אגרת למתנחלים (לקראת הפגישה הבאה בקדומים)

 

לפני כחודש עלינו, כמה פעילי שמאל, לקדומים. הרעיון היה להיפגש עם המתנחלים, לאוורר את תלונותינו אלה כלפי אלה ולנסות לראות האם אפשר לייצר שפה משותפת מעבר לתלונות ההדדיות. מאז נערכו עוד שני מפגשים, ובמהלך הפעילות סביבם ולקראתם החלו – כטבען של מערכות יחסים – שני הצדדים להרגיש מדת קרבה כזו, שישר התחלנו לבוא בדרישות אלה אל אלה. מטבע הדברים, קשה לנו לצפות ממתנחלים שיצאו בהכרזה נרגשת כנגד ההתנחלויות, בדיוק כשם שהמתנחלים מבינים שקשה מאד למצוא פעילי שמאל שתומכים במפעל ההתנחלות, לפחות בהתגלמותו הנוכחית. אז הדרישות היו מצומצמות יותר: אנחנו רצינו מאד לשמוע מבני שיחנו המתנחלים גינוי לפעולות "תג מחיר" השונות, השומטות את הבסיס המוסרי לא רק מתחת להתנחלויות אלא גם מתחת רגלינו אנו; המתנחלים, לעומת זאת, התאוו לשמוע שמאלנים מדברים על מתנחלים ללא התלהמות וללא כינויי גנאי.

וראה זה פלא – שני הצדדים הצליחו לעמוד בדרישות הצד שמנגד. עמיתי ורעי ד"ר אורי אמיתי ואני כתבנו אגרת למתנחלים מבלי להשתמש אפילו בשם גנאי אחד, ומצאנו את עצמנו כותבים מתוך אמפתיה – לא כלפי ההתנחלויות, אלא כלפי המתנחלים. מן הצד השני, כתב ידידנו טל ירון, תושב קדומים, קול קורא כנגד פעולות תג מחיר. עכשיו, אחרי שהורדנו את שתי הדרישות הללו מעל הפרק, נקיים מפגש נוסף בקדומים ביום שלישי הקרוב (ט"ז בכסלו, 23.11). במהלך המפגש הזה, בטוחני, נצליח למצוא דרישות חדשות להעלות אלה בפני אלה, ואולי אפילו נצליח למצוא דברים לדרוש ביחד מכולנו, בתחומים אחרים לגמרי (כמו חינוך, נניח. או תעסוקה. או אלף ואחד הדברים שמוזנחים תמיד בגלל שכל הדיבורים הם על עתיד יהודה ושומרון). כולכם מוזמנים. הנה לפניכם האגרת שלנו (את הקול הקורא של טל תוכלו למצוא בבלוג שלו).

 

אחים יקרים ואחיות אהובות –

תשמעו, הרי לכולם ברור שהמצב כרגע הוא בלתי נסבל. יותר מדי אנשים שרויים בסבל בגלל מצבו הנוכחי של מפעל ההתנחלויות ושל השלטון היהודי ביהודה ושומרון. הפלשׂתינים כמובן. לא שהם שׂיות תמימות ולא שאין להם תפקיד מפתח במצבם, אבל הפלשׂתינים סובלים קשות מן הסכסוך. מי כמוכן וכמוכם, שחיים בשכנותם, כמטחווי עין מהם, יודעים זאת. מקרים פרטיים של טוב וחסד קיימים כמובן, אבל כציבור, הפלשׂתינים סובלים קשות: מהעדר זכויות אזרח ולעתים קרובות גם זכויות אדם, ממצוקת ניידות בגלל המחסומים וגדר ההפרדה, ממצוקת פרנסה, ממצוקת הגדרה עצמית. נכון, נכון – אילו היו משוכנעים שהם רוצים מדינה לעצמם יותר מכפי שהם מעוניינים שמדינתנו שלנו תפסיק להתקיים, כבר מזמן היתה להם מדינה. ברור שהטרור שהם נוקטים בו מקשה עד מאד לחוש כלפיהם חמלה. כל אלה הם הסברים שלאחר מעשׂה: העובדה היא שהם שרויים בסבל מר.

גם אזרחיות ואזרחי מדינת ישׂראל כולם סובלים מן השלטון שלנו בעם זר: סובלים מן האלימות שחלחלה מן הכיבוש אל תוך החברה הישׂראלית, שהפכה את כולנו לאטומים יותר ואדישים זה לזה כפי שלא היינו מעולם. סובלים מן ההשלכות הכלכליות של החזקת נוכחות צבאית ואנושית כה רבה ביהודה ושומרון. סובלים מהרעה מחמירה והולכת במעמדה של ישׂראל בדעת הקהל העולמית, עד כדי ערעור על עצם זכות קיומנו הלאומית בארץ. נכון, יש גם הרבה שׂנאת ישׂראל לשמה בעולם, אבל הכיבוש משמש כרגע כנקודת המשען העיקרית של הפעילות הארסית ביותר כנגדנו (ולא, אנחנו לא משלים את עצמנו שאם הכיבוש ייפסק פתאום יאהבו אותנו. פשוט יהיה למקטרגים פחות פתחון פה). אנחנו סובלים – סובלים מאד – מכך שההתעקשות על היאחזות ביהודה ושומרון בכל מחיר מקעקעת לא רק את הצד הדמוקרטי של המשוואה "יהודית ודמוקרטית", אלא גם את הצד היהודי שלה. לא די שהדמוקרטיה מתעקרת כאשר אנשים רבים כל כך נשלטים ללא זכות ליצוג, אלא גם היהדות הולכת ומצטמצמת, בעיני היהודים ובעיני אחרים, לכדי מנגנון שנועד להצדיק ולהמשיך את השלטון בעם זר. ומה עם דרכי הנועם של היהדות? מה עם ואהבת את הגר? מה עם שפע הרעיונות היהודיים, היקרים גם ללב חילונים רבים, העוסקים בדברים אחרים לגמרי מפלשׂתינים ורגבי אדמה ושיקולי בטחון?

וגם אתם, הציבור העברי בשומרון וביהודה, סובלות וסובלים מן הכיבוש. אמנם אתם בחרתם בעצמכם את מקום מגוריכם, ואפשר שאתם מקבלים את הסבל באהבה, אבל הרי לא תכחישו – ודאי שאינכם מכחישים, אתם אפילו מרבים לומר זאת בעצמכם – שחייכם אינם קלים, לא בתקוע, לא בקדומים, לא ביצהר. לא תאמינו, אבל איכפת לנו מכם, ומסבלכם.

נכון לרגע זה יש שלוש אפשרויות העומדות על הפרק (אנחנו כמובן פתוחים לשמוע הצעות מעשׂיות נוספות):

האפשרות הראשונה היא לספח את שומרון ויהודה כך שיהיו חלק ממדינת ישׂראל, מבלי להעניק אזרחות לפלשׂתינים תושבי השטחים. משמעות ההחלטה הזו תהיה ללא ספק התקוממות פלשׂתינית עזה משידענו אי פעם, שאותה נאלץ למגר בעוצמה כזו שתשׂים קץ לכל שיירי הלגיטימיות הבינלאומית של ישׂראל, תקרע אותנו מבפנים באופן שאולי לא יהיה ניתן עוד לאיחוי, ותאלץ אותנו להרהר ברצינות באפשרות לבצע גירוש המוני של פלשׂתינים. כך נראית, פחות או יותר, מורשת כהנא. לזה לא ניתן לעבור, בשום פנים ואופן. ואתם?

האפשרות השניה היא לשכנע את הציבור הפלשׂתיני (האמנם יסכים לכך?) לקבל אזרחות ישׂראלית. כלומר, כל פלשׂתיני תושב יהודה ושומרון יקבל אזרחות ישׂראלית מלאה. נו באמת, כמה זמן לדעתכם תישאר כך מדינת ישׂראל יהודית (ו/או דמוקרטית)? במו ידינו ניצור את האפשרות ליצירת רוב לא יהודי במדינת ישׂראל. את הבעיה הזאת, היה מי שאמר, ניתן לפתור על ידי העלאת עוד שלושה מיליון יהודים מחו"ל. היעד הזה נשמע קצת אופטימי מדי. מאז קום המדינה עלו בערך כמספר הזה יהודים – על פני כשישים שנה! וזאת בתקופה שבה ברור היה שישׂראל היא מקום צעיר, דינמי, אופטימי, מלא חזון עד להתפקע. האם זהו המצב כעת? ועוד: כיום יש כבר עשׂרה מיליון נפש בין הים לירדן. נניח שנביא שלושה מיליון, איפה הם יגורו? ממה יתפרנסו? ומה יקרה כאשר תיפתח הדלת להגירה פלשׂתינית לתחומי המדינה? הרי לא ניתן יהיה למנוע מאזרחים שווי זכויות את הזכות לאיחוד משפחות, למשל. שתי אומות שיש בלבן הרבה טינה זו על זו ייאלצו לחיות לפתע במסגרת מדינית אחת. מדינה דו-לאומית. כמו בעולם הגדול, נכון? כמו רואנדה, בוסניה, סרי לנקה. למען השם, אפילו בלגיה (בלגיה!) מתפרקת.

האפשרות השלישית היא לקבל הכרעה על חלוקת הארץ, כמו שהכריעו בן-גוריון (פעמיים!) ורבין. המחיר יהיה כבד מאד, ללא ספק: עקירה מבית; פרידה מחבלי ארץ; הכרה בכשלון שנכשלנו כולנו בהתמודדות עם תוצאות מלחמת ששת הימים. המשׂימה הזו, שאמורה היתה להיות חלק מכל פרשת הציונות, כבדה בזמן הזה מכפי כוחנו. אם כך, ניסוג ונתארגן מחדש. נפנה את המשאבים הכבירים (לא רק כלכליים, ולא רק מצד הממשלה) המושקעים בשומרון וביהודה אל משׂימות דחופות שהוזנחו: בתחום החינוך, העבודה, הבריאות, הרווחה. נתחיל לפתח את יתר אזורי הארץ, לא רק את המרכז. נקדיש תשׂומת לב לשסעים הקשים שבינינו לבין עצמנו. זה יהיה תהליך כואב, אבל מחזק.

אם כן, נשאלת השאלה: איך נחלק, בהסכם או בצעד חד-צדדי?

אם בהסכם, יש כמה וכמה דברים לדבר עליהם, גם מעבר לגורל ההתנחלויות. במסגרת המשׂא ומתן נוכל לדון גם באפשרות של חילופי שטחים. אנא, זכרו היטב את המספרים: 78% מהארץ בין הים לירדן לישׂראל, 22% לפלשׂתין. את מה שנספח במקום אחד נעביר לפלשׂתינים במקום אחר. צעד כזה ידרוש דיון מעמיק, שאי-אפשר לסכם במלים ספורות כאן. במקרה של הסכם צריך יהיה להרהר גם באפשרות שחלק מהציבור בהתנחלויות יעדיף להשאר בביתו הנוכחי, ולקבל אזרחות פלשׂתינית. איננו יודעים מה תהיה התגובה הפלשׂתינית להצעה שכזו. מה דעתכם?

ואם לא יהיה הסכם? גם אם לא יהיה – וכאן אנחנו אולי שונים מכל מה שפגשתם עד כה בשׂמאל – נשאף לסגת מהשטחים ולסיים את הכיבוש בכל מקרה. כי ככה אי-אפשר עוד להמשיך. הפתרון של נסיגה חד-צדדית, ואחריה המשך ניהול הסכסוך לעוד מי יודע כמה זמן, איננו הפתרון הטוב ביותר. הוא פשוט הפתרון הכי פחות רע, בתנאים הנוכחיים – שהם גרועים ממנו בהרבה.

מה שכן, הפעם לא נחזור על טעויות גוש קטיף. מצד אחד, נתארגן היטב לטיפול יעיל ולקליטה מהירה ומלאה של מי שיבחרו לחזור לגבולות מדינת ישׂראל. מלכתחילה עלינו לקדומים כדי להבין טוב יותר מה העניינים. מצד שני, לא נפנה איש בכח. אתן ואתם תבחרו בעצמכן/ם אם להתפנות או להשאר.

כך או כך, בהסכם או שלא בהסכם – מדינת ישׂראל לא תוכל לערוב לשלום אזרחיה שיבחרו לקבל על עצמם אזרחות פלשׂתינית, כתנאי להשארותם ביהודה ושומרון. ודאי, נשתדל לדאוג להם כפי שהמדינה משתדלת לדאוג ליהודים בכל העולם, אבל לא נצא למלחמה על זכויותיהם, כפי שלא נצא למלחמה על זכויותיהם של יהודי ונצואלה. דלתה של מדינת ישׂראל תוסיף להיות פתוחה לעליית כל יהודי, מארה"ב כמפלשׂתין. זהו הפתרון הראוי בעינינו.

ועכשיו לעניין הבטחוני: מלחמות היו ויהיו כאן. השלום שחלמנו עליו כל השנים, זה הורוד עם היונים והכנורות הענוגים, מתמהמה. אנחנו ממש לא בטוחים שמדינה פלשׂתינית – אפילו אם יחתם אתה הסכם שלום – לא תהיה מקור להתקפות על ישׂראל. בהחלט ייתכן שכפי שקרה בעזה, גם מראשי רכסי השומרון יירו פגזי מרגמות. גם על כפר סבא. גם על תל אביב. בהחלט יכול להיות.

אז נתמודד. כי זה יהיה ההבדל: כרגע הגבולות שמגנה עליהם ישׂראל הם גבולות שרק כחצי העם, פחות או יותר, נחוש להגן עליהם. אבל גם אם יש בינינו מחלוקת בשאלה האם זכאית ישׂראל לשלוט בתנאים הנוכחיים בשומרון וביהודה, אין מחלוקת בשאלה האם שׂדרות או נתניה או מטולה או אילת הן חלק מן המדינה. על הגבולות האלה שׂוררת הסכמה רחבה מאד. על הגבולות האלה, כמעט כולם נחושים להגן. וכשכולנו נחושות ונחושים להגן על משהו – מאד קשה להכניע אותנו. הרי זה מה שאתם בעצמכם אומרים. אז נתמודד, כפי שהתמודדנו עם איומים לא פחות חמורים. מתברר שעוד לא הגענו אל המנוחה. רק אל הנחלה.

