפחה אל קייפטאון, ונורטון פתח שם עסק משלו. הוא פשט את הרגל תוך שנה וחצי בדיוק. מה נותר לו לעשות? בלית ברירה עבר לעבוד כפקיד בבית מסחרו של אביו לאביזרי ספנות וניווט. הגורל הרע לא סר ממנו: בתוך ארבע שנים מתו עליו אביו, אמו ושני אחיו, ולא הותירו לו דבר זולת 40,000$ – סכום לא רע בכלל במושגי התקופה.

   שנה לאחר מכן, כשמלאו לנורטון 29, התגלה זהב בקליפורניה ופרצה הבהלה לזהב – אחת מאי ההבנות הגדולות בהסטוריה. הרפתקנים ותאבי בצע, פורעי חוק ואנשי חוק להשכיר, חלכאים ונדכאים ועשירים מופלגים, גברים, נשים, בעלי משפחות ורווקים, נוודים שחצו את אמריקה ברגל ומלחים שנטשו את ספינותיהם שנותרו ריקות מאדם מול חופי העיר – כולם עזבו הכל ונהרו אל קליפורניה מכל קצות תבל, מסין ועד איטליה. היו ביניהם כאלה ששיחק להם מזלם והם מצאו זהב רב והתעשרו, אבל רובם מצאו את עצמם נידחים וחסרי זהב. אלה ואלה נאלצו לעבוד עבודה פיזית מפרכת בערוצי הנחלים ובנקיקי ההרים, ובמהרה נטשו את מחנות מחפשי הזהב שלמרגלות הרי סיירה נוואדה וביקשו לעצמם חיי מותרות בעיר. כך הפכה סן פרנציסקו תוך שנה אחת מכפר הדייגים קטן לכרך משגשג.

הספינות הנטושות בנמל סן פרנציסקו, 1850

   נורטון נסחף אף הוא בנחיל האנושי הזה והגיע אל סן פרנציסקו עם ארנק מלא וגדוש. הוא רכש בפרוטות את אחת האוניות שננטשו בנמל והפך אותה למחסן להשכרה לסוחרים שסיפקו את מבוקשם של כל אותם מהגרים. מקץ זמן קצר רכש מגרשים ובניינים שונים בתחומי העיר, התערה בחברה הגבוהה של סן-פרנציסקו, התחכך עם עשירים ושועים. בקיצור, בפעם הראשונה – והאחרונה – בחייו, הלך לו. הוא צבר הון ניכר של רבע מיליון דולר. ואז, כמובן, הפסיד אותו.

   העניין היה שסין, שסבלה ממצוקת מזון, אסרה על יצוא האורז מתחומה. בבת אחת זינק מחיר האורז בסן פרנציסקו פי תשע. בדיוק ברגע זה שמע נורטון על אוניה שהגיעה זה עתה מפרו ועל סיפונה כמעט מאה טונות של אורז. הוא קנה את כל מטענה. המחיר שסוכם בינו ובין היבואן היה 25,000$, מתוכם 2,000$ על השולחן. הרווח הצפוי היה פי שלושה מסכום זה, ואלמלא היו מגיעות בתוך שבוע כמה אוניות נוספות מפרו, גדושות באורז באיכות טובה בהרבה, היתה העסקה יכולה להחשב למצוינת.

   במשך שנתיים וחצי התנהל מאבק משפטי מר בין נורטון לבין היבואן על גורלם של 23,000 הדולרים הנותרים, כשכל צד מאשים את יריבו ברמאות. כרגיל במקרים כאלה, הסב עצם ניהול המשפט נזקים כספיים חמורים לכל הצדדים המעורבים – למעט עורכי הדין, כמובן. אבל מה שחמור יותר, במהלך אותן שנתיים וחצי דעכה הבהלה לזהב ונגמרה. רבים מן ההמונים שגדשו את סן פרנציסקו נטשו אותה, וכמו שקורה תמיד כשמתפוצצת בועה – המחירים קרסו, האשראי הלך ונחנק, ובתוך שנים ספורות פשט נורטון את הרגל, כרגיל.

   פשיטת הרגל השפיעה קשות על נורטון. הוא נעלם לשנה – שנה של הרהורים נוגים ונוקבים על השיטה הכלכלית הרקובה והמערכת המשפטית משולחת הרסן שחברו יחד להביא לקריסתו – והגיע למסקנה שהמערכת השלטונית האמריקאית כולה רקובה מן היסוד. ובטרם יחשוד בו מישהו במניעים אנוכיים, יש לציין כי השנה היתה 1859, ובתוך שנה וחצי עתידות להגיע גם מדינות ארצות הברית עצמן למסקנה דומה, ולפתוח במלחמת אזרחים.

