משהו בעניין עקירת עצים והצתת שׂדות

זה הרי היה צפוי וברור (ומוצדק): בעקבות דרישתנו לשמוע מן המתנחלים גינוי לפעולות תג מחיר, הכוללות עקירת עצי זית של פלשׂתינים, דורש הצד שמנגד לשמוע גינוי מפינו לפעולות הצתת שׂדות שבהן מעורבים מי שמכנים את עצמם אנרכיסטים. זו דרישה שאני שמח להיענות לה, הן כחלק מן הדיאלוג המתחיל לקרום עור וגידים בין אנשי שׂמאל ומתנחלים, והן כשהיא לעצמה, בלי קשר לשום דבר אחר.

ובכן:

במסגרת הסכסוך בארץ ישראל, מתרבים והולכים האנשים הרואים בעצים וצמחים חיילים במחנה היריב, ומכלים בהם את חמתם: עוקרים, שׂורפים, תולשים, שוברים.

יכולתי להעיד עלי את התורה, (דברים כ' י"ט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר", אבל ספק בעיני אם מדובר במקור סמכות בעיני האנרכיסטים משׂמאל (או בעיני אנשי תג מחיר מימין).

יכולתי לציין עד כמה פחדנית ומוגת לב היא תקיפת צמחים חסרי מגן. עד כמה שפל הדבר, לנקום את נקמת איבת מישהו כלפי מישהו אחר בהחרבת עולם הצומח והחי. אבל הן האנרכיסטים משׂמאל והן אנשי תג מחיר מימין חיים בעולם שומם וקודר של טהרנות רעיונית שיש בו מקום לסמלים ועקרונות בלבד, ואין בו מקום לאנשים – על ריבוי פניהם, חולשותיהם, שׂריטותיהם ומעלותיהם – קל וחומר שאין בו מקום לעצים.

יכולתי להצביע עד כמה בזוי הדבר, לזרוע פוליטיקה של הרס ולקרוא לה פוליטיקה של תקווה. גבלס וסטלין בכבודם ובעצמם לא היה מיטיבים מהם לדבר בלשון שקר. עקירה היא נטיעה, הצתה היא מעשה בניין, יום הוא לילה ורע הוא טוב. אלא שהעוקרים והמציתים משני הצדדים כבר שבויים לגמרי בלשון השקר שלהם. הם באמת ובתמים מאמינים שחושך הוא אור, והדבר היחיד המתמיה אותם הוא מדוע, לאחר שאמרו לנו את שקריהם פעמים רבות כל כך, טרם השתכנענו? אני משער שהתשובה שהם נותנים לעצמם היא שאנחנו עיוורים (ככל הנראה משום שאנו רואים נכוחה).

יכולתי להביא עוד שפע נימוקים על המבדיל בין אדם ובהמה, על תרבות, על אנושיות, על כל מיני מושגים כאלה. אבל נאמן עלי העקרון של "חנוך לנער על פי דרכו", כלומר: דבר אליו בשׂפה שהוא מסוגל להבין. והשׂפה המובנת לעוקרי עצים ומציתי שדות היא שׂפת עליבות הנפש וגסות הרוח. ובכן, לאנרכיסטים כלאנשי תג מחיר, בלשון זכר ובלשון נקבה כאחד: מי שעוקר או מצית את עצי זולתו, יש לו זין קטנטן. מי שעוקרת ומציתה את עצי זולתה, יש לה דגדגן לא פעיל.

שפלים ובזויי נפש.

 

מודעות פרסומת

אגרת למתנחלים (לקראת הפגישה הבאה בקדומים)

 

לפני כחודש עלינו, כמה פעילי שמאל, לקדומים. הרעיון היה להיפגש עם המתנחלים, לאוורר את תלונותינו אלה כלפי אלה ולנסות לראות האם אפשר לייצר שפה משותפת מעבר לתלונות ההדדיות. מאז נערכו עוד שני מפגשים, ובמהלך הפעילות סביבם ולקראתם החלו – כטבען של מערכות יחסים – שני הצדדים להרגיש מדת קרבה כזו, שישר התחלנו לבוא בדרישות אלה אל אלה. מטבע הדברים, קשה לנו לצפות ממתנחלים שיצאו בהכרזה נרגשת כנגד ההתנחלויות, בדיוק כשם שהמתנחלים מבינים שקשה מאד למצוא פעילי שמאל שתומכים במפעל ההתנחלות, לפחות בהתגלמותו הנוכחית. אז הדרישות היו מצומצמות יותר: אנחנו רצינו מאד לשמוע מבני שיחנו המתנחלים גינוי לפעולות "תג מחיר" השונות, השומטות את הבסיס המוסרי לא רק מתחת להתנחלויות אלא גם מתחת רגלינו אנו; המתנחלים, לעומת זאת, התאוו לשמוע שמאלנים מדברים על מתנחלים ללא התלהמות וללא כינויי גנאי.