 

לקראת ההתנתקות מגוש קטיף הגו כמה ממנהיגי המחנה הכתום את הסיסמא: "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה". וכבר אז היו מאתנו שתמהו: אם ככה, למה אצה לכם הדרך? מדוע אתם סבורים שדווקא ברגע זה ממש צריך עם ישׂראל לשלוט בכל שטחי ארץ-ישׂראל? השעה איננה כשרה לכך. כעת צריך לרכז את המאמצים בנו פנימה, להתרכז בגבולות שעליהם שׂוררת הסכמה רחבה – הן בתוכנו, הציבור הישׂראלי, הן בין ישׂראל לאומות העולם – ולעסוק בבדק בית שיטתי. אולי מתישהו, בעתיד, תגיע השעה. בינתיים, נמשיך להתכונן ולצפות ולהתגעגע. כי בנקודה זו צדקתם: אנחנו באמת לא מפחדים מדרך ארוכה.

תכלת

 

תְּכֵלֶת

ג'וֹינְט דּוֹלֵק שְׁעָתַיִם בְּנֶפֶש יְהוּדִי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

וְאָז – אֵיךְ הִיא הוֹמִיָּה!

זֹאת אוֹמֶרֶת:

יֵש לְךָ שְׁעָתַיִם לִמְצוֹא אֵת הַנֶּצַח. זוּז!

לֶךְ-לְךָ מְאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְךָ אֶל מַמְלְכוֹת הַבּוּז,

שָׂא עֵינֶיךָ אֶל-הֶהָרִים:

אֵיזֶה עֵזֶר וְאֵיזֶה נַעֲלָיִם?

רַק אוֹר חָזָק מַכֵּה בַּסַּנְוֵרִים.

דַּלֵּג בָּעֲדִינוּת מֵעַל שוֹפְטִים, שוֹטְרִים, שָׂרִים;

אַל תָּסִיט עֵינַיִם מִן הַזְּמָן הַמִּתְנַדֵּף,

הַמִּתְקַמֵּט, קוֹפֵץ, עוֹבֵר, חוֹזֵר,

נִקְשָׁר, מֻתָּר, חוֹלֵף –

אִם תְּמַצְמֵץ הוּא שוּב יִבְרָח וְשוּב יוֹתִיר קְרָעִים:

הַרְבֵּה שָׁנִים טוֹבוֹת, אֲבָל כָּל הַיָּמִים רָעִים.

תַּהֲלוּכוֹת מֵתִים מֵהוֹדּוּ עַד סְפָרַד

וַחֲגִיגָה בִּלְתִּי מוּסְבֶּרֶת:

הַאֲזִינוּ לְנִיתוּחַ דִיגִיטָלִי של עֶקְרוֹנוֹת כְּתוּבִים בְּחֶרֶט.

קְמֵעוֹת מַעְבָּדָה וְהַבְדָּלָה בֵּין חוֹל וְחוֹל,

הַדֶּגֶל הוּא כָּחוֹל לָבָן. הָרֹאש כּוּלוֹ כָּחוֹל,

חַרְמָן, רוֹטֵט נְחִיר, מַגָּע אִשָּׁה, שְכִינָה, קַדַּחַת:

לְאָן תֵּלֵךְ מִפֹּה? פֹּה זוֹ הָאָרֶץ הַמֻּבְטָחָת…

מִמּוּל בְּרָקֵי גַּרְעִין, אֲבָל עַל רֹאש הַטַּף זֵרִים.

שָׂא אֶת עֵינֶיךָ, בֶּנְזוֹנָה,

תִּרְאֶה אֵלוּ שָׁמַיִם מוּזָרִים!

בָּם מִשְתָקֶּפֶת כֹּל יַבֶּשֶׁת, נִרְאוֹת כָּל הָעִתִּים:

מַהְפֵּכָה בְּקוּבָּה!

מוֹנְגוֹלִים בדָּנוּבַּה!

קוֹרֵיאָה, מָה עָשׂוּ בָּה!

זְמָן בְּרֵאשִׁית אֲשֶׁר זָקַן וְנֶחֱרָץ קְמָטִים

שְׁהֶם שְבִילִים וְרַק בָּהֶם מוּתֶרֶת הַצְּעִידָה,

שְמאֹל-יָמִין, שְמאֹל-יָמִין,

כּוּלָם יוֹדְעִים מָה עֹנֶשׁ עַל בְּגִידָה.

וּמִמְּרוֹם רֶכֶס אֵימָקוֹם וְאֶפֶסזְמָן,

הַבֶּט לְמַעְלָה, עַל פְּנֵי יַעַר הַמְּזוּמָן,

מֵעֵבֶר לְבִצּוֹת אַשְׁרַאי, מְעַל קֶנְיוֹן-קַנְיוֹן

הָנֵף עַל דֶּגֶל אֱמוּנָה אֶת תּוֹרֶן הִגָּיוֹן,

קְשוֹר אֵלָיו רֶשֶׁת קְלוּעַת רַעְיוֹנוֹת וְדַּרְכֵי-בִּיצּוּעַ,

לְכוֹד בָּה אֶת הָעוֹלָם, אֱסוֹף אוֹתוֹ, פַּתֵּה אוֹתוֹ בְּגַעְגּוּעַ,

הָנֵף אוֹתוֹ מְעַל הָרֹאש שָלוֹש פְּעָמִים, לְכַּפָּרָה;

הַשְׁלֵךְ אוֹתוֹ מִמְךָ וָהָלְאָה

שְבוֹר אֶת הַכֵּלִים!

הַבֵּט:

הָאוֹרוֹת מְהָבְהֵבִים. הֶם תֵכֶף מַתְחִילִים.

הַכָּל מַתְחִיל מְהַתְחָלָה.

נוּ, מָה חָשַבְתָ? גְּאוּלָה?

בְּכֶה, בְּכֶה. מְאֵש זָרָה

נוֹתְרָה רַק הַגַּחֶלֶת;

וַאֲדָמָה, יָם, עוֹלָם, בּנֵי אָדָם;

וְעַל פְּנֵי כָּל הַתְּכֵלֶת.

 

 

© ירון בן-עמי, ה'תשע"א

בחלומי

זירת חלומי

ובחלומי, מכריז יו"ר הכנסת על הודעה מיוחדת שישא הרב הראשי לישראל.

   המליאה כולה נדרכת. עצם נוכחותם ביציע הכבוד של חשובי הרבנים, מזקן הרבנים הליטאים ומנהיג הרבנים הספרדים ועד נשיא התנועה ליהדות מתקדמת, די בה כדי להבהיר כי דברים חשובים עתידים להאמר. הרבנים ביציע אמנם אינם  מפטפטים בידידות – כבודו של רב אינו מחול – אבל שומרים על אווירה קורקטית, ולו רק כדי שלא למחול על כבודם מול שכניהם ליציע: משוררים ואילי תעשייה, ראשי ארגונים חברתיים ובכירי פעילי איכות הסביבה, מנהלי רשתות חינוך ונציגי החקלאים, אישי דת נוצרים, מוסלמים ודרוזים ושגרירים זרים שהוזמנו למושב המיוחד. למטה, באולם המליאה, לא הרשה לעצמו איש מחברי הכנסת להעדר מן הישיבה הזו, לא משמאל ולא מימין. פה ושם חולפת ג'ירפה נודדת בטיסה מעל ראשי הנוכחים. מפל מים פוער את פיו לפתע מקיר האבן המעוצב, שופך כמה וכמה מטרים קוב וחוזר ונסתם בקול תרועת חצוצרות וסקסופונים. איש לא משתומם. זה הרי חלום.

   הרב הראשי לישראל (יש רק אחד. חלום, כבר אמרנו.) עולה בהדרת כבוד לדוכן הנואמים בכנסת. הוא משתעל קלות, מנתר שניים שלושה ניתורי חימום ומחולל סיבוב שלם סביב עצמו באוויר בטרם יגש אל המיקרופון. ניכר בו שהוא מתרגש, וגם שהוא מרבה להתאמן במחול מודרני. ביציע העתונות פצחו זה מכבר בטנגו סוער, איש איש ומחשבו הנייד (כיוון שזה חלום, איש לא מעיר לי שצריך גם להזכיר את הנשים שביציע העתונות. ברור לכל שחלום זה מנוסח בלשון זכר ומכוון לגברים ונשים כאחד.)

   "על דעת המקום ועל דעת הקהל, שהיא מקור הסמכות של הבית הנכבד הזה ובעצם של כולנו," פותח הרב הראשי, "על דעת ראש הממשלה…" הוא נושא לרגע את עיניו אל ראש הממשלה, היושב במקומו, לבוש וסט ובלייזר, ענוב עניבת פרפר ולחלציו בגד ים. ראש הממשלה מהנהן אליו. הוא לוגם מרטיני בקש. "…על דעת כבוד נשיא המדינה, שנבצר ממנו להיות כאן היום עמנו בשל העובדה שסרב לוותר על משמרתו השבועית כסניטר בבית חולים, על דעת מורי ורבותי…" הוא מנפנף אל הרבנים שביציע. הם קמים כאיש אחד, שרים במקהלה את הבית הראשון של 'קסם על ים כנרת' וחוזרים לשבת בדממה דקה, "…ועל דעת עם ישראל לדורותיו, אני מתכבד לשאת בפניכם את הדברים הבאים." שיעול, ניתור, סיבוב.

   "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל," מישיר הרב הראשי מבט בהתרגשות. "זו עובדה ברורה. היא היתה שייכת לו בפועל בעבר, עברה במשך שנים רבות להיות שייכת לו בחלומותיו, וחזרה להיות שייכת לו בפועל." מבטי תמיהה בקרב השגרירים הזרים ונציגי מפלגות הימין. בשביל זה הזמנתם אותנו? מלצרים בשמלות חושפניות עוברים ומגישים להם קצת וודקה, להרגע. קולות ההיפופוטמים העולים עם ערב מן הנהר מתמזגים ברחש זאבים המציעים לכבשים את המטה.

   "חזרנו שלא על מנת לעזוב שוב," ממשיך הרב הראשי, "העזנו, עשינו והצלחנו. אבל לא שכחנו בדרך את דברי ימינו הארוכים, ולא שכחנו את הלקחים שלמדנו מהם. העם היהודי למוד הסבל איננו יכול לראות עוד בצער שכניו לארץ. הוא איננו יכול ואיננו רוצה לעמוד בדרכם למימוש שאיפותיהם, יהיו אשר יהיו."

שגריר צרפת

   "בדיוק, לעזאזל!" נשמעת קריאת ביניים. זהו שגריר צרפת, אדם צנוע ונטול יומרות והתנשאות. "גם אני אף פעם לא הבנתי מה הם רוצים!". ויכוח נפתח בנושא זה בין חברי הכנסת הערבים לבין השגרירים הזרים ובינם לבין עצמם, אך הרב הראשי מהסה אותם בתנועת יד סלחנית. שיעול, ניתור סיבוב.

   "זה לא משנה. לא בשביל זה התכנסנו כאן," הוא מרגיע את הנאספים. "כלומר," הוא מודה, "מבחינה מסוימת דווקא כן בשביל זה התכנסנו כאן." הוא נושא את מבטו. "מצד שני, הרי איש לא יעלה על דעתו שאנחנו נוותר משום כך על מימוש שאיפותינו שלנו ועל זכותנו על הארץ."

   "דווקא כן!" קופץ שגריר ונצואלה, אך זוג ינשופים במדי אחות משתלטים עליו לאלתר ושולחים אותו לחינוך מחדש בקופי-שופ באמשׂטרדם.

   "אשר על כן," מתעלם הרב הראשי מן ההפרעה, "על דעת המקום ועל דעת הקהל, מחליט בזה העם היהודי למסור לשכנינו הפלשתינים את יהודה ושומרון, חבלי הארץ שהם עיקר יישובם, כ פ י ק ד ו ן  לתקופה של שש מאות שנה. בעוד שש מאות שנה נפתח שוב את הנושא."

   אווירת חשמל במשכן הכנסת. ברקים מכים פה ושם בקירות. איש לא נפגע. עובדי חברת החשמל, חמושים במקלות גולף, מנתבים אותם למערכת הפקת החשמל הטבעית הנמצאת בימים אלה בשלבי ניסוי מתקדמים.

שתי גדות לשוודיה

   "מדינות העולם, כמעט כולן, הציעו לשמש כערבות למימוש הסכם זה. גם אילו היינו סומכים עליהן," נועץ הרב מבט חמור בשגריר מאוריטניה, "לא היינו מעלים על דעתנו לקבל ערבויות בנושא זה. על אחת כמה וכמה לאור נסיוננו עם אומות העולם, שאיננו סומכים עליהן בכלל. אני מדבר אליך, גוסטב!" הוא מורה באצבעו על שגריר שוודיה המעביר בינתיים סיוע הומניטרי לארגון טרור הינדי באסטוניה. שגריר שוודיה נחרד ומזדקף. "לא!" מכריז הרב הראשי ועוטה לפתע את פניו של בן-גוריון. "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים."

   "וכדורגל משחקים תשעים דקות!" קובע סגן שר הרווחה לשעבר, שפוטר לפני ימים ספורים מעבודתו כדי שיחלוק את גורל האנשים שעל הטיפול בהם הופקד. סוסים ברודים ואמוצים מדלגים מעליו בלאט.

   "אני משוכנע," מחזיר הרב הראשי את הדיון לפסים ענייניים, "ששכנינו ידעו לנצל היטב את הזמן לבניית מוסדות חברתיים שיהיו דוגמה ומופת לכל העמים.  אנחנו מודעים, כמובן, לכך שקיימת אפשרות שלא כך ינהגו, אבל זהו סיכון שאנחנו מוכנים לקבל על עצמנו, ונדע לעמוד בו." שיעול, ניתור, סיבוב.

   "התנועה הציונית הניבה מתוכה שתי תנועות לאומיות שכנות," ניגש הרב הראשי לסיכום דבריו, לקול צהלות הציבור. צירוף הזמנים הוא מקרי בהחלט: פשוט, באותו רגע הודיעה יושבת ראש פיפ"א שנבחרת שלא תשחק כדורגל יפה במונדיאל הקרוב, תסולק ממנו לאלתר. התשואות על הכרזתה חודרות לאולם המליאה. "התנועה הלאומית של עם ישראל החלה כבר לממש את שאיפותיה," איש לא מפספס את הדגש בדבריו של הרב הראשי. "כעת הגיעה גם תורה של התנועה הלאומית השניה, הפלשתינית. אני גאה ומאושר להכריז כי לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, להכריז על הקמת מדינה פלשתינית בתחומי יהודה ושומרון, היא מדינת פלשתין!"

   תשואות. נציגי המתנחלים מתחבקים עם שחקני הפועל תל אביב. ראשי הבנקים מסתכלים בשעון: עוד דרך ארוכה מצפה להם עד בתיהם שבאופקים ודימונה. עתונאים זרים צועקים ביאוש: נגמרו החיים הטובים. הגדי הרובץ בפינה מוריד זו הפעם השלישית מישבנו את ידו של הנמר המנמנם לידו. יש גבול גם לפמיליאריות, כן?

   "אנו, היהודים," מבטיח הרב לסיום, "ננצל את שש מאות השנה האלה כדי להקדיש את מיטב מאמצינו לניכוש העשבים השוטים שצמחו בחברתנו ולבנייתה של חברה המבוססת על שותפות גורל וערבות הדדית. מכל מקום," הוא חותם, "תאלץ כעת הקהילה הבינלאומית להתיחס עניינית לסכסוכים השונים ברחבי תבל, כי אנחנו את תפקידנו כתירוץ הקבוע גמרנו. מובן מאליו שמועצת זכויות האדם של האו"ם יוצאת מכלל זה, ונתיר לה להמשיך לצייר אותנו כבני השטן. מה שכן, באופן אישי אני מתכוון לפעול לכך שעד עוד שש מאות שנה, כבר לא תהיה משמעות למושג מדינה. לא נותר לי אלא להזמין את הקהל למסיבת ריקודים ברחבת המשכן."

   הרב הראשי יורד מן הדוכן ואני מתעורר.  

ההירארכיה של מדעי החיים

הַהִירָארְכִיָה שֶׁל מַדָּעֵי הַחַיִּים

זֶה עוֹבֵד כָּכָה:

אִם אֵין בֵּינֵיכֶם כִימִיָה, לְפִיזִיקָה לֹא תַּגִּיעוּ.

וְאִם לֹא תַּגִּיעוּ לְפִיזִיקָה,

אֵין שׁוּם סִיכּוּי לְבִּיּוֹלוֹגְיָה מַשְׁמָעוּתִית.

וְעַתָּה צְאוּ, פְּרוּ וּרְבוּ וּמַלְּאוּ אֶת הָאָרֶץ.

 

 

© ירון בן-עמי, ה'תשע"א

"תפילת הנערות" והשמאל הלאומי

לפני כמה ימים, באווירת שלהי החגים, ראיתי את סרטו של רינו צרור "תפילת הנערות". סרט קורע, מטלטל, על רגעיו האחרונים של גוש קטיף. סרט חובה (לדעתי, כמובן) לקראת הימים שעוד נכונו לנו (ואיזה כיף שלא צריך טלוויזיה כדי לראות דברים כאלה, ושכל אחד יכול לראות אותם בזמנו, בשידור מקוון. קליפת הטלוויזיה זרקתי, תוכה אכלתי.)

   הסרט מלווה את תפילתן האחרונה בגוש קטיף של כאלף נערות – מן הסתם רובן מתנחלות ובנות מתנחלות, ומקצתן אוהדות התנחלויות שבאו מחוץ לגוש כדי להביע את תמיכתן במפונים. אלף נערות הסתגרו בבית הכנסת שבגוש קטיף, ובשירה וצעקות התפללו אל אלוהיהן שיעביר מעליהן את גזרת הפינוי. במשך דקות רבות מוקדש המסך אך ורק לתפילות שנשאו הנערות, בלוויית מראי מקום של רינו צרור – הפסוק הזה מן הקדושה, הפסוק הזה מתהלים – הערות טבות, מאופקות, מעניקות הקשר. ובסופו של הסרט – סיכום קצר של המשך האלימות באזור (מבצע עופרת יצוקה, מלחמת לבנון השניה), המוצגת כהמשך ישיר, כמעט כתוצאה של הפינוי. לא נורא, מניפולציה של העובדות היא מרכיב הכרחי בדיווח עתונאי (מי לעזאזל המציא את מושג-ההבל "דיווח אובייקטיבי"? כנראה מישהו חסר דעה על המציאות, או פחדן מאין כמוהו).

ירמיהו. ניסה להסביר למורדים בבבל שזה שאלוהים מסתכל זה דווקא לא לטובתם.

   שני אבחנות הלכו והתחזקו בי במהלך הסרט. האחת מהן הפתיעה אפילו אותי, בהיותה אבחנה תאולוגית. אני שונא תאולוגיה, לא מאמין באלוהים ומשתדל לא להתעסק בכלל בסוגיות של אמונה ותוכנית קוסמית. ובכל זאת: חלק גדול מתפילותיהן של הנערות הפצירו באלוהים שלא יתכחש לשוועתן. "אל תסתר פניך ממני" היה הפסוק ששב והדהד באוזני, גם במהלך הסרט וגם אחריו. ועוד תוך כדי הסרט תמהתי לעצמי: מאחורי הקריאה הזו, מאחורי התחינה הזו, מסתתרת הנחה של התעלמות אלוהית מן הנעשה עלי אדמות. מעבר לתהייה כיצד יכול אדם, המאמין באל כל-יודע, להניח שאותו האל מתעלם מן הנעשה עלי אדמות (ובפרט אם המעשה, כגון ההתנתקות, נתפש על ידי המתפללות כפגיעה של ממש בתוכנית האלוהית, אשר פרטים ממנה התגלו להן – יש להניח – בדרך כלשהי), הלכה והתגברה בי תהיה נוספת: כיצד זה אין הנערות רואות שלא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים מלא? כיצד אינן מבינות שעל פי עולם המושגים שלהן עצמן, אלוהים איננו מתעלם מן ההתנתקות ומכסה את עצמו, אלא מאפשר אותה ומפנה אל עבר גוש קטיף ואל כל יושביו את מלוא פניו.

תוצאות המרד הגדול. נשרוף את האוכל, נשרוף אחד את השני. אלוהים כבר יושיע, לא?

