משהו על ההנהגה

מחוליי הפוליטיקה הישנה: בנימין נתניהו היה יכול להיות שר חוץ מצוין (בעיני ראיתי), אבל הוא מתעקש להיות ראש ממשלה. אהוד ברק (כך אני שומע) הוא שר בטחון בכלל לא רע, רק שהוא עורג להיות ראש ממשלה.

עוד מחוליי הפוליטיקה הישנה: מעורבות הציבור בתהליך קבלת ההחלטות היא מינימלית, ומוגבלת למעשה (במדה לא מעטה בגלל אדישותו של הציבור עצמו) להצבעה בקלפי אחת לארבע שנים, כדי לבחור אנשים שמייצגים את רעיונותיו רק בקירוב משוער. או שהוא נדרש להצביע אחת לשנתיים, ואז אין לאיש מן הנבחרים יכולת לממש את הבטחותיו. אין פלא ששיעורי ההצבעה הולכים וצונחים.

ולנו, הממציאים מחדש את הפוליטיקה הישראלית (יש לכם ספק שזה מה שאנחנו עושים? אנחנו התגובה הראשונה לכך שקווי המחלוקת הוותיקים והרעים של החברה הישראלית – ימין-שמאל, דתיים-חילונים, מזרחים-אשכנזים, יהודים-ערבים – מתערערים מיסודותיהם), אסור בשום פנים ליפול למלכודות הישנות הללו. אנחנו הרי באנו לההפוך את פה-לי-תיק-הא לפוליטיקה.

   אני כותב את הדברים כעת, בעוד הסיבוב הראשון של התנועה החברתית בעיצומו, אך כבר בשלב הדעיכה; אבל אני מכוון את הדברים מראש אל השלבים הבאים. ואת המשפט הבא אני מבקש לסייג בהבעת מלוא ההערכה למה שעשו מנהיגי המחאה הזו עד כה:

   ההנהגה תצטרך להתחלף.

   היא תצטרך להתחלף מטעם ארגוני ומטעם ענייני.

   הטעם הענייני הוא, שכללי הסיבובים הבאים יהיו שונים מכללי הסיבוב הנוכחי. מהות הסיבוב הנוכחי, הראשון, הייתה גיוס ספונטאני של תומכים למחאה נרגשת, עולצת, קצת מעורפלת בפרטיה אבל ברורה מאד בהלך רוחה. לשם כך היה צורך במגייסים מוכשרים, במפיקים רבי השראה, באנשים היודעים כיצד להפוך משהו לחוויה מגניבה. בכל אלה הצליחו הקודקודים הנוכחיים של התנועה החברתית הרבה מעבר למשוער, ועל כך יש להודות להם בפה מלא. אבל הסיבוב הבא ידרוש מאתנו ירידה לפרטי דרישותינו, התבוננות מעמיקה ויסודית במגוון רחב של סוגיות וניתוח יחסי הגומלין ביניהן, כדי לגשת לשינוי מהותי של סדר העדיפויות של ישראל ולתיקון יסודי של חברתה. לשם כך יידרשו מומחים בתחומים שונים, רכזי קבוצות עבודה, אנשים היודעים לשלב רעיונות ותפישות שונות. הכל כדי להכין את הקרקע לסיבוב ההפגנות הבא, באביב הבא (נניח). בסיבוב ההוא, השלישי (ולא האחרון. המשימה שנטלנו על עצמנו היא כבירה, וידרשו שנים כדי להגשים אותה), נזדקק שוב למגייסים, למפיקים ולמארגנים – אבל במבנה והקשר אחרים – שיקדמו את הרעיונות שיגובשו על ידי קבוצות עבודה של הציבור, מומחים, מתאמים וכו'. בקיצור, הדרישות המשתנות עם התפתחות התנועה מכתיבות מלכתחילה שינוי הנהגה מדי פעם.

   הטעם הארגוני הוא שההנהגה הנוכחית – חרף האמון הרב שאנו נותנים בה, שכנראה החל להיסדק ביום-יומיים האחרונים (אני מתייחס כמובן, לביקורת הפנימית הלגיטימית על הנהגת המחאה, ולא על מסע ההשמצה של מתנגדי המחאה), עם תחילת דעיכת השלב הראשון והמעבר ההדרגתי לשלב הבא – איננה הנהגה נבחרת מצד אחד, ואיננה באמת פתוחה לכל מצד שני. מי ומי בה? כל מיני אנשים, כמעט כולם טובים וראויים, אשר את מעמדם כקודקודים הרוויחו ביושר בכך שהגיעו ראשונים, חלוצים לפני המחנה, או הצליחו לארגן דברים נחוצים, או הביאו עמם נדוניה של פעילים נוספים, או היטיבו להציג את התנועה בתקשורת, וכן הלאה. כל אלה סיבות ראויות וחשובות לעליית מנהיגי השלב הראשון; אבל אם בכוונתנו להיות תנועה המתיימרת לייצג ברצינות שכבות רחבות מכמה מגזרים, אין מנוס מלגבש דרכים להעצים את השפעת הציבור הרחב, יושב האוהלים וממלא הכיכרות, ואחת הדרכים לשם כך היא העמדת ההנהגה לביקורת ופיקוח – ואף לקביעת אישים ודרכים – מצד הציבור.

   עובדה היא שהדיונים הנערכים במאהל בחיפה (הסמוך למקום מגורי) אינם משפיעים בצורה משמעותית על ההנהגה הכללית של התנועה: יושבי המאהל עצמם נספרים, ובצדק, כחלק מן התנועה; אבל השפעתם על קבלת ההחלטות האמורות לייצג אותם דלה למדי. עובדה היא שבקרב האנשים שהם פניה של המחאה בתקשורת אין די גיוון יחסית לחברה הישראלית. עובדה היא שעד כה, הנהגת התנועה היא תל אביבית לגמרי. בשלב הראשון של התנועה אין בכך כל רע – תל אביב, ככלות הכל, היא הבירה האזרחית (להבדיל מן הבירה הממשלתית) של הארץ, ושום מקום אחר לא יכול היה להעניק למחאה הזו את המגניבות ואת הלהט ואת הזוהר התקשורתי שהיא העניקה לו; וייתכן שמושב ההנהגה יישאר בתל אביב (אף שזה לא הכרחי). מוכרחים להעצים את אנשי השורה של התנועה בכל הארץ, לגוון את המנהיגות ולהפוך אותה לשקופה יותר, אקאונטבילית יותר (חייבים למצוא מילה בעברית לאקאונטביליות!) ומייצגת יותר, אחרת ניפול למלכודת הפוליטיקה הישנה.

   איך עושים את זה?
אין לי תשובה חד משמעית. יש לי חברים המנסים לקדם את רעיון הדמוקרטיה הישירה, הנתמכת באמצעים אינטרנטיים. אני אינני חסיד גדול של דמוקרטיה ישירה כשיטת שלטון בדיוק בגלל שאלת האקאונטביליות, אבל חלק מרעיונותיהם עשויים בהחלט לסייע. מרכיב אחר בתשובה עשוי להיות גיבוש קבוצות עבודה – הן אזוריות והן נושאיות – כדי להכין היטב את דרישותינו ותוכניותינו לקראת הסיבוב הבא. בחירות? אני לא יודע אם הגיעה השעה לפורמליות כזו בתנועה, ותחושת הבטן שלי היא שבאותו אופן שעלו מנהיגי הסיבוב הנוכחי הודות להתאמתם לדרישות הזמן והמקום, יעלו גם מנהיגים חדשים עם השתנות הנסיבות. אבל לשם כך יצטרכו לפחות חלק מאנשי ההנהגה הנוכחית לפנות את מקומם, ופה אנחנו כבר נכנסים לא רק לתחום ההרגל הרע של ארגונים להנציח את הנהגתם, אלא גם לתחום הפסיכולוגיה והאגואים של כולנו. אגו הוא דבר מצוין בלעדיו לא היה קורה כלום. אבל יש לו גם היבטים שליליים.

   מכל מקום, צריך לחשוב ברצינות רבה על הסוגיות הללו, סוגיות העצמת אנשי השורה של התנועה וסוגיית הנהגתה. הדברים אינם נאמרים כדי לפגוע, ולו במעט, בהנהגה הנוכחית, של הסיבוב הראשון. תודתי העמוקה להם על כל מאמציהם והישגיהם. אני לא באתי אלא לדבר על הסיבובים הבאים. כי עוד נכונה לנו דרך ארוכה.

   מהפכה!