וראה זה פלא – שני הצדדים הצליחו לעמוד בדרישות הצד שמנגד. עמיתי ורעי ד"ר אורי אמיתי ואני כתבנו אגרת למתנחלים מבלי להשתמש אפילו בשם גנאי אחד, ומצאנו את עצמנו כותבים מתוך אמפתיה – לא כלפי ההתנחלויות, אלא כלפי המתנחלים. מן הצד השני, כתב ידידנו טל ירון, תושב קדומים, קול קורא כנגד פעולות תג מחיר. עכשיו, אחרי שהורדנו את שתי הדרישות הללו מעל הפרק, נקיים מפגש נוסף בקדומים ביום שלישי הקרוב (ט"ז בכסלו, 23.11). במהלך המפגש הזה, בטוחני, נצליח למצוא דרישות חדשות להעלות אלה בפני אלה, ואולי אפילו נצליח למצוא דברים לדרוש ביחד מכולנו, בתחומים אחרים לגמרי (כמו חינוך, נניח. או תעסוקה. או אלף ואחד הדברים שמוזנחים תמיד בגלל שכל הדיבורים הם על עתיד יהודה ושומרון). כולכם מוזמנים. הנה לפניכם האגרת שלנו (את הקול הקורא של טל תוכלו למצוא בבלוג שלו).

 

אחים יקרים ואחיות אהובות –

תשמעו, הרי לכולם ברור שהמצב כרגע הוא בלתי נסבל. יותר מדי אנשים שרויים בסבל בגלל מצבו הנוכחי של מפעל ההתנחלויות ושל השלטון היהודי ביהודה ושומרון. הפלשׂתינים כמובן. לא שהם שׂיות תמימות ולא שאין להם תפקיד מפתח במצבם, אבל הפלשׂתינים סובלים קשות מן הסכסוך. מי כמוכן וכמוכם, שחיים בשכנותם, כמטחווי עין מהם, יודעים זאת. מקרים פרטיים של טוב וחסד קיימים כמובן, אבל כציבור, הפלשׂתינים סובלים קשות: מהעדר זכויות אזרח ולעתים קרובות גם זכויות אדם, ממצוקת ניידות בגלל המחסומים וגדר ההפרדה, ממצוקת פרנסה, ממצוקת הגדרה עצמית. נכון, נכון – אילו היו משוכנעים שהם רוצים מדינה לעצמם יותר מכפי שהם מעוניינים שמדינתנו שלנו תפסיק להתקיים, כבר מזמן היתה להם מדינה. ברור שהטרור שהם נוקטים בו מקשה עד מאד לחוש כלפיהם חמלה. כל אלה הם הסברים שלאחר מעשׂה: העובדה היא שהם שרויים בסבל מר.

גם אזרחיות ואזרחי מדינת ישׂראל כולם סובלים מן השלטון שלנו בעם זר: סובלים מן האלימות שחלחלה מן הכיבוש אל תוך החברה הישׂראלית, שהפכה את כולנו לאטומים יותר ואדישים זה לזה כפי שלא היינו מעולם. סובלים מן ההשלכות הכלכליות של החזקת נוכחות צבאית ואנושית כה רבה ביהודה ושומרון. סובלים מהרעה מחמירה והולכת במעמדה של ישׂראל בדעת הקהל העולמית, עד כדי ערעור על עצם זכות קיומנו הלאומית בארץ. נכון, יש גם הרבה שׂנאת ישׂראל לשמה בעולם, אבל הכיבוש משמש כרגע כנקודת המשען העיקרית של הפעילות הארסית ביותר כנגדנו (ולא, אנחנו לא משלים את עצמנו שאם הכיבוש ייפסק פתאום יאהבו אותנו. פשוט יהיה למקטרגים פחות פתחון פה). אנחנו סובלים – סובלים מאד – מכך שההתעקשות על היאחזות ביהודה ושומרון בכל מחיר מקעקעת לא רק את הצד הדמוקרטי של המשוואה "יהודית ודמוקרטית", אלא גם את הצד היהודי שלה. לא די שהדמוקרטיה מתעקרת כאשר אנשים רבים כל כך נשלטים ללא זכות ליצוג, אלא גם היהדות הולכת ומצטמצמת, בעיני היהודים ובעיני אחרים, לכדי מנגנון שנועד להצדיק ולהמשיך את השלטון בעם זר. ומה עם דרכי הנועם של היהדות? מה עם ואהבת את הגר? מה עם שפע הרעיונות היהודיים, היקרים גם ללב חילונים רבים, העוסקים בדברים אחרים לגמרי מפלשׂתינים ורגבי אדמה ושיקולי בטחון?

