לשכות תעסוקה, חלק ב'

ובכן, לשכות תעסוקה.

המגזריות בשירות הממלכתיות - הזמנים השתנו

   ברשימה קודמת כבר הסברתי מדוע לדעתי חייב השׂמאל הלאומי להכיר בהיותו תנועה מגזרית. בראש ובראשונה, בשל גודלנו: אנחנו כרגע מיעוט קטן, וכדמוקרטים עלינו להכיר בכך שליומרותינו (השונות והמגוונות) לקבוע מסקנות מדיניות בקנה מדה ארצי אין שום כיסוי. שנית, מעצם היותנו שׂמאל, אנחנו משתייכים לזרם פוליטי שקהל היעד הראשוני שלו הוא מגזרי. אין כל רע בלהיות מגזרי. זה שבן-גוריון הטמיע את התארגנויות הפועלים במסכת הממלכתית היה אולי מחויב המציאות בשעתו, אבל השעה הזו חלפה. השׂמאל מוכרח לחזור להיות מגזרי – בפרט אם ברצוננו להתחיל לצבור כוח כדי להשפיע על עניינים לאומיים.

   באותה רשימה גם הצבעתי על המגזר שראוי לנו, אנשי השׂמאל הלאומי, לארגן, לשרת, לייצג, להפעיל ולגבש – זהו מגזר האנשים העמלים למחייתם. העיסוק בתנאי העבודה של העמלים, בשכרם ובארגונם הוא לב-לבו של כל תנועת שׂמאל הראויה לשמה. כל יתר התחומים – ויש הרבה, מחיי תרבות ועד מדיניות חוץ, מהתארגנות קהילתית ועד אופי הפעילות הבטחונית – נגזרים מן העיסוק היסודי הזה.

   הבעיה היא, שבמשך שנים רבות התרגלו אנשי מגזר העמלים למחייתם לא לצפות מן השׂמאל הישׂראלי שיעסוק בשמירה על האינטרסים שלהם בתחום העבודה. במשך שנים רבות הפך השׂמאל הישׂראלי מזרם בעל השקפת עולם – מורכבת ככל שתהיה – המבוססת על זכויות העובדים, לאוסף של אינסטינקטים מצפוניים-מוסרניים, שעיקר עניינו במחאה על יחסה של ישראל כלפי הפלשׂתינים. על כך הרחיב אסף ענברי במאמר החשוב והמרתק הזה.

   המדובר בכדור שלג: ככל שהלך ה"שׂמאל" והתרחק מן העיסוק בשאלות עבודה וארגון העובדים, כן הלכה וגברה האכזבה ממנו והאיבה כלפיו בקרב הציבור העמל למחייתו. ככל שהלכה וגברה האיבה הזו, הלך ה"שׂמאל" והשתבלל בתחושת הצדק שלו, והלך ונסגר בתוך מחאתו המדינית אגב קינות על גורלה של "ארץ ישׂראל הישנה והטובה." כתוצאה מכך הלכו העמדות המזוהות עם ה"שׂמאל" – כלומר, בעיקר המחאה נגד הכיבוש – ונקשרו באכזבה ובאיבה כלפי השׂמאל שהכזיב. מובן שהיו סיבות נוספות לאיבה שמעוררות עמדות השׂמאל – למשל, כוח המשיכה היסודי, השטחי אך חזק, של פופוליזם לאומני; למשל, הזכרונות מעוולות אמיתיות או מדומינות שגרם השמאל בחצי היובל הראשון של מדינת ישׂראל. בה במדה, אמת היא גם שרעיונות שהיו פעם נחת השׂמאל בלבד – כמו למשל רעיון שתי המדינות לשני עמים – הן היום נחלת ציבורים רחבים מאד. אבל אפילו היום, בקרב רבים מן המסכימים באופן בסיסי עם רעיונות כאלה, התמיכה ברעיונות אינה מיתרגמת לתמיכה בזרם שהגה אותם – השׂמאל ויורשו, ה"שׂמאל".

   הגיעה השעה לפרוץ את המעגל. הדרך לעשות זאת היא לחזור ולעסוק בענייני היסוד של השׂמאל, בשאלות העבודה וארגון העובדים. ואת העיסוק הזה יש לבצע לא על פי האינסטינקטים הממלכתיים רבי השנים (ונא לא לבלבל בין ממלכתיות ופטריוטיות! השניים אינם זהים!), אלא באופן מגזרי, לא ממלכתי: בעצמנו, מלמטה.

    מגזר העמלים למחייתם טרוד תמיד בשאלות של פרנסה: הבה נתחיל לעסוק בשאלות האלה. והשלב הראשון יהיה השלב הראשון בכל תהליך של עמל ומחייה: מציאת עבודה.

   נכון, מדינת ישראל מפעילה לשכות תעסוקה; אבל הצלחתן של אלו מוגבלת, בין היתר משום שהן קשורות למפרע ביתר מדיניות הרווחה. רוצה לומר: ללשכות התעסוקה מגיעים לא רק מי שמחפשים עבודה, אלא גם מי שמחפשים דמי אבטלה. בלשכות התעסוקה שיקים השׂמאל הלאומי לא יימסרו דמי אבטלה. כל מטרתן תהיה מציאת עבודה, וכל מלאכתן ליצור קשר בין מעסיקים למועסקים.

   איך עושים את זה? בהתחלה בקטן. מרכזים צוות עובדים קטן – נניח עשרה אנשים. הללו יצרו קשר עם מעסיקים פוטנציאלים, ממש על פי סדר האלף-בית שבדפי זהב. הם יציגו את עצמם בפני המעסיקים, יבררו לאלו עובדים הם זקוקים, וימלאו את הפרטים במסמך מחשב מתאים. אנחנו, בינתיים, נצטרך לעשות כמה וכמה דברים: נפנה את מי מחברינו ומכרינו המחפשים עבודה אל לשכת התעסוקה של השׂמאל הלאומי, ועובדי הלשכה יבררו את כישוריהם ויחברו ביניהם ובין המעסיקים. ללשכה נמסור גם ידיעות על משרות פנויות חדשות. גם נפיץ את שמה ושמעה בקרב מכרינו המעסיקים, שידעו שגם להם יש כתובת. וגם נעשה כמיטב יכולתנו לפרסם את הלשכה בכל מדיום אפשרי. ההתחלה תהיה אטית וקשה, אבל לאחר כמה הצלחות יתחיל הדיבור על הלשכה לזכות בחיים משלו, והן מבקשי עבודה והן מעסיקים יצרו אתה קשר מיוזמתם.

צבת בצבת עשויה

   בכך נשיג כמה וכמה הישגים: בראש ובראשונה, עצם ההצלחה במציאת עבודה לאנשים; שנית, נחזור לעיסוק היסודי של השׂמאל, שהצבתו כיסוד פעולותינו תעניק תוקף ועומק לכל יתר פעולותינו; שלישית, נחזור וניצור קשר עם המגזר שלנו, ורק אתו – שהרי למי שאינם מבקשים עבודה באמת, אין מה לחפש בלשכות העבודה של השׂמאל הלאומי. נתחיל לשקם את שמו של השׂמאל בקרב ציבורים גדלים והולכים, בכך שנמחיש הלכה למעשה כי טובתם היא טובתנו – ואם נצליח בכך, קל הרבה יותר יהיה לשכנע אותם גם כי טובתנו היא טובתם, וכי רעיונות בלתי פופולאריים שאנו מעלים לעתים אינם נובעים משׂנאה עצמית או משׂנאת הזולת, אלא מתוך רצון בטובתם-טובתנו; רביעית, נקרא תגר על חברות כוח האדם, האחראיות במדה רבה להתדרדרות מצבם של העובדים. חמישית, נתרום לכלכלת המדינה – ככלות הכל, אנחנו שׂמאל לאומי.

   אם נשכיל ליצור קשר עם ארגון עובדים שילווה את התהליך, נקדם בכך הן את רקימת הקשרים שלנו לקראת איחוד של ארגונים אקטיביסטים למיניהם – מהלך שנצטרך להידרש אליו במוקדם או במאוחר אם בכוונתנו להפוך לתנועