פלאפל מוסקו, או: בשבח המגזריות המעשית

פלאפל אמיתי, לא מוסקו

   כמו רבים אחרים גם אני אינני מסוגל להימלט מן הפרסומות על "פלאפל מוסקו" (עכשיו גם בספרדית, בקרוב הגרסה בשוודית). מעבר לגיחוך המסוים בכך שהפרסומת השכיחה ביותר בשידורי קול-ישראל היא פרסומת לאפשרויות הפרסום בקול-ישראל, אני מבקש רגע להתעכב על התואר "המנה של המדינה". כל כך הרבה כזב ובדיוֹן יש בסיסמה הזאת, עד שהיא מצליחה לרגע לחשוף איזו אמת קטנה על עצמנו.

   העניין הוא ש"המנה של המדינה" היא מנה פיקטיבית, לא קיימת. אין פלאפל מוסקו ולא היה (כלומר, יש ברמת גן, אבל לא זה פלאפל מוסקו המדובר). ואם היה, האמנם היה הפלאפל בפיתה המוגש בו ראוי לתואר "המנה של המדינה"? כמובן שלא. הרי מרבית אזרחי המדינה לא היו אוכלים שם מימיהם, ומבין אלה שכן היו אוכלים שם, ספק אם רבים מהם היו מצהירים על הפלאפל של מוסקו כמנה הטובה ביותר שאכלו בתחומי ישראל או על המנה המייצגת של המטבח הישראלי. אבל חרף כל זאת, פלאפל מוסקו מתיימר לפנות לכל אזרחי המדינה – הן משום שהוא בעצם פרסומת לפרסומות ברדיו ממלכתי, הן מתוך ההרגל הותיק להכתיר דברים בתור "ה…. של המדינה" (תהליך שהגיע לשיא הזוי בהכרזה הרשמית על הדוכיפת כציפור הלאומית. מה זה אומר בכלל, הציפור הלאומית? האם היא בעלת גאווה ישראלית? האם היא מצביעה לאיחוד הלאומי או תומכת בשמאל הלאומי? האם התקבלה עד שעה זו תגובתה של הדוכיפת על ההכרזה?)

   פלאפל מוסקו הוא, בעצם, משל על השמאל הלאומי, עלינו.

סוג של פלאפל מוסקו

   כמו פלאפל מוסקו, גם השמאל הלאומי הוא כרגע תרגיל פרסומי, אשר איננו מניב ולו מנה אחת אמיתית. כמו פלאפל מוסקו, השמאל הלאומי מתיימר להיות "השמאל של המדינה", שלא לדבר על היותו "העתיד של המדינה". מטרתו המוצהרת של השמאל הלאומי היא לשנות את דמותה של המדינה כולה, הן בתחום המדיני (יציאה מהשטחים, התכנסות לשם צבירת עוצמה) והן בתחום החברתי (הקמת חברת מופת). בשני התחומים, הכרזות השמאל הלאומי הן ריקות. הן ריקות בדיוק משום שהן מתימרות לפנות אל המדינה כולה.

   הכרזות השמאל הלאומי בתחום המדיני לוקות בבעיה אחת קטנה: הן תלושות. אין לשמאל הלאומי תוכנית כיצד לבצע את פינוי השטחים (האם יפונו התנחלויות בכוח? האם יוצע פינוי-פיצוי? האם ישמרו תושבי ההתנחלויות בשטחים המפונים על אזרחותם הישראלית? ואם כן, כיצד עתידה ישראל להגן על אזרחיה? האם יהיו חילופי שטחים במדה ולא כל ההתנחלויות יפונו? ועוד אלף שאלות), ואין לו אפילו שמץ תחילתו של כוח להביא ליישום תוכניותיו. משל למה הדבר דומה? למוסקו.

   חמור מזה המצב בתחום החברתי, אשר בו מסוכם הכל במילות הקוד "חברת מופת." הנסיונות לקבוע חמש נקודות מרכזיות למשנתו החברתית של השמאל הלאומי, והדיון שמנסה לעורר בהן הדוקטור א' (כאן וכאן) לוקות אף הן במוסקואיזם חמור: הן מתייחסות לפעולות בהיקף של כל המדינה, ונטולות כמעט לחלוטין ממד של חיבור לעולם הפרטים הקטנים, כלומר למציאות: הן יותר בגדר סיסמת פרסומת למוצר שאיננו קיים, מאשר מחשבה רצינית.

   והנה העניין: הן אינן יכולות להגיע למעמד של מחשבה רצינית, משום שהן מנסות להיות "התוכניות של המדינה", בעוד שלמעשה אנחנו, השמאל הלאומי, איננו אלא מיעוט קטן מאד הטעון עדיין הוכחה מעשית ולו בתחום אחד. הן אינן יכולות להתרומם מעבר לסיסמאות משום שהן אינן מבינות כיצד מתנהלים דברים בחברה דמוקרטית: בחברה דמוקרטית, כדי להביא לשינוי מערכתי בקנה מדה גדול, חייבים לייצר בסיס כוח, ובסיס כוח אמיתי איננו זה המתבסס על אמירות בשם המדינה כולה. האמנם לא למדנו דבר מש"ס, מן המתנחלים, ממפא"י?

   בחברה דמוקרטית, מקור הכוח הוא בקבוצות אינטרסים, המשתפות פעולה כדי לקדם את ענייניהן. קידום עניין המדינה, במדה שהוא מתרחש, הוא פועל יוצא מקידום האינטרסים של קבוצת כוח כזו: כדי לקדם את האינטרסים שלה, דרושה לה מדינה חזקה יותר, חברתית יותר, קטנה יותר, גדולה יותר, מופרטת יותר או מולאמת יותר. בחברה דמוקרטית, מקור הכוח הוא המגזר.

   אז תעזבו אתכם מחברת מופת. "חברת מופת" היא ביטוי יהיר. הוא אומר: תראו כמה טובים אנחנו, לפחות בפוטנציה. טובים עד כדי כך שיש בנו כדי להוות דוגמה לאחרים. הפער הבלתי נתפש בין היוהרה הזאת למציאות של המשאל הלאומי, פער מזיק הן כלפי עצמנו (הוא מעודד לשגות באשליות) והן כלפי חוץ (קל מדי ללעוג לו – ובצדק), הפער הזה חייב להימחק. והוא יימחק רק אם נבין לרגע מה הממדים האמיתיים שלנו, ואל מה עלינו לכוון. ולדעתי, עלינו לכוון קודם כל ליצירת קבוצת אינטרסים ראויה.

   יש קבוצה כזו.

   הקבוצה הזו היא המגזר המרכזי במדינה, זה שעמל למחייתו ומשלם את מסיו ומיצב את הנחשולים שמעוררים הקיצונים ונתקע בפקקים ומוריד את הזבל ודואג לילדים והולך למילואים. וזהו המגזר היחיד שאין לו באמת יצוג. כולם עסוקים כל הזמן בלרָצות את מי שעושים הכי הרבה רעש. את מי שהם הסיפור הכי שובה עין בחדשות. את מחרחרי המדון מימין, משמאל, מלמעלה ומלמטה, את החלכאים והנדכאים, את העשירים ביותר ואת העניים ביותר. אף אחד לא עושה כתבה על כמה קשה למשפחה רגילה, לסתם אנשים שעמלים לפרנסתם ומשתדלים לחיות. אבל קשה להם מאד. נורא קשה להם. ומרוב קושי, הם – שעל כספי מסיהם ועל נכונותם למשוך בעול מתבססת כל התמיכה בכל האחרים – עוד רגע יאבדו עניין ויכולת לעזור לאחרים.

   האנשים האלה הם המגזר שלנו. ובראש ובראשונה אנחנו צריכים לעסוק בדברים שהם זקוקים להם. והם זקוקים, הרבה לפני הסכם טריטוריאלי או נסיגה חד צדדית, למערכת חינוך ראויה (ידעתם שהמגזר הזה הוא היחיד שאין לו מערכת חינוך משלו?); לקיצור התורים בבתי המשפט; לשינוי בדירוגי המס; לירידה דראסטית של האלימות הכבישים וברחובות; להתארגנות בארגון עובדים שדואג להם ולא לבונוסים של עובדי חברת החשמל; לאפשרות להתחתן כרצונם; להותרת שטחים ירוקים שלא הופכים תיכף ומיד לפרוייקט נדל"ן שהם בכל מקרה לא יכולים לעמוד בתשלומים על דירה בו. הם צריכים להתארגן. אנחנו צריכים לארגן אותם.

בורגנים

   כן, כן, אני כבר שומע את השמאלנים ה"רדיקלים" מייבבים על כך שמדובר בבורגנים. חברים, הבורגנים הם המגזר היחידי עד כה שהוציא מקרבו מהפכות מוצלחות. בורגנים זה לא עשירים – בורגנים הם פשוט האנשים האלה שבחרו לחיות חיים רגילים. הם חילונים ודתיים, הם יהודים וערבים, הם דרומיים וצפוניים, הם אשכנזים ומזרחים. הם גם – רק חבל שהם לא יודעים את זה – שמאלנים.

   עלינו מוטל להסביר להם את זה. מה שמביא אותנו למה שרע בנו, אנשי השמאל הלאומי: אנחנו מעטים, חלשים, חסרי גישה לתקציבים ונוטים הרבה יותר מדי להסחף לדיון המדיני בטחוני. וזה כי אנחנו מאוהבים במילים, שהן התרומה העיקרית המתאפשרת לנו בתחום המדיני בטחוני. ההחלטות מתקבלות הרחק מאתנו, והמילים הן בחינם. כשמתמקדים במילים, אנחנו אולי "העתיד של המדינה." מעשית, אנחנו פלאפל מוסקו: אנחנו דמויות בדויות, חלום באוויר.

   אנחנו לא צריכים להיות "המנה של המדינה"; אנחנו צריכים להיות הרבה דוכני פלאפל שכונתיים, ממשיים. אנחנו צריכים להתאהב במעשים: אנחנו צריכים ללכת ולפעול. יש הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות בכוחות עצמנו: לארגן מועדוני נוער, קבוצות משמר אזרחי, סיוע ביורוקרטי לעסקים קטנים, מעקב אחר שקרים של נבחרי ציבור, מערכת מודיעין ענפה על עסקי נדל"ן אפלוליים שעוברים כך סתם, ללא ויכוח, במועצות המקומיות. יש כל כך הרבה מה לעשות.

   אם נעשה את זה (ונקפיד, כמובן, להדגיש שאנחנו עושים את זה כי אנחנו בשמאל הלאומי. מה שנכון, כי לא עשינו יותר מדי עד כה), אם נביא הוכחות בשטח, תקום סביבנו תנועה. תנועה זה לא דבר רע, אז היא לא שייכת לרשימה הזו. על תנועה נדבר בפעם אחרת.

 

 

מודעות פרסומת

מתדרדר

"מתדרדר" מתוך הופעה עם החבר ד. צוקרמן בערב "נא באוזן" של לאון פלדמן באוזןבר.

מתדרדר

היי אנשים, הקשיבו אלי:

מתדרדר.

לא נשאר לי כאן כלום יותר:

מתדרדר.

מתדרדר עד שירוק נהיה אפור,

מתדרדר עד שהחושך גובר על האור,

מתדרדר עד שהלילה נמשך יום שלם:

מישהו בסוף עוד ישלם.

מתדרדר ואין כבר מנוס,

מתדרדר.

מתדרדר, רק מלא את הכוס,

מתדרדר.

מתדרדר ממהומה אל מהומה,

מתדרדר עד שרגלי נודעות באדמה,

מתדרדר, מתחמק מן המצור –

לא רוצה יותר אפילו לעצור.

ברור לי מה צריך לעשות.

מתדרדר…

חייב לגמור את הדרך הזאת.

מתדרדר

לאן שלא נותנים יותר הוראות;

מתדרדר עד שאין יותר מה לראות.

מתדרדר, מתחמק מן המילה מוכרח.

אם אלוהים לא רוצה בי, אז השד יקח.

שבע עלמות שרות לכבודי:

מתדרדר.

עוד שש שעות ואני חופשי.

מתדרדר…

השעה כבר חמש: איפה הילדים?

ארבעה כיוונים, אז לאיפה הולכים?

שלוש מדרגות ואני כבר בפנים:

שנינו סוף-סוף פנים אל פנים.

אחת.

 

 

© ירון בן-עמי, ה'תש"ע

תשובה לביאליק דרך פן

שָׁמַיִם

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלַי…
בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים, אָמַרְתִּי!
עָדַרְתִּי, נָטָרְתִּי, שָׁבַרְתִּי, קָבַרְתִּי.
אֲנִי גָּמַרְתִּי.
בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים כְּבָר, אִם יֵשׁ בָּכֶם אֵל!
אוֹ שֶמַא יָצָא הוֹד- קָדְשׁוֹ לְטַיֵּל?
בֵּין בְּנוֹת הָאָדָם, הַיָּפוֹת מִמַּלְאַךְ?
אִם זוֹ הַסִּבָּה, אָז אֶפְשַׁר לְהַבִין אֵיךְ
מֶכֵּס-הַיָּמִים חָתַך, בָּרַח
וּכְבוֹדוֹ מְלוֹא כָּל הָאָרֶץ נִשְׁפַּךְ,
נִסְרָח
בֵּין רִגְבֵי צַדִּיקִים וְצִדְקַת רְגַבִים
בֵּין פְּקִידִים, מְשִיחִים, קַרְנַפִים וְעוֹרְבִים.
לֹא תִּסְעוֹד וְלֹא תִּכְסוֹף, בְּסֵדֶר?

שָׁמַיִם, מְבַקְשִׁים רַחֲמִים אוֹ לֹא?
קָדִימָה, שְלוֹשִים שְנִיוֹת, זוּזוּ!
שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבַתִּי נִסְגַּרִים בִּפְנֵיכֶם,
הִיסוּסְכֵם יֵחָשֵׁב לְבוּז הוּא.
מַעֲשֵׂי יָדַי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתֶּם אַף שִירָה לֹא אוֹמְרִים?
לֹא אֲנִי הַכּוֹפֵר, כִּי אַתֶּם, כִּי אַתֶּם.
כִּי אֵין שָׁמַיִם אֲחֵרִים.

לְפָחוֹת, הַשָּׁמַיִם, נוֹרִיד כָּאן בַּקְבּוּק,
אַתֶּם וַאֲנִי בְּיַחַד?
שְנַחֲלוֹק רַחֲמֵינוּ כְּמוֹ אֶת הַיַּיִן
בַּשְּׁחָקִים וּבָאָרֶץ מִתַּחָת?
אוֹ שוּב תִּשְתְקוּ אֶל מוּל יֵין הַבְּדִידוּת?
מַה נִצְנֵץ בָּכֶם רֶגַע? פַּחַד?

שָׁמַיִם, יוֹדְעִים מַה? תָּעוּפוּ מִפֹּה
עַל כַּנְפֵי עֲנָנִים וַרַעַם,
וַאֲנִי עַל הָאָרֶץ, בְּעֹצֶם יָדִי,
אֲחַזְּקֵנִּי נָא עוֹד הַפַּעַם.

 

© ירון בן-עמי, ה'תש"ע

סטמפניו

עגלה, עגלת עצים נוסעת בדרכי האביב המרופשות שבמחוזות מסביב לעיר בֶּרְדִיצֶ'ב (סליחה, בֶּערְדִיטְשוֹב). הסוס מתנהל בעצלתיים, קצת משום שהוא מושך לבדו בעול, קצת משום שאיננו המובחר שבסוסים וקצת משום שהעגלה נוסעת מהחתונה ולא אל החתונה, וההרים תמיד גבוהים יותר בדרך חזרה. 

ניגון יחפני

   על העגלה יושבים ששה אנשים. אולי מוטב לומר שמפוזרים עליה ששה אנשים. שנים שרועים על גבם ונוחרים עד לב השמיים, אות וסימן לאיכותו של היי"ש המקומי. שניים יושבים מכורבלים למחצה במעיליהם, נשענים על הקורות שבדופן העגלה, מפטפטים ביניהם בשקט ומעשנים סיגריה מגולגלת מטבק מובחר שבמובחר – זו הסיגריה האחרונה מהטבק הזה, שקיבלו במתנה בחתונה מידי אבי החתן בכבודו ובעצמו. בצומת הדרכים הבאה, כשתוצת הסיגריה הבאה, יאלצו לחזור לטבק השחור המצחין הרגיל שלהם. מלפנים יושב אחד האנשים, שמנמן קצת ועייף מאד, ומחזיק במושכות בעיקר כדי שאי אפשר יהיה להגיד שהוא לא מחזיק בהן. על הדופן שלידו נשענים קונטרבס ותוף, ועל התוף מונח חליל צד. הוא עצמו, בעודו מחזיק במושכות, מחלל לעצמו בחליל-פן מרובה קנים. מין שריקה יחפנית שאין לה התחלה ואין לה סוף ואין לה כיוון ואין לה קצב, רק יופי יש בה. 

   יופי הוא, כמובן, בעיני המאזין. והמאזין העיקרי כרגע – כלומר, האדם היחידי בעגלה שאיננו ישן ואיננו שקוע בשיחה ואיננו מנגן – מפנה את מבטו בקוצר רוח אל הנגן, ואצבעותיו מתהדקות בזעף סביב נרתיק הכינור שלו. בחצי השעה האחרונה נעץ את עיניו בדרך שלפניו. זוג עיניים שחורות, נוקבות, "בוערות כשני נרות של הבדלה" כפי שתיאר אותן אברמוביץ'. אין לו כוח לניגון היחפני הזה. הוא מתנגש לו במחשבות, הוא לא מתאים לו למצב הרוח, הוא לא קשור לדרך הנפתחת לפניהם, והכי חשוב: הוא עצמו יכול לנגן אותו הרבה יותר יפה. 

באדי בולדן - הכי מלוכלך

   למאזין הנרגן הזה – שחי באמת לפני כמאה וחמישים שנה, אך המתואר כאן כמעט אך ורק על פי דמיוני – קראו יוסלה דְרוּקֶר, ובעיני הוא מקבילה יהודית לדמויות כמו רוברט ג'והנסון, אולי הבלוזיסט האגדי מכולם שסיפרו עליו (בטעות, מתוך בלבול שמות) שמכר את נשמתו לשטן ושסיים את חיי הנווד שלו כששתה וויסקי מורעל שהגיש לו בעל מכולת שחשד (בצדק) שג'והנסון מפתה את אשתו; או כמו בָּאדִי בּוֹלְדֶן, הספר מניו-אורלינס, שהיה משלים הכנסה בלילה בנגינה בבתי זונות ומועדוני ריקודים ובאישון ליל, כשהיו נשארים רק מי שנמצאים עמוק בפודינג, היה מצמיד את החצוצרה שלו אל שפתיו ומנגן הכי חזק והכי אטי והכי מלוכלך והיה הראשון שניגן מוזיקה פרועה ואישית שנקראה ג'ז; או למשל טֶרְלוֹך אוֹ'קַרוֹלָאן, נגן הנבל האירי העיוור אשר לפני שלוש מאות שנה שוטט בשבילי אירלנד, ליקט וחיבר עשרות מנגינות והניח את הבסיס למוזיקה האירית המודרנית. כמוהם, גם יוסלה דרוקר היה מוזיקאי נודד, נגן וירטואוז שחי בשולי החברה, אשר עמד בצומת דרכים מוזיקלית-הסטורית: רגע לפני שהמוזיקה שלמד לנגן בנעוריו נעלמת, רגע לפני שנולדת מוזיקה חדשה. 

או'קרולאן - הכי אירי

   ההבדל הגדול בין יוסלה דרוקר ובין שלושת המוזיקאים האחרים שציינתי, הוא שעל ג'והנסון, בולדן ואו'קרולאן נאסף חומר רב של זכרונות ותיעוד ממש מיד לאחר מותם ועד היום, ומנגינותיהם – בתווים או בהקלטות – נותרו בידינו. לעומתם, כמעט שלא טרח איש לאסוף חומר על יוסלה דרוקר עד שהיה כבר מאוחר מדי, מן הסיבות הרגילות (כלומר, בגלל הנאצים). כך קרה שלמעט פרטים ספורים שנאספו בעל פה, התיעוד המרכזי שנמצא בידינו על יוסלה דרוקר הוא נובלה שכתב מישהו – אותו אברמוביץ' המצוטט לעיל, הידוע יותר בכינויו שלום-עליכם – שספק אם פגש אי פעם את דרוקר בעצמו, אך שמע עליו סיפורים ופגש מן הסתם אנשים שהכירו אותו. בסופו של דבר, נטל את דמותו של הכנר הכליזמר הוירטואוז, הנווד ההולל החצוף, והשתמש בה כבסיס לדמותו של גיבור ספרו "סְטֶמְפֶנְיוּ". 

   הצרה היא שסטמפניו הוא לא ספר טוב. שלום-עליכם התכוון במוצהר להמציא סוג של "רומן יהודי" – כלומר, ספר שצירו הוא סיפור אהבה הנתקל בקשיים, אבל שמפגין את כל התכונות שביקש שלום עליכם למצוא (או לפחות להציג) באהבה יהודית דווקא, ובראש ובראשונה: צניעות. התוצאה היא ספר שלא קורה בו כמעט כלום. סטמפניו מתרגש לראות את רוחלה, היפהפיה הנשואה; רוחלה מתרגשת מתשומת הלב של סטמפניו, המסעיר כל כך לעומת בעלה הקרתני; הם מדברים קצת, הוא שולח לה מכתב אהבה כתוב בשפה עילגת; הוא מתרגש עוד יותר; גם היא; בסוף היא בוחרת להישאר לצד בעלה וגם הוא נאלץ לחזור לאשתו, פְרִידְל; הוא מצטער, היא לא. אפילו בתור רומן משרתות זה לא עובר. 

   אבל בין השיטין של כל הדידקטיות האיומה הזאת, נפתח לרגע צוהר לעולם שלם ומושתק בדרך כלל – העולם של אותם יהודי מזרח אירופה שלא בילו את רוב הזמן בלימוד או בכתיבה, שלא נעשו גדולי דור או גדולי עולם, שלא תועדו באופן אישי אלא נכללו בתנופת קולמוס באותה קבוצה חסרת הפנים הנקראת "יהודי השטעטל": במילים אחרות – רוב יהודי מזרח אירופה. והשער נפתח לנו דרך עיניו של יוסלה דרוקר, הוא סטמפניו – אותן עיניים בוערות כשני נרות של הבדלה, ואיזו אבחנה יפה היא זו: עיניים כשני נרות הבדלה, אותם נרות המסלקים את הקדושה כדי לפנות מקום לחול. טומי ג'והנסון מכר את נשמתו לשטן בצומת דרכים כדי לזכות בכשרון הנגינה שלו (כמוהו כפגניני), רוברט ג'והנסון שר כיצד הוא נותן לשטן יד, וסיפורים דומים סיפרו גם על עוד מוזיקאים רבים אחרים, מפורסמים ואלמונים. אפילו סופר יהודי טוב לב כמו שלום-עליכם לא יכול היה לתאר את עיניו של סטמפניו כנרות שבת. 

   כך שאיננו יודעים הרבה עם יוסלה דרוקר. הוא נולד בעיר בֶּערְדִיטְשוֹב (סליחה, בֶּרְדִיצֶ'ב) בשנת 1822, נצר לשושלת של כליזמרים – שלום עליכם קובע עשרה דורות לאחור ואף מפרט לגבי מקצתם את הכלי בו ניגנו. לנו ידוע כי שמו האמיתי של אביו היה שלום דרוקר. את הנגינה למד יוסלה כמובן בבית אביו, ואם לשפוט על פי הסיפור על מכתב האהבה העילג ששלח לרוחלה (וגם על פי מבחן הסבירות), יש לשער שהשכלתו הפורמלית לא הרחיקה הרבה מעבר לזה. ספק אם ידע קרוא וכתוב תווים – כמו רוב נגני המוזיקה העממית בכלל, והכליזמר בפרט, עסק יוסלה דרוקר באמנות הממוקדת בביצוע יותר מאשר בכתיבה. כליזמרים לא ידעו מהו מודוס מיקסולידי או דורי – אבל הם כן הכירו את ניגוני בית הכנסת, ועל כן היו להם סולמות כגון "אהבה רבה", "מי שברך", "אדוני מלך" ו"מגן אבות" – כולם ניגונים ידועים ומוכרים המושרים בכל בתי הכנסת שאזור בסראביה וגליציה, מכורתם של הכליזמרים. גם סוגי המנגינות היו מוגבלים: ריקודים מסויימים – דוינה והורה, למשל, או טורקסקה – וכמה ניגונים שלא נועדו להרקיד אלא למשוך חוט של געגוע, וזהו פחות או יותר. כל העניין – ממש כמו בבלוז – היה רגע הנגינה עצמו, הביצוע החי. 

  

   כיוון שהיה נווד, יש לשער שיוסלה דרוקר לא נמנה על גילדות הכליזמרים המקומיות שפעלו בערים שונות במזרח אירופה. גילדות כליזמרים מתועדות לכל הפחות מאז המאה ה-16 בפראג, למשל. במשך שנים רבות הוגבל העיסוק המקצועי בנגינת מוזיקה יהודית רק לחברי אגודות אלה; אבל מובן שהשפעתן היתה בעיקר בתחומי הערים. בכפרים ובעיירות הקטנות או הרחוקות, פעלו להקות של חובבנים או חובבנים למחצה, שגם הן חלק חשוב מסיפור הכליזמרים. אלה היו נודדים ממקום למקום, ומוצאים את פרנסתם – בדוחק – מנגינה באירועים מקומיים. בחברה היהודית מקובל היה להזמין כליזמרים או לכבוד חגים שנאמר בהם "על הנסים" – חנוכה ופורים – או לציון שמחות, ובמיוחד חתונות (המתקיימות בעיקר בקיץ). ממש מזל שיש גויים שאוהבים לרקוד ומזמינים את הכליזמרים להשלים הכנסה בנשפיהם. את שכרם היו הכליזמרים מקבלים בצורת טיפים מן הרוקדים בארועים, ממש כמו טומי ג'והנסון או באדי בולדן. 

   בין עיר לעיר וכפר לכפר היו הכליזמרים נוסעים לצד עמיתיהם מן הצד השני של הנוודות האירופית – הצוענים. אט-אט, בהדרגה, חלחלו רעיונות מוזיקליים מצד לצד והמוזיקה של הכליזמרים ספגה לתוכה, דרך הפילטר הצועני, שלל השפעות רוסיות, רומניות, טורקיות. תהליך כזה מחייב התנתקות מסוימת מן השורשים, ויוסלה דרוקר היה בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון כדי להיות חלק מן התהליך: האוכלוסיה היהודית בבערדיטשוב זינקה מאלפיים נפש בשנת 1789 לכמעט חמישים אלף בשנת 1861. היתה זו הגירה המונית של יהודים מן הכפר אל העיר, והשפעותיה היו מרחיקות לכת. אגב, בין הבאים אל העיר, השוכנת בלב מעוז החסידות במזרח אירופה, היה גם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, אחד הידועים – והמוזיקליים – שבגדולי החסידות. עוד במהלך חייו של יוסלה דרוקר הפכה בערדיטשוב בעיני היהודים מעיירה קטנה ונידחת לכרך הומה שקודש וחול משמשים בו בערבוביה והכל יכול לקרות בו. 

   ככל הגירה מן הכפר אל העיר, היא שילבה בתוכה הסתגלות לסגנון החיים העירוני המהיר יותר, הלחוץ יותר, העשיר יותר, יחד עם געגוע לגרסא דינקותא שנותרה מאחור. זו בדיוק הסיטואציה שבה מתעצבים סגנונות מוזיקה חדשים (מישהו רוצה לדבר על הקשר בין ההגירה השחורה לשיקגו ובין עליית הבלוז החשמלי?). בתקופתו של דרוקר היה גורם נוסף שהביא לשינוי במוזיקה: בשליש השני של המאה ה-19 החל גיוס של יהודים לצבא הרוסי. במהלך שירותם הצבאי באו אותם יהודים במגע עם ענף שלם של כלי נגינה שעד כה נאסר עליהם על פי חוק: כלי נשיפה ממתכת (תהליך דומה קרה גם בשנות התגבשותו של הג'ז, כאשר הוצף השוק בניו אורלינס בכלי נשיפה ממתכת מעודפי הצבא לאחר מלחמת ארה"ב-ספרד). על רקע זה מצטיירת הלהקה (קאפלייע, ביידיש) של סטמפניו כמיושנת מעט: היא עוד עושה שימוש בחליל-צד ובחליל-פן, והכלי המרכזי בה הוא כינור. בתוך זמן קצר עתידות טובות לתפוס את מקומו של הקונטרבס, והקלרינט עתיד להאפיל על הכינור בשורות הכליזמרים. גם יוסלה דרוקר ניצב בצומת דרכים מוזיקלית. 

   לא שצומת דרכים היה משהו נדיר עבורו: חיי הנוודות היו לחם חוקם של הכליזמרים שביקשו להתפרנס מנגינתם. היו אלה חיים שהביאו אתם במגע עם ארחי-פרחי, עם מבריחים, עם גנבים, עם נוודים כמוהם, עם צוענים – בקיצור, עם כל מי שלא נתפשׂו כחלק מן החברה המהוגנת. ומצד שני, היו אלה חיים אשר על פי הגדרה ניתקו אותם מקשרים קבועים, יומיומיים, עם לוז ההתארגנות החברתית היהודית במזרח אירופה: הקהילה. בעיני הקהילה היו הכליזמרים אנשי שוליים, והכליזמרים עצמם החלו להפנים את האבחנה הזו; וכאנשי שוליים, לא חשו את עצמם כפופים במאה אחוזים לכללים ולדרישות המוטלים על חברי קהילה. הם אפילו לא דיברו בדיוק את אותה השפה – כלומר, הם דיברו יידיש כמובן, אבל הודות לנדודיהם סיגלו לעצמם שורה של מילים וביטויים שאובים מן השפות הסובבות, מרוֹמַה (שׂפת הצוענים) ועד רוסית, והודות לעובדה שהיוו מגזר חברתי לעצמו פיתחו להם סלנג משלהם (שגם בו משתמש שלום-עליכם בסיפורו). כאשר לא מדברים את אותה שפה, קל לא להבין את האיסורים. 

   זו היתה הסיבה להסתייגות מפניהם מצד החברה היהודית המיושבת; זה גם היה סוד קסמם. היום כאן, מחר שם, שום שמחה איננה שלמה בלעדיהם, שום יי"ש איננו בטוח מפניהם והבחורות היפות תולות בהם עיניים מעריצות. לא פלא ששלום-עליכם בחר בסטמפניו כגיבורו של סיפור אהבה אסורה. מה שיותר מפליא הוא שהאהבה האסורה שבסיפור לא הגיעה לידי מימוש, אבל זה כבר קשור למטרות המוסריות שקבע לעצמו שלום-עליכם. במציאות (וכפי שנרמז גם בסיפור "סטמפניו" בנוגע לשורש הקשר שבין סטמפניו ופרידל אשתו) היו סיפורי האהבה האלה מתממשים לא פעם, לפחות לטווח קצר, והתוצאות לא היו תמיד הרות אסון (אבל לעתים קרובות כן). כפי שהיו המתנגדים אומרים על חסידים בכלל – לא רק על כליזמרים – אסור להשאיר בלילה באסם חסיד זקן עם בתולה ובקבוק מלא, פן יתברר בבוקר שהבקבוק ריק והבתולה – מלאה. יש לשער, כמצטייר גם מתוך "סטמפניו", שגם הכליזמרים עצמם חשו לעתים קרובות קרועים בנפשם בין פיתויי הדרך ובין הנחת והמכובדות שבקהילה הממוסדת. 

כליזמר אין די גולדענע מדינה - נפתולה ברנדוייין באמצע עם הקלרינט

   יוסלה דרוקר נפטר בגיל 57, בשנת 1879 – כלומר רגע לפני הפריחה הגדולה והקריסה הגדולה של יהדות מזרח אירופה, רגע לפני שהשטעטלך מתפוררות לטובת הערים, לפני שפולקלוריסטים מתחילים ללקט מוזיקה, לפני ראשית ההקלטות. בעיקר, הוא מת רגע לפני תחילת הגירת היהודים העצומה לארצות הברית, שסחפה אתה גם את בני משפחתו שלו: נכדו, יוסף צֶ'רְנִיָבְסְקִי, היגר לארה"ב וזכה שם להצלחה ניכרת בקרב הקהל היהודי עם להקת הכליזמר שלו, אשר בה ניגנו גם שני כוכבי הקלרינט של הכלזימר היהודי בארה"ב לפני כשמונים שנה, נפתלי (נַפְתוּלֶה) בְּרָנְדְוָיין ודוד (דייב) טאראס. ההרכב הזה ניגן כבר משהו אחר לגמרי: כליזמר שכבר החל לספוג אליו השפעות אמריקאיות, לבנות ושחורות.  צ'רניבקסי עצמו עבר לימים להוליווד והפך שם למלחין סרטים.

   רק עוד פיתול אחד יש בסיפור הזה: בשנת 1978 "התגלה" מחדש דייב טאראס על ידי נגנים יהודים צעירים שתרו אחר מורשתם, זאב פלדמן ואנדי סטטמן, בדיוק כפי שארע לזמרי בלוז וותיקים כסון האוס וסקיפ ג'יימס. הקונצרט שערך טאראס בעקבות הגילוי היה במדה מסוימת נקודת המוצא של תחיית מוזיקת הכליזמר שהחלה באותה תקופה ומאז כבר הרחיקה לכת מאד, סואף יגלה לעצמה כלים שלא שיערו הכליזמרים האירופאים בני זמנו של סטמפניו ומקצבים שלא היו מתקבלים על דעתם. משהו מן התחיה הזו אף זלג אל תוך תחומי ישראל (למשל ההרכב הנהדר אוי דיוויז'ן). גם לסטמפניו – כלומר ליוסלה דרוקר – בדיוק כמו לרוברט ג'והנסון ולטרלוך או'קרולאן, יש אם-כן מורשת הנמשכת עד ימינו. והוא עצמו, אחרי שהסב את מבטו בזעף מן העגלון החלילן, ודאי שלף בשקט את כינורו, העביר עליו בשקט את הקשת וסחט ממנו יבבה דקה, אכולת געגועים ליי"ש ולעוגות שבעיירה, לרוחלה היפה ולכל חברותיה שבכל העיירות, למוזיקה מבית אבא שכבר לא תחזור, לבית שלא היה ולא יהיה – ולצומת הדרכים הבאה. 

דילמת האסיר

 

דִילֶמַּת הָאַסִּיר 

הָאֲדָמָה אוֹסֶרֶת אוֹתִי אֵלֶיהָ בַּעֲבוֹתוֹת חֶלְקֵי רִיבּוּעַ הַמֶּרְחָק:
אֲנִי עַצִּיר-חַמְצָן, כְּלוּא-שָמַיִם, שְבוּי-בָּרָק
וְרַעַם: אֲפִילּוּ רְעָמִים חוֹשְבִים שֶהֵם יִתְּנוּ לִי הוֹרָאוֹת.
אֲנִי אַסִּיר תוֹדָה, תְּפוּס-זִכָּרוֹן… קָשֶה לִמְחוֹק אֶת הַמַּרְאוֹת:
כָּל אֶתְמוֹלָי רוֹצִים עֲתִיד חָדָש הַיּוֹם,
וְרַק עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת בִּיְמָמָה וְאֵין מָקוֹם,
וְאֵין מָקוֹם!
אֲנִי כְּפוּי-בְּחִירָה בְּלֵית-בְּרֵירַה,
לְכוּד-הֶרְגֵּל, מְדוּד-סַרְגֵּל,
אֲפִילּוּ כְּשְאֲנִי נוֹפֵל
יֶש רֶשֶת בִּטָּחוֹן סוֹצְיָאלִית אֵלֶמֶנָטַרִית
שֶלֹא תִּתֵּן לְהִתְרַסֵּק, לְפָחוֹת לְמַרְאִית
עַיִן
לְכוּדָה לָנֶצַח בְּפִיתּוּלֵי יְפִי-הַגֵּו;
אָזְנִי כּשוּפָת צְלִילִים,
נִדְרָש לָשִים מַנְעוּל לְפִי:
הַצִּילוּ, אֲנָשִׁים! אֲנִי כָּפוּת בְּתוֹך גּוּפִי!
דָּחוּס לְלֹא מוֹצָא בֵּין נִילוּס, לִיטָא וּבֵּירוּת.
רַק עַל שַרְווּלִי יֶש נֶתֶז-זֵכֶר-חֲלוֹם שֶל חוֹפֶש:
פַּעַם אֵרֵד עוֹד מְהָעֵץ,
אֵלֵךְ זָקוּף…
אֵיזוֹ חֵירוּת!

 

 

© ירון בן-עמי, ה'תש"ע