וגם אתם, הציבור העברי בשומרון וביהודה, סובלות וסובלים מן הכיבוש. אמנם אתם בחרתם בעצמכם את מקום מגוריכם, ואפשר שאתם מקבלים את הסבל באהבה, אבל הרי לא תכחישו – ודאי שאינכם מכחישים, אתם אפילו מרבים לומר זאת בעצמכם – שחייכם אינם קלים, לא בתקוע, לא בקדומים, לא ביצהר. לא תאמינו, אבל איכפת לנו מכם, ומסבלכם.

נכון לרגע זה יש שלוש אפשרויות העומדות על הפרק (אנחנו כמובן פתוחים לשמוע הצעות מעשׂיות נוספות):

האפשרות הראשונה היא לספח את שומרון ויהודה כך שיהיו חלק ממדינת ישׂראל, מבלי להעניק אזרחות לפלשׂתינים תושבי השטחים. משמעות ההחלטה הזו תהיה ללא ספק התקוממות פלשׂתינית עזה משידענו אי פעם, שאותה נאלץ למגר בעוצמה כזו שתשׂים קץ לכל שיירי הלגיטימיות הבינלאומית של ישׂראל, תקרע אותנו מבפנים באופן שאולי לא יהיה ניתן עוד לאיחוי, ותאלץ אותנו להרהר ברצינות באפשרות לבצע גירוש המוני של פלשׂתינים. כך נראית, פחות או יותר, מורשת כהנא. לזה לא ניתן לעבור, בשום פנים ואופן. ואתם?

האפשרות השניה היא לשכנע את הציבור הפלשׂתיני (האמנם יסכים לכך?) לקבל אזרחות ישׂראלית. כלומר, כל פלשׂתיני תושב יהודה ושומרון יקבל אזרחות ישׂראלית מלאה. נו באמת, כמה זמן לדעתכם תישאר כך מדינת ישׂראל יהודית (ו/או דמוקרטית)? במו ידינו ניצור את האפשרות ליצירת רוב לא יהודי במדינת ישׂראל. את הבעיה הזאת, היה מי שאמר, ניתן לפתור על ידי העלאת עוד שלושה מיליון יהודים מחו"ל. היעד הזה נשמע קצת אופטימי מדי. מאז קום המדינה עלו בערך כמספר הזה יהודים – על פני כשישים שנה! וזאת בתקופה שבה ברור היה שישׂראל היא מקום צעיר, דינמי, אופטימי, מלא חזון עד להתפקע. האם זהו המצב כעת? ועוד: כיום יש כבר עשׂרה מיליון נפש בין הים לירדן. נניח שנביא שלושה מיליון, איפה הם יגורו? ממה יתפרנסו? ומה יקרה כאשר תיפתח הדלת להגירה פלשׂתינית לתחומי המדינה? הרי לא ניתן יהיה למנוע מאזרחים שווי זכויות את הזכות לאיחוד משפחות, למשל. שתי אומות שיש בלבן הרבה טינה זו על זו ייאלצו לחיות לפתע במסגרת מדינית אחת. מדינה דו-לאומית. כמו בעולם הגדול, נכון? כמו רואנדה, בוסניה, סרי לנקה. למען השם, אפילו בלגיה (בלגיה!) מתפרקת.

האפשרות השלישית היא לקבל הכרעה על חלוקת הארץ, כמו שהכריעו בן-גוריון (פעמיים!) ורבין. המחיר יהיה כבד מאד, ללא ספק: עקירה מבית; פרידה מחבלי ארץ; הכרה בכשלון שנכשלנו כולנו בהתמודדות עם תוצאות מלחמת ששת הימים. המשׂימה הזו, שאמורה היתה להיות חלק מכל פרשת הציונות, כבדה בזמן הזה מכפי כוחנו. אם כך, ניסוג ונתארגן מחדש. נפנה את המשאבים הכבירים (לא רק כלכליים, ולא רק מצד הממשלה) המושקעים בשומרון וביהודה אל משׂימות דחופות שהוזנחו: בתחום החינוך, העבודה, הבריאות, הרווחה. נתחיל לפתח את יתר אזורי הארץ, לא רק את המרכז. נקדיש תשׂומת לב לשסעים הקשים שבינינו לבין עצמנו. זה יהיה תהליך כואב, אבל מחזק.

אם כן, נשאלת השאלה: איך נחלק, בהסכם או בצעד חד-צדדי?