   הפתרון של נורטון היה לאין שיעור פחות עקוב מדם: הוא ניגש אל משרדי העתון סן-פרנציסקו בּוּלֶטִין והכריז שם בפני העורך על ביטול המשטר הקיים בארה"ב ועל התמנותו שלו עצמו לקיסר. העורך – שחווה על בשרו את הבהלה לזהב וידע היטב שרק בגלל שמשהו מוזר, אין פירושו של דבר שהוא לא נכון או לא חשוב – פרסם את הצו שהביא עמו נורטון, המורה לנציגי כל מדינות הברית להתכנס באולם הקונצרטים של סן-פרנציסקו בתוך חצי שנה. הקריירה הקיסרית של נורטון החלה.

   אמנם לא בקול תרועה רמה – נציגי כל המדינות לא צייתו, משום מה, לצו ולא התכנסו כפי שנצטוו. נוכח חוצפה כזו מצד משטר הנציגים לא נותרה לנורטון ברירה, ובצו הבא שלו – שפורסם על ידי העתונות המקומית בהתלהבות ובהבלטה – הוא הכריז על פיזור הקונגרס מטעמי שחיתות, ניצול לרעה של ההמונים ואוזלת יד כללית, ושב ודרש מן הנציגים להתכנס באולם הקונצרטים של סן-פרנציסקו. משהתכנס הקונגרס בוושינגטון – בניגוד מוחלט להוראותיו! – הורה נורטון לצבא לפזר אותו בכוח. אולי אפשר למצוא נסיבות מקלות להצדקת התנהגותם של הנציגים שלא התכנסו כמצווה, שכן אולם הקונצרטים המהולל נשרף עד עפר עוד טרם המועד שנקבע לכינוס. אולם שום נסיבות לא יכלו להצדיק את התעלמות הצבא מן הפקודות שקיבל מן הקיסר. ובכן, בדיוק היום – 26 ביולי – בדיוק לפני 150 שנה הכריז נורטון על ביטול הרפובליקה ועל יסודה של קיסרות אבסולוטית, בראשותו כמובן.

נורטון במדי שרד

   מלחמת האזרחים שפרצה זמן מה לאחר מכן כמו הצדיקה את כל חששותיו של נורטון, אשר מיהר עם סיומה לבטל את המפלגות – דמוקרטית ורפובליקנית כאחד. כקיסר ראוי לשמו, לא התעלם נורטון גם מנושאים של מדיניות חוץ, ונוכח פלישת צרפת למכסיקו בשנת 1863 הכריז על עצמו גם כשליט מכסיקו – לטובתה, כמובן. אלא שכפי שגילו עמיתיו, אלכסנדר מרוסיה ומיג'י מיפן, קל יותר לקיסר להכריז על רפורמות מאשר להביא ליישומן. שלטונו של נורטון הצטיין בסמכותיות רבה מצד הקיסר ובהתעלמות כמעט מוחלטת מצד נתיניו.

   כמעט מוחלטת, משום שתושבי סן-פרנציסקו אימצו אותו אל לבם וחלקו לו כבוד רב, אף אם לא צייתו בכל מקרה לפקודותיו. חיילי הבסיס הצבאי פְּרֶזִידְיוֹ ארגנו לו מדי שרד. לבוש מדים אלה היה נורטון מסתובב ברחובות, נכנס למסעדות וסועד כיד המלך במיטב המסעדות, אשר בעליהן ידעו כי עצם נוכחותו בהן היא הפרסומת הטובה ביותר בעיר. כאשר נאלץ לפרוע חובות, היה משלם בשטרות כסף שהנפיק בעצמו – ולמרבה ההפתעה, אלה הפכו להילך עובר לסוחר בעיר. ובינתיים הוסיף נורטון להגות את רעיונותיו המטורפים – כמו בניית גשר שיחצה את המפרץ בין סן פרנציסקו ואוקלנד הסמוכה, או הקמת ארגון כללי של מדינות העולם. היו אלה כמובן רעיונות עיוועים, ללא כל עיגון במציאות, כפי שיודע כל מי שנסע על הבֵּיי בְּרִידְג' או שמע על ארגון האומות המאוחדות.

   עם השלמת מסילת הרכבת אל סן פרנציסקו, הלכה תהילתו של נורטון ונפוצה בכל רחבי ארצות הברית. נורטון, הסובב ברחובות עירו במדי שרד ומפרסם מפעם לפעם צווים קיסריים, הפך להיות אטרקציה תיירותית. ובטרם ינוד מישהו בראשו ויצקצק בלשונו לאמור: "איזה מין קיסר זה שאיננו אלא אטרקציה לתיירים?", יש לשאול: והמלכה אליזבת השניה מאנגליה, מה היא?

   הקיסר נורטון, האיש שביטל את הרפובליקה של ארצות הברית, מת בשנת 1880 למרבה צערם של תושבי סן פרנציסקו ושל רבים אחרים, מקץ עשרים שנות ארוחות חינם במיטב מסעדות העיר ופרסומים חוזרים ונשנים של רעיונותיו במיטב עתוני המערב. נראה אתכם מצליחים יותר ממנו.

  

 

במקום דברי פתיחה

אֶרֶץ הַצְּבִי

 אֲנִי גָּר
בִּרְחוֹב נַחוּם גוּטְמַן פִּנָּת סִמְטַת בֶּרְל כַּצֶנֶלְסוֹן,
בְּקַזָבְּלַנְקָה דְלִיטָא
שֶבְּאֶרֶץ הַצְּבִי.
הַיַרְדֵּן מְפַכֵּה בְּנַחַת יְרוּקָה מְהַמִּטְבָּח
אֶל מַכְתֵּש רַמוֹן בְּלֵב סָלוֹן
שֶסְבִיבוֹ שוֹתִים קוֹנְיָאק כְּשֶלֹא שוֹתִים עָרָאק
וְשָרִים שִירִים עִבְרִיים-רוּסִּיים
בְּנִיגוּן בְּנֻסָּח חֲסִידוּיוֹת לֵדְבֶּלִי עַלָא-כֵּיפַק.
הַיַּחְפָנוּת הַאִידֵאוֹלוֹגִית שׂוֹרֶרֶת בְּכֹל פִּנָּה:
רִיק גָדוֹל,
שֶיָכוֹל לְהַכִיל חֲלוֹמוֹת עֲצוּמִים
על תִּיקוּן הָעוֹלָם,
וְהָאָדָם,
וְתִיקוּן חֲצוֹת,
לָמָּה לֺא?
וְיֵש רָצוֹן, וְיֵש רָצוֹן
לְכִיבּוּש גָּלוּיּוֹת, לְקִיבּוּץ הַשְּמָמָה, לְהַפְרָחַת
רַעֲיוֹנוֹת, לְמָשָל,
וּמֵעַל רֹאשִי תִּקְרָת תְּכֵלֶת בּוֹהֶקֶת
וּמִתַּחְתֶּיהָ זִכְרוֹנוֹת מִיְמֵי טְרוֹק הַטּוּרְקִים וְאֱמוֹר הָאֱמוֹרִים
נוֹזְלִים עַל הַקִּירוֹת דַּפִּים-דַּפִּים
וְיוֹצְאִים בִּמְחוֹל מַחֲנַיִם עִם
מַדְרִיךְ הַשְוֵיְיק הַמַּתְחִיל לִמְסִבּוֹת הַשָּׂטָן בְּמוֹרָד הַמִיסִיסִיפִּי שֶׁבִּקְצֶה גָלַקְסְיָת אֵינְסוֹף,
דַּפִּים וּצְלִילִים וְטַעַם מָתוֹק שֶל
יֵאוּש,
שֶל אֵין בְּרֵירָה,
שֶל חוֹף אַחֲרוֹן.
וְאִם קָשֶה לִי,
יֵש לִי אֲהוּבָה לִבְנַת צַוָּאר
שֶתָמִיד אֶפְשָר לִזְרוֹם אִיתָה אֶל
כִּנֶּרֶת שֶלִי, הוֹי כִּנֶּרֶת שֶלִי,
הֶהָיִית, אוֹ
שֶזֶה חֲדַר הַשֵּנָה?
אֲבָל כְּשֶזֶה נִהְיָה כָּבֵד לְלֹא נְשׂוֹא,
אֲנִי פּוֹתֵחַ חַלּוֹן,
מִתְבּוֹנֵן הַחוּצָה בִּתְשׂוּמֶת לֵב לִרְאוֹת אֵיפֹה אֲנִי בְּאֱמֶת
וּמִיָד אֲנִי רוֹאֶה:
אֲנִי גָּר
בִּרְחוֹב נַחוּם גוּטְמַן פִּנָּת סִמְטַת בֶּרְל כַּצֶנֶלְסוֹן,
בְּקַזָבְּלַנְקָה דְלִיטָא
שֶבְּאֶרֶץ הַצְּבִי
וְהַיַרְדֵּן מְפַכֵּה…

 

© ירון בן-עמי, ה'תש"ע