שלב ב'

אוקיי.

עבדנו יפה. יפה מאד. חיבוק גדול שלוח לכל מי שעשו ועושים במלאכה – לאנשי השורה מקריית שמונה ועד אילת, להנהגת המחאה, לשוכני האוהלים, לממלאי הכיכרות, למתדיינים ולמתלבטים. השגנו בסיבוב הזה הרבה-הרבה יותר מכפי שניתן היה לקוות בכלל. בראש ובראשונה, ניסחנו סדר יום חברתי. מעט מאד חרחורי מלחמה וריב מדיני עקר תפשו כותרות בשבועות האחרונים. גרמנו למאות אלפי אזרחים לחזור ולחוש שיש להם השפעה על גורלם. גרמנו לרבים אף יותר – כאלה התומכים בתנועה וכאלה המתנגדים לה – להתחיל לדון ברצינות בשלל הסוגיות החברתיות שלפתחנו. הרחבנו בצורה מסחררת את טווח הדמוקרטיה הישראלית – את המקומות שבהם היא מתרחשת, את כמות האנשים המחוללים אותה, את האופן בו מתנהלים דיוניה, את הנושאים שהיא עוסקת בהם, את אופק החזונות המוצעים לה. הצלחנו לאחד בין מאבקים חברתיים שונים ומרוחקים זה מזה, ולהבהיר לכל שקיים ביניהם קשר הדוק. התחלנו לגלגל תנועה. כל מי שישבנו נטוע על כס-הכוח, בין בממשלה ובין בעולם ההון, מרגיש היום אי-נוחות מסוימת. אולי מוגזם יהיה לומר שהם מפחדים, אבל הם בהחלט מודאגים.

מרוב הנפת שלטים, בסוף הידיים מתעייפות (קרדיט: טלי ניר)

   אבל בואו נהיה ריאלים. טווח הנשימה של הסיבוב הזה כבר איננו ארוך. בהיקפו הנוכחי, הוא לא יוכל להימשך עוד יותר משבועות ספורים. במהלך השבועות האלה, הממשלה לא תחלום אפילו להיענות לכל דרישותינו. אפילו לא לחלק ניכר מהן. רק פה ושם, תיקונים קוסמטיים. יוצא מזה שהסיבוב הראשון יסתיים במפח נפש, ובהתפוגגות תנועת ההמונים ההולכת וקמה. כמה זמן אפשר להביא אנשים להפגנה, שבוע אחרי שבוע, במספרים כאלה? כמה זמן ימשיכו אנשים לשבת במאהל? במחאת דיור קודמת, ישבו אנשים באהליהם כמה חודשים. אבל אלה היו אנשים שלא היה להם מה להפסיד, ובאמת ובתמים לא היה לרובם שום סיכוי למצוא פתרון דיור בכוחות עצמם. לא אלה הם עמוד השדרה של התנועה הנוכחית (ובזה כוחה). ומכל מקום, דבקותם של אותם מחוסרי דיור באהליהם לא ריגשה במיוחד את הממשלה – וגם לא את הציבור. המחשבה שנשב באהלים עד בוא הגאולה היא חסרת תוחלת. בניגוד למקובל לחשוב, מהפכה היא דבר הלוקח שנים. אנחנו זקוקים לאורך נשימה כזה, ופירושו של דבר שעלינו להתחיל לבחון את דרכנו הלאה.

   הצעתי היא להכריז ביוזמתנו על סיום הסיבוב הזה. עצרת הענק הבאה עלינו לטובה נשמעת לי הזדמנות מצוינת לשם כך. ניטול את היוזמה בידינו, ונסיים את הסיבוב הזה, שכולו ניצחון ענק שלנו, בתרועה ולא במלמול. נחזור רגע הביתה (רובנו. יהיו, מן הסתם, כאלה שיעדיפו להמשיך את מחאת האוהלים, על ההווי המיוחד שנוצר בה, וזה נהדר. שמירה על הגחלת), ונתגייס לשלב הבא, האפרורי מעט יותר, אבל דחוף ונחוץ מאין כמוהו: נשב וננסח בפירוט רב לא סדרת דרישות אד-הוק, אלא תוכנית מסודרת ומגובשת של שינוי סדר היום של ישראל.

קבוצת עבודה בדיון נלהב

   לשם כך נצטרך להקים קבוצות עבודה שיפרקו את ספר התקציב (ואת חוק ההסדרים) לגורמים, וירכיבו אותו מחדש – זו הפעם ברוח החזון החברתי. קבוצות אחרות יבחנו היבטים משפטיים של החוקים השולטים בכלכלת ישראל, ויציעו חוקים חלופיים, המכוונים לטובת כלל החברה. קבוצות העבודה הללו יצטרכו להיות מלוות במומחים, אבל אסור שיורכבו רק ממומחים. הרי כל העניין הוא שאנחנו נוטלים את האחריות על גורלנו, וחושבים על הכל בעצמנו. ננצל את הקשרים הטובים שנרקמו בינינו לבין עצמנו בשבועות האחרונים כדי לחלק בינינו את העבודה, ונתרשת היטב כדי להבין איך כל נושא משפיע על כל נושא אחר. ועל הדרך, גם נסדר קצת את מחננו פנימה, לאחר שבימים האחרונים החל להיסדק מעט קשר האמון שבין אגפים שונים בתנועה.

   בואו נקדיש לזה את החודשיים הקרובים, ואת הפירות הראשונים של עבודת המחשבה שנעשה, נציג אלה בפני אלה בחג הסוכות הקרוב (אמצע אוקטובר): נעלה כולנו לרגל לירושלים מכל הארץ, ונכנס את כנסת ישראל – לא את בית המחוקקים, אלא את כנסת ישראל כולה, פתוחה בפני כל מי שירצה לקחת בה חלק – אל מול בניין כנסת הנציגים. ההנהלה (אנחנו) תבוא בכבודה ובעצמה להציג בפני עובדיה (חברי הכנסת והממשלה) את חזונה לגבי הפרויקט שהם מופקדים עליו: רווחתם של אזרחי ישראל. ניקח את התנועה שלנו צעד אחד קדימה מתנועת מחאה, בכיוון תנועה מהפכנית של ממש.

   נפגשים בסוכות בירושלים?

קהלת בן-דוד בפני הועדה הפדגוגית

 

קהלת (בעיקר פרק ט) מתוך כתב יד דמשק (בורגוס, ספרד 1260)

(לכבוד: הועדה הפדגוגית הראשית,

המשרד לחינוך נאור וליבראלי.

הנדון:

הערות המורה לחיבור, מתוך תיקו האישי של התלמיד קהלת בן-דוד,

בית הספר הפתוח לכל רוח.

רצ"ב גם קטע מן החיבור שהגיש התלמיד קהלת בן-דוד כבחינת שליש.)

 

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ׃ בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל־רֹאשְׁךָ אַל־יֶחְסָר׃ רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה:

 

הערות המורה:
א. השימוש בלחם כסמל לאוכל בכלל, מתעלם ממגפת ההשמנה בקרב הנוער. ההתמקדות באכילת פחמימות מזיקה מאד לבריאות. יש להשפיע על התלמיד קהלת להרבות ככל האפשר באכילת ירקות וקינואה.

ב. נראה כי התלמיד קהלת נגרר אחרי סביבתו ואיננו מפנים את היקף בעיית האלכוהול בקרב בני הנעורים ומבוגרים כאחד, ואת הנזק העצום הכרוך בה. לשקול פגישה עם ההורים והטלת פיקוח חמור.

ג. התעקשותו של התלמיד קהלת על בגדים לבנים גורמת לו לסיים כל יום לימודים מוכתם ומלוכלך, באופן המהווה מפגע אסתטי חמור. אבקש לשלוח אותו מעתה לבית הספר בבגדים צבעוניים.