אם בהסכם, יש כמה וכמה דברים לדבר עליהם, גם מעבר לגורל ההתנחלויות. במסגרת המשׂא ומתן נוכל לדון גם באפשרות של חילופי שטחים. אנא, זכרו היטב את המספרים: 78% מהארץ בין הים לירדן לישׂראל, 22% לפלשׂתין. את מה שנספח במקום אחד נעביר לפלשׂתינים במקום אחר. צעד כזה ידרוש דיון מעמיק, שאי-אפשר לסכם במלים ספורות כאן. במקרה של הסכם צריך יהיה להרהר גם באפשרות שחלק מהציבור בהתנחלויות יעדיף להשאר בביתו הנוכחי, ולקבל אזרחות פלשׂתינית. איננו יודעים מה תהיה התגובה הפלשׂתינית להצעה שכזו. מה דעתכם?

ואם לא יהיה הסכם? גם אם לא יהיה – וכאן אנחנו אולי שונים מכל מה שפגשתם עד כה בשׂמאל – נשאף לסגת מהשטחים ולסיים את הכיבוש בכל מקרה. כי ככה אי-אפשר עוד להמשיך. הפתרון של נסיגה חד-צדדית, ואחריה המשך ניהול הסכסוך לעוד מי יודע כמה זמן, איננו הפתרון הטוב ביותר. הוא פשוט הפתרון הכי פחות רע, בתנאים הנוכחיים – שהם גרועים ממנו בהרבה.

מה שכן, הפעם לא נחזור על טעויות גוש קטיף. מצד אחד, נתארגן היטב לטיפול יעיל ולקליטה מהירה ומלאה של מי שיבחרו לחזור לגבולות מדינת ישׂראל. מלכתחילה עלינו לקדומים כדי להבין טוב יותר מה העניינים. מצד שני, לא נפנה איש בכח. אתן ואתם תבחרו בעצמכן/ם אם להתפנות או להשאר.

כך או כך, בהסכם או שלא בהסכם – מדינת ישׂראל לא תוכל לערוב לשלום אזרחיה שיבחרו לקבל על עצמם אזרחות פלשׂתינית, כתנאי להשארותם ביהודה ושומרון. ודאי, נשתדל לדאוג להם כפי שהמדינה משתדלת לדאוג ליהודים בכל העולם, אבל לא נצא למלחמה על זכויותיהם, כפי שלא נצא למלחמה על זכויותיהם של יהודי ונצואלה. דלתה של מדינת ישׂראל תוסיף להיות פתוחה לעליית כל יהודי, מארה"ב כמפלשׂתין. זהו הפתרון הראוי בעינינו.

ועכשיו לעניין הבטחוני: מלחמות היו ויהיו כאן. השלום שחלמנו עליו כל השנים, זה הורוד עם היונים והכנורות הענוגים, מתמהמה. אנחנו ממש לא בטוחים שמדינה פלשׂתינית – אפילו אם יחתם אתה הסכם שלום – לא תהיה מקור להתקפות על ישׂראל. בהחלט ייתכן שכפי שקרה בעזה, גם מראשי רכסי השומרון יירו פגזי מרגמות. גם על כפר סבא. גם על תל אביב. בהחלט יכול להיות.

אז נתמודד. כי זה יהיה ההבדל: כרגע הגבולות שמגנה עליהם ישׂראל הם גבולות שרק כחצי העם, פחות או יותר, נחוש להגן עליהם. אבל גם אם יש בינינו מחלוקת בשאלה האם זכאית ישׂראל לשלוט בתנאים הנוכחיים בשומרון וביהודה, אין מחלוקת בשאלה האם שׂדרות או נתניה או מטולה או אילת הן חלק מן המדינה. על הגבולות האלה שׂוררת הסכמה רחבה מאד. על הגבולות האלה, כמעט כולם נחושים להגן. וכשכולנו נחושות ונחושים להגן על משהו – מאד קשה להכניע אותנו. הרי זה מה שאתם בעצמכם אומרים. אז נתמודד, כפי שהתמודדנו עם איומים לא פחות חמורים. מתברר שעוד לא הגענו אל המנוחה. רק אל הנחלה.

 

לקראת ההתנתקות מגוש קטיף הגו כמה ממנהיגי המחנה הכתום את הסיסמא: "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה". וכבר אז היו מאתנו שתמהו: אם ככה, למה אצה לכם הדרך? מדוע אתם סבורים שדווקא ברגע זה ממש צריך עם ישׂראל לשלוט בכל שטחי ארץ-ישׂראל? השעה איננה כשרה לכך. כעת צריך לרכז את המאמצים בנו פנימה, להתרכז בגבולות שעליהם שׂוררת הסכמה רחבה – הן בתוכנו, הציבור הישׂראלי, הן בין ישׂראל לאומות העולם – ולעסוק בבדק בית שיטתי. אולי מתישהו, בעתיד, תגיע השעה. בינתיים, נמשיך להתכונן ולצפות ולהתגעגע. כי בנקודה זו צדקתם: אנחנו באמת לא מפחדים מדרך ארוכה.