   וכידוע, לא ראה איש את פניו וחי. ועל כן היה טבעי כל כך לראות, בסוף התפילה, את שליח הציבור קורא אל מלא רחמים ואת הנוכחים קורעים קריעה בבגדם. הם סברו שגוש קטיף הוא שמת, ועליו הם מתאבלים וקורעים קריעה (כמצווה על מי שרואה את ערי יהודה בחורבנן). ואני הרהרתי לי שמי שמתה כאן היתה תפישׂת הגאולה המתנחלית, אשר גם אם יש עוד מי שמנסים להנשים אותה, היא כבר איננה גוססת, אלא מתה לגמרי. קפיצת הדרך שביקשו המתנחלים לעשות בדרך אל הגאולה התבררה כנסיון נפל. התברר עוד, כי עם הנצח – כלשון הצהרתם היהירה והמניפולטיבית של מי שביקשו לעצור את ההתנתקות – אכן איננו מפחד מדרך ארוכה, בניגוד למתנחלים התובעים את הגאולה עכשיו, מיד, על פי תנאיהם-הם. וכמו בכל המקרים של תנועות גאולה שהסתמכו על עזרתו הישירה של אלוהים – מהמרד נגד הבבלים ועד המרד הגדול נגד הרומאים, מדוד אלרואי ועד שבתאי צבי, מרבי יוסף דלה-ריינה ועד תנועת ההתנחלות עצמה – הביאה הפניה אל מבטו הישיר של אלוהים למות התנועה. מוות כואב, בייסורים. כי מי ראה את פניו וחי?

ציונות שמאלית מקורית. מפנים עורף להסתמכות המוחלטת על אלוהים (ופורשים מרבד גנים)

   ואנחנו, אנשי השמאל הלאומי, שמשום מה חרטנו על דגלינו כסעיף ראשון – מבחינה כרונולוגית – ומרכזי – מבחינת כמות הדיון המוקדשת לו לעומת נושאים אחרים – את הפסקת הכיבוש, שפירושה ההכרחי עקירתם של רבים מן המתנחלים מבתיהם ושל ויתור על אחרים מביניהם, שיבחרו באזרחות פלשתינית, מה הלקחים שלנו מן הפרשה הזו?

   לדעתי הם חייבים להיות קשורים בתובנה השניה שהתעוררה בי בעקבות הסרט. התובנה הזו התעוררה במהלך שיטוט של המצלמה בחורבות נווה דקלים, שנים ספורות לאחר הפינוי. למעט מבנה אחד – מבנה מועצת נווה דקלים שהפך למכללה אישׂלמית לבנות – כסה החול את נווה דקלים. מקומות שהיו גן פורח חזרו להיות דיונות. ולפתע נזכרתי שבמקום שבו פועלים ציונים, נפרשת לא רק שׂלמת בטון ומלט (שהיא משום מה השורה היחידה שנהוג לצטט מ"שיר בוקר" של אלתרמן), אלא גם מרבדי גנים. יש אולי טעם לפגם, מבחינה אקולוגית, הן בשלמת הבטון והן במרבדי הגנים היזומים, אבל יש כפליים טעם של פגם בטהרנות אידאולוגית – כל טהרנות אידאולוגית, בין אם היא של אידאולוגית גאולה, בין אם היא של אידאולוגיה סביבתית ובין אם היא של אידיאולוגיה חברתית.

שבתאי צבי. שכנע את כולם בגילוי פנים חד משמעי. קטסטרופה.

   ושוב, בפעם המי יודע כמה, עלה בדעתי שהמתנחלים הם בעלי הברית הטבעיים שלנו בבואנו להגשים את הפרק הפחות מדובר – והחשוב פי כמה – של רעיונותיו המוצהרים של השמאל הלאומי, אותו הפרק הדן בהקמת "חברת מופת" (כמה אני שונא את הביטוי המתנשא הזה!). להט אמונתם, נכונותם להתגייס למשימות שנתפשׂות בעיניהם כלאומיות, המחויבות המובנית שלהם לערבות הדדית, דבקותם בציונות – לא בגרסה של הציונות שאני מסכים לה, לא בגרסה של הציונות שיש לה סיכוי בעיני, אבל בגרסה של הציונות למרות הכל – הם נכסים רבי חשיבות, הכרחיים, שיהיה עלינו למצוא נתיבות אליהם.

הרבנים חנן פורת ולוינגר עם אישור ההתנחלות בסבסטיה. פחד עמוק מדרך ארוכה.

   יוצא מזה שאנחנו נתונים במלכוד: מצד אחד אנחנו מניפים (לצערי) בכל הזדמנות את דגל סיום הכיבוש (לצערי, משום שאנחנו רק מניפים דגל, כלומר נוקטים במחווה ריקה. הנפת דגל איננה אלא קיטש דלוח אם אין מאחוריה פעולה, חוויה, תוכנית; הנפת דגל שכולו נגד איננה אלא קיטש דלוח ומביס את עצמו). כלומר, אנחנו דוגלים במטרה העתידה להרע את מצבם של המתנחלים בעיני עצמם. מצד שני עוד נזדקק למתנחלים – ללהטם, לכשרונם, לרעיונותיהם. ובאין לנו תוכנית המגבה את דגל סיום הכיבוש (מה יעלה בגורל המתנחלים? איך יתנהל סיום הכיבוש בפועל? מה תוכניות המגרה שלנו להתפרצויות האלימות הפלשתיניות שעוד יבואו בעקבות סיום הכיבוש? מי ישלם את החשבון, בכסף?), חייבים להודות שאין לנו כרגע שום דבר העשוי למשוך את המתנחלים ותומכיהם לצדנו.

   עשיה, היא שהיתה מקור כוחם של המתנחלים: קביעת העובדות בשטח באמצעות מעשים בלתי פוסקים, היא שאפשרה להם לרבוע את סדר היום הציבורי. הדיון התנהל אולי על ידי עתונאים "שמאלנים" (כלומר, ליברלים חסרי מחויבות, המכונים על ידי המתנחלים "שמאלנים"), אבל נושאיו נקבעו על ידי המתנחלים. מעשה ההתנתקות – אף שהיה מעשה הרס, ולכן כואב ומר – שגרם למתנחלים להפנות את כל מרצם למחאה עקרה, כנגד שרון, כנגד השמאל, כנגד אלוהים, כנגד, כנגד, כנגד – הוא שהעניק את הכוח לממשלתו של שרון, כוח שדי היה בו כדי להביא בוחרים רבים מאד להצביע בסקרים הבאים עבור מפלגה פיקטיבית, נטולת דרך, נטולת הצעות מעשיות, נטולת אחריות ציבורית, אפילו נטולת שרון, רק משום שפעם ביצע מיסד המפלגה (שהיה כבר נתון בתרדמת בזמן הבחירות) מעשה של ממש. עוד כשהיה במפלגה אחרת.

השמאל הלאומי. מדברים ומחלקים ומחכים ומחכים.

   ומה אנחנו, בשמאל הלאומי? לא רק נגד ונגד ונגד? איזו תוכנית מעשית הבאנו? מה עשינו חוץ מהכרזות ותעמולה (העשויה אולי להיות חשובה, אבל לא כשהיא כשלעצמה, נטולת מעשים בשטח)?

   אם נפנה לעשיה של ממש – התארגנויות מקומיות לנקיון גנים ציבוריים, הפעלת ספריות ניידות, הקמת לשכות תעסוקה, סיוע להתארגנויות עובדים, נטיעות, הקמת קהילות – אז, ורק אז, תהיה להתארגנות שלנו משמעות כלשהי מעבר ליחצ"נות פסיבית. ואם תהיה לה משמעות, נוכל אולי להתחיל למצוא נתיבות אל המתנחלים ותומכיהם. אם נוכיח במעשים את יכולותינו ואת כוונותינו, ייקל עלינו לשכנע את תאבי המעשים והמשמעות בתועלת שבדרכנו. אחרת כמונו כנערות שעומדות בבית הכנסת בגוש קטיף: מתפללים בכל הכוח ומנסים להתגבר על הסתר הפנים, מבלי להבין שהפנים כבר מופנות אלינו מזמן, ושאם לא נעשה מעשה נישרף באורן, ויבוא חורבן על מיטב תקוותינו.

   חובת ההוכחה עלינו.

קהלת בן-דוד בפני הועדה הפדגוגית

 

קהלת (בעיקר פרק ט) מתוך כתב יד דמשק (בורגוס, ספרד 1260)

(לכבוד: הועדה הפדגוגית הראשית,

המשרד לחינוך נאור וליבראלי.

הנדון:

הערות המורה לחיבור, מתוך תיקו האישי של התלמיד קהלת בן-דוד,

בית הספר הפתוח לכל רוח.

רצ"ב גם קטע מן החיבור שהגיש התלמיד קהלת בן-דוד כבחינת שליש.)

 

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ׃ בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל־רֹאשְׁךָ אַל־יֶחְסָר׃ רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה:

 

הערות המורה:
א. השימוש בלחם כסמל לאוכל בכלל, מתעלם ממגפת ההשמנה בקרב הנוער. ההתמקדות באכילת פחמימות מזיקה מאד לבריאות. יש להשפיע על התלמיד קהלת להרבות ככל האפשר באכילת ירקות וקינואה.

ב. נראה כי התלמיד קהלת נגרר אחרי סביבתו ואיננו מפנים את היקף בעיית האלכוהול בקרב בני הנעורים ומבוגרים כאחד, ואת הנזק העצום הכרוך בה. לשקול פגישה עם ההורים והטלת פיקוח חמור.

ג. התעקשותו של התלמיד קהלת על בגדים לבנים גורמת לו לסיים כל יום לימודים מוכתם ומלוכלך, באופן המהווה מפגע אסתטי חמור. אבקש לשלוח אותו מעתה לבית הספר בבגדים צבעוניים.

ד. התלמיד קהלת מגזים בשימוש בתכשירי שיער, ותסרוקתו מעידה על גנדרנות מופרזת. לשלוח להסתפר.

ה. ההמלצה על אהבת גבר לאישה היא הומופובית ומפלה. ניכר בתלמיד קהלת שאיננו בא מבית ליבראלי טוב. לשקול חינוך מתקן.

ו. יש להזכיר לתלמיד קהלת את הנזק שבשהייה מופרזת מתחת לשמש, ולעמוד על שימוש מתמיד בקרם הגנה חזק.

ז. התלמיד קהלת מפגין חיבה מופרזת לתחביבים כעבודת כפיים והתבוננות ספקולטיבית בסביבתו, והדבר פוגע קשות בהישגיו בלימודי מנהל עסקים. יש לחשוש ליכולתו להתפרנס כמבוגר. מה הוא חושב, שאבא שלו מלך?

ח. נטיותיו האנטי-סוציאליות של התלמיד קהלת מגיעות לשיא בהמלצתו בסוף החיבור על שימוש בכוח הזרוע. כבר כמה פעמים תפסנו אותו בהפסקה מתקוטט עם ילדים אחרים, טובים ממנו. כל הנסיונות להסביר לו על סובלנות, זכויות האחר ורב-תרבותיות נכשלו. פעמיים ענה לי בחוצפה: "מה יש, אני לא אחר?"

ט. החיבור כולו כתוב בעברית במשלב גבוה ומתנשא, והוא רהוט בצורה מעליבה, הפוגעת קשה בדימויים העצמי של הילדים האחרים. אין פלא שאף אחד מהילדים לא רוצה לשחק אתו.

לסיכום: התלמיד קהלת מפגין זלזול בחומר הנלמד (ואפילו התחצף פעם ואמר לי שהכל שטויות), אנטי-סוציאליות ואנטיפתיות כללית. אם המצב ימשך, אני צופה לו עתיד מר. לזמן את ההורים לפגישה דחופה לצורך העברתו למסגרת חינוך מתקן.

קהלת בן-דוד, גרסת גוסטב דורה

בכבוד רב,

המורה עדינה,

בית הספר הפתוח לכל רוח

מערכת החינוך המערבית,

2010 (ימי הביניים האלקטרונים)

שלומית בונה סוכה

חייל מלגיון הזרים. בסוף זה יתקשר (בעקיפין) לסוכות

   מרסל טוביאס, מאבות חיל הצנחנים הישראלי, עבר בחייו ארבעה צבאות ומחתרת אחת לפחות. מסופר עליו, שכשהתגייס לחיל הישראלי הצעיר ונתקל שם במושגים הצבאיים המשונים של בוגרי הפלמ"ח, התעטפה עליו נפשו במבוכה. כבוגר לגיון הזרים הצרפתי – אחת היחידות הצבאיות הידועות ביותר (לשמצה?) והקשוחות ביותר עלי אדמות, לפחות עד לאחרונה – וכבוגר האצ"ל – מהמחתרות הפחות פלמ"חניקיות שהתקיימו מעולם – לא התקבל על דעתו של טוביאס המושג "טוהר הנשק", שהביאו עמם חניכיו של יצחק שדה. "אני לא מכיר נשק טהור," אמר טוביאס על פי האגדה – "אני מכיר נשק נקי שיורה או נשק מלוכלך שלא יורה."

   זו, פחות או יותר, דעתי על שירה. לפני שנים מספר נקלעתי לדיון על שירה "גבוהה" מול שירה "נמוכה". ישבנו בכתה, והמרצה לספרות – בעלת תודעה אליטיסטית מפותחת –  הגנה בחרוף נפש על השירה ה"גבוהה" ודרסה בקול רעש לא נעים את השירה ה"נמוכה". אני, עצם אזכור המושׂגים הללו מקפיץ לי את כל הפיוזים. לא מכיר שירה גבוהה ולא מכיר שירה נמוכה. מכיר שירה טובה שפוגעת ונוגעת, ושירה לא טובה שלא פוגעת ולא נוגעת, אלא בכלל תולעת. כמובן שלא שתקתי למרצה הזאת. התפתח קרב רחוב אידיאולוגי, שכדי לסיים אותו היא החליטה לשאול אותי מהי שירה טובה בעיני. מבלי היסוס ציטטתי באוזניה את שורת השירה הטובה ביותר ששמעתי מימי –  (למותר לציין שלא רק שלא ברור מי כתב אותה – אולי בליינד גארי דייויס? –  אלא גם שהיא באה משיר זמר, וליתר דיוק מבלוז ענתיקה, ושהיא פחות או יותר הדבר הכי רחוק בעולם ממה שנחשב בעיני אותה מרצה כשירה "גבוהה") – והרי היא לפניכם, השורה הראשונה בבית השני בשיר שבקליפ הבא (כאן בביצוע דילן והבאנד):

Baby, Let me follow you down,

Baby, Let me follow you down:

Well, I'll do anything in this god almighty world

If you just let me follow you down

  למה אני נדרש לכל זה בכלל?

ככה (כבר) לא בונים סוכה

   תוך כדי הקמת הסוכה אתמול, אחרי "סוכתי הסוכה" ו"פטיש, מסמר/ניקח מהר" ששרו הבנדיט והחוליגן בקולי קולות (ואגב כך אילצו אותי להתמודד עם התחלפות הדורות והמצאת הסוכה לנצח. הולך ופוחת המסמר…), פצחו הפרחחים בשירת "שלומית בונה סוכה". ואני, הטיפש, זלגתי דמעה או שתיים, כרגיל. ככה זה בכל פעם שאני שומע או שר את השיר הזה. אהובתי, המכירה כבר את ההרגל המגונה הזה שלי להתרגש משירים, חייכה כדרכה, ואני הרהרתי לי בשאלה מה יש בו בשיר הזה, לכל הרוחות, שלוחץ לי על כל הכפתורים?

   טוב, האמת היא שזה קורה לי עם כל מיני שירים של נעמי שמר, שהייתה משוררת אדירה. וכן, אני מכיר את הויכוח האם היא פזמונאית או משוררת (המתנהל לעתים קרובות מדי על פי אמות מדה פוליטיות, ולא פואטיות). הלא משום כך בכלל פתחתי במרסל טוביאס, במורה לספרות ובדילן (כלומר בליינד גארי דייויס, אולי). ובכן, למען הגילוי הנאות: בעיני היא משוררת ומלחינה מעולה, שכתבה המון שירים מפעימים, הרבה מאד שירים טובים, וכמה וכמה שירים לא טובים (שלא לומר מיותרים). אבל מכל שיריה, שלומית בונה סוכה הוא אחד מקומץ שחונק את גרוני בכל פעם מחדש.

    כי בארבעה בתים של שיר ילדים צררה נעמי שמר את מיטב החלומות והמיתוסים של עם ישראל. כמעט כמו קוד דחוס ומוצפן היטב של הטובים והיפים שבחלומותי (חלומותינו?). איך אמר אורי זוהר לפני שויתר על חיי עולם לטובת חיי שעה, כהקדמה לשיר אבשלום? זהו שיר שמספר על החלומות הכי וורודים, אלה שכבר כמעט שכחנו שחלמנו אותם.

תפילת ערבית מתוך סידור אליהו בחור, מנטובה 1562

   כי מה עושה שלומית? היא לא מחכה לאלהים שיפרושׂ עלינו את סוכת שלומו, ככתוב בסידור – מהציפיות הארוכות והבלתי ממומשות מאז ומעולם – אלא ניגשת למלאכה בעצמה, במלוא המעשיות והרצינות. הלא על כן היא עסוקה היום. היא בונה לה מעון ארעי – הלא זו ההגדרה של סוכה – ומשקיעה בו את כל המרץ שמקדישים אחרים למעון קבע. היא לא מתפתה לפרוט את עבודתה לכסף, ומעטרת את הסוכה לא בקישוטים יקרים תוצרת איטליה ולא בקישוטים זולים תוצרת סין; היא גם מקפידה שלא לעטר בחפצי אבן, פלסטיק או מתכת, אלא רק בדברים שמהם אי אפשר לבנות כלי מלחמה: לולב, הדסים, ענף של ערבה. אפילו הרימון הוא למאכל ולא לפיצוץ. זו סוכה שכולה געגוע: אפילו הריח הנודף בה איננו ריחה היא או ריח יושביה, אלא ריח בוסתנים רחוק.

   שלומית לא תלויה בתוכניות חיצוניות ואיננה מושפעת מאופנות או מדעת הקהל (זו שאת רשותה ביקש מי שביקש לפני פחות משבוע כדי להתפלל עם העבריינים). היא לבדה – ורק היא – תחליט מתי נשלמה המלאכה. אבל היא איננה בונה את הסוכה הזו רק בשבילה. ברגע שמסתיימת המלאכה, היא קוראת לכל השכנים: מה יש, כולנו חיים זה לצד זה, מדוע שלא נחלוק את ההישגים והשמחות? ואז מתרחש מה שהתרחש, על פי השמועה, בבית המקדש, שעל עולי הרגל אליו נאמר שהיו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". אבל בבית המקדש זהו סוג של נס, ואילו אצל שלומית – שאיננה ממתינה לאלוהים, משיחים או נסים – זה לא נס, אלא רק דבר נפלא, מסוג הדברים הנפלאים שקורים לפעמים למי שעושה את מלאכתו כראוי: לא רק שהשכנים באים בהמונים, אלא גם יש לכולם מקום.

בהיר כיהלום. כוכב הצפון מאיר דרך

   ואז, מתוך הסכך, לא נגלה עמוד ענן ולא עמוד אש, אלא רק כוכב בהיר כיהלום, שלפחות בדמיוני הוא כוכב הצפון, שעל פיו נווטו אנשים את דרכם עד שבאו הלווינים ובלבלו עליהם את הכיוונים עד כדי חוסר אפשרות לתעות ולמצוא דרך משל עצמם. אכן סוכת פלאים, שכל כולה  – לפחות לשבוע אחד – הכנסת אורחים ושלום ונטילת האחריות בידי שלומית. ומה שאנחנו יודעים – ואני חושד שגם שלומית מבינה את זה – הוא שבפעם הבאה שיושר השיר, ושלומית תיגש לעבודה, תוקם הסוכה מחדש.

   לא אעליב את תבונתכם ואמתח כאן את כל קווי המטאפורה מן השיר למציאות חיינו. איש-איש והבנתו את סביבתו ואת מציאות חייו. אבל טוב לי עד דמעות שפעם בשנה יש מי שמזכיר לי את כל החלומות הכי וורודים, אלה שלמדתי מהורי והם מהוריהם וכל אחד מאתנו צובע אותם בצבעים חדשים משלו, ואשר מצוקות היומיום גורמות לי לשכוח אותם לפעמים; וטוב לי עד דמעות לדעת שגם הבנדיט והחוליגן שרים את השיר, ושהחלום הזה יעבור אליהם כדי שיצבעו אותו בצבעים משלהם. והלוואי שיבינו גם הם – הלוואי שנבין גם אנחנו – את הצורך לבנות כל פעם מחדש, במו ידינו, את המסגרת לחלומות שלנו, מבלי לקוות שהמסגרת תהפוך לקבע כמות שהיא, אלא מתוך הבנה שהיא ארעית ושיש לחדש אותה ולבנות אותה בכל פעם ששרים את השיר.

   סליחה על הרגשנות וסוכות שמח.

רשומות ישנות קודמות המשך רשומות חדשות יותר