ד. התלמיד קהלת מגזים בשימוש בתכשירי שיער, ותסרוקתו מעידה על גנדרנות מופרזת. לשלוח להסתפר.

ה. ההמלצה על אהבת גבר לאישה היא הומופובית ומפלה. ניכר בתלמיד קהלת שאיננו בא מבית ליבראלי טוב. לשקול חינוך מתקן.

ו. יש להזכיר לתלמיד קהלת את הנזק שבשהייה מופרזת מתחת לשמש, ולעמוד על שימוש מתמיד בקרם הגנה חזק.

ז. התלמיד קהלת מפגין חיבה מופרזת לתחביבים כעבודת כפיים והתבוננות ספקולטיבית בסביבתו, והדבר פוגע קשות בהישגיו בלימודי מנהל עסקים. יש לחשוש ליכולתו להתפרנס כמבוגר. מה הוא חושב, שאבא שלו מלך?

ח. נטיותיו האנטי-סוציאליות של התלמיד קהלת מגיעות לשיא בהמלצתו בסוף החיבור על שימוש בכוח הזרוע. כבר כמה פעמים תפסנו אותו בהפסקה מתקוטט עם ילדים אחרים, טובים ממנו. כל הנסיונות להסביר לו על סובלנות, זכויות האחר ורב-תרבותיות נכשלו. פעמיים ענה לי בחוצפה: "מה יש, אני לא אחר?"

ט. החיבור כולו כתוב בעברית במשלב גבוה ומתנשא, והוא רהוט בצורה מעליבה, הפוגעת קשה בדימויים העצמי של הילדים האחרים. אין פלא שאף אחד מהילדים לא רוצה לשחק אתו.

לסיכום: התלמיד קהלת מפגין זלזול בחומר הנלמד (ואפילו התחצף פעם ואמר לי שהכל שטויות), אנטי-סוציאליות ואנטיפתיות כללית. אם המצב ימשך, אני צופה לו עתיד מר. לזמן את ההורים לפגישה דחופה לצורך העברתו למסגרת חינוך מתקן.

קהלת בן-דוד, גרסת גוסטב דורה

בכבוד רב,

המורה עדינה,

בית הספר הפתוח לכל רוח

מערכת החינוך המערבית,

2010 (ימי הביניים האלקטרונים)

שלומית בונה סוכה

חייל מלגיון הזרים. בסוף זה יתקשר (בעקיפין) לסוכות

   מרסל טוביאס, מאבות חיל הצנחנים הישראלי, עבר בחייו ארבעה צבאות ומחתרת אחת לפחות. מסופר עליו, שכשהתגייס לחיל הישראלי הצעיר ונתקל שם במושגים הצבאיים המשונים של בוגרי הפלמ"ח, התעטפה עליו נפשו במבוכה. כבוגר לגיון הזרים הצרפתי – אחת היחידות הצבאיות הידועות ביותר (לשמצה?) והקשוחות ביותר עלי אדמות, לפחות עד לאחרונה – וכבוגר האצ"ל – מהמחתרות הפחות פלמ"חניקיות שהתקיימו מעולם – לא התקבל על דעתו של טוביאס המושג "טוהר הנשק", שהביאו עמם חניכיו של יצחק שדה. "אני לא מכיר נשק טהור," אמר טוביאס על פי האגדה – "אני מכיר נשק נקי שיורה או נשק מלוכלך שלא יורה."

   זו, פחות או יותר, דעתי על שירה. לפני שנים מספר נקלעתי לדיון על שירה "גבוהה" מול שירה "נמוכה". ישבנו בכתה, והמרצה לספרות – בעלת תודעה אליטיסטית מפותחת –  הגנה בחרוף נפש על השירה ה"גבוהה" ודרסה בקול רעש לא נעים את השירה ה"נמוכה". אני, עצם אזכור המושׂגים הללו מקפיץ לי את כל הפיוזים. לא מכיר שירה גבוהה ולא מכיר שירה נמוכה. מכיר שירה טובה שפוגעת ונוגעת, ושירה לא טובה שלא פוגעת ולא נוגעת, אלא בכלל תולעת. כמובן שלא שתקתי למרצה הזאת. התפתח קרב רחוב אידיאולוגי, שכדי לסיים אותו היא החליטה לשאול אותי מהי שירה טובה בעיני. מבלי היסוס ציטטתי באוזניה את שורת השירה הטובה ביותר ששמעתי מימי –  (למותר לציין שלא רק שלא ברור מי כתב אותה – אולי בליינד גארי דייויס? –  אלא גם שהיא באה משיר זמר, וליתר דיוק מבלוז ענתיקה, ושהיא פחות או יותר הדבר הכי רחוק בעולם ממה שנחשב בעיני אותה מרצה כשירה "גבוהה") – והרי היא לפניכם, השורה הראשונה בבית השני בשיר שבקליפ הבא (כאן בביצוע דילן והבאנד):

Baby, Let me follow you down,

Baby, Let me follow you down:

Well, I'll do anything in this god almighty world

If you just let me follow you down

  למה אני נדרש לכל זה בכלל?

ככה (כבר) לא בונים סוכה

   תוך כדי הקמת הסוכה אתמול, אחרי "סוכתי הסוכה" ו"פטיש, מסמר/ניקח מהר" ששרו הבנדיט והחוליגן בקולי קולות (ואגב כך אילצו אותי להתמודד עם התחלפות הדורות והמצאת הסוכה לנצח. הולך ופוחת המסמר…), פצחו הפרחחים בשירת "שלומית בונה סוכה". ואני, הטיפש, זלגתי דמעה או שתיים, כרגיל. ככה זה בכל פעם שאני שומע או שר את השיר הזה. אהובתי, המכירה כבר את ההרגל המגונה הזה שלי להתרגש משירים, חייכה כדרכה, ואני הרהרתי לי בשאלה מה יש בו בשיר הזה, לכל הרוחות, שלוחץ לי על כל הכפתורים?

   טוב, האמת היא שזה קורה לי עם כל מיני שירים של נעמי שמר, שהייתה משוררת אדירה. וכן, אני מכיר את הויכוח האם היא פזמונאית או משוררת (המתנהל לעתים קרובות מדי על פי אמות מדה פוליטיות, ולא פואטיות). הלא משום כך בכלל פתחתי במרסל טוביאס, במורה לספרות ובדילן (כלומר בליינד גארי דייויס, אולי). ובכן, למען הגילוי הנאות: בעיני היא משוררת ומלחינה מעולה, שכתבה המון שירים מפעימים, הרבה מאד שירים טובים, וכמה וכמה שירים לא טובים (שלא לומר מיותרים). אבל מכל שיריה, שלומית בונה סוכה הוא אחד מקומץ שחונק את גרוני בכל פעם מחדש.

    כי בארבעה בתים של שיר ילדים צררה נעמי שמר את מיטב החלומות והמיתוסים של עם ישראל. כמעט כמו קוד דחוס ומוצפן היטב של הטובים והיפים שבחלומותי (חלומותינו?). איך אמר אורי זוהר לפני שויתר על חיי עולם לטובת חיי שעה, כהקדמה לשיר אבשלום? זהו שיר שמספר על החלומות הכי וורודים, אלה שכבר כמעט שכחנו שחלמנו אותם.

תפילת ערבית מתוך סידור אליהו בחור, מנטובה 1562

   כי מה עושה שלומית? היא לא מחכה לאלהים שיפרושׂ עלינו את סוכת שלומו, ככתוב בסידור – מהציפיות הארוכות והבלתי ממומשות מאז ומעולם – אלא ניגשת למלאכה בעצמה, במלוא המעשיות והרצינות. הלא על כן היא עסוקה היום. היא בונה לה מעון ארעי – הלא זו ההגדרה של סוכה – ומשקיעה בו את כל המרץ שמקדישים אחרים למעון קבע. היא לא מתפתה לפרוט את עבודתה לכסף, ומעטרת את הסוכה לא בקישוטים יקרים תוצרת איטליה ולא בקישוטים זולים תוצרת סין; היא גם מקפידה שלא לעטר בחפצי אבן, פלסטיק או מתכת, אלא רק בדברים שמהם אי אפשר לבנות כלי מלחמה: לולב, הדסים, ענף של ערבה. אפילו הרימון הוא למאכל ולא לפיצוץ. זו סוכה שכולה געגוע: אפילו הריח הנודף בה איננו ריחה היא או ריח יושביה, אלא ריח בוסתנים רחוק.

   שלומית לא תלויה בתוכניות חיצוניות ואיננה מושפעת מאופנות או מדעת הקהל (זו שאת רשותה ביקש מי שביקש לפני פחות משבוע כדי להתפלל עם העבריינים). היא לבדה – ורק היא – תחליט מתי נשלמה המלאכה. אבל היא איננה בונה את הסוכה הזו רק בשבילה. ברגע שמסתיימת המלאכה, היא קוראת לכל השכנים: מה יש, כולנו חיים זה לצד זה, מדוע שלא נחלוק את ההישגים והשמחות? ואז מתרחש מה שהתרחש, על פי השמועה, בבית המקדש, שעל עולי הרגל אליו נאמר שהיו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". אבל בבית המקדש זהו סוג של נס, ואילו אצל שלומית – שאיננה ממתינה לאלוהים, משיחים או נסים – זה לא נס, אלא רק דבר נפלא, מסוג הדברים הנפלאים שקורים לפעמים למי שעושה את מלאכתו כראוי: לא רק שהשכנים באים בהמונים, אלא גם יש לכולם מקום.

בהיר כיהלום. כוכב הצפון מאיר דרך

   ואז, מתוך הסכך, לא נגלה עמוד ענן ולא עמוד אש, אלא רק כוכב בהיר כיהלום, שלפחות בדמיוני הוא כוכב הצפון, שעל פיו נווטו אנשים את דרכם עד שבאו הלווינים ובלבלו עליהם את הכיוונים עד כדי חוסר אפשרות לתעות ולמצוא דרך משל עצמם. אכן סוכת פלאים, שכל כולה  – לפחות לשבוע אחד – הכנסת אורחים ושלום ונטילת האחריות בידי שלומית. ומה שאנחנו יודעים – ואני חושד שגם שלומית מבינה את זה – הוא שבפעם הבאה שיושר השיר, ושלומית תיגש לעבודה, תוקם הסוכה מחדש.

   לא אעליב את תבונתכם ואמתח כאן את כל קווי המטאפורה מן השיר למציאות חיינו. איש-איש והבנתו את סביבתו ואת מציאות חייו. אבל טוב לי עד דמעות שפעם בשנה יש מי שמזכיר לי את כל החלומות הכי וורודים, אלה שלמדתי מהורי והם מהוריהם וכל אחד מאתנו צובע אותם בצבעים חדשים משלו, ואשר מצוקות היומיום גורמות לי לשכוח אותם לפעמים; וטוב לי עד דמעות לדעת שגם הבנדיט והחוליגן שרים את השיר, ושהחלום הזה יעבור אליהם כדי שיצבעו אותו בצבעים משלהם. והלוואי שיבינו גם הם – הלוואי שנבין גם אנחנו – את הצורך לבנות כל פעם מחדש, במו ידינו, את המסגרת לחלומות שלנו, מבלי לקוות שהמסגרת תהפוך לקבע כמות שהיא, אלא מתוך הבנה שהיא ארעית ושיש לחדש אותה ולבנות אותה בכל פעם ששרים את השיר.

   סליחה על הרגשנות וסוכות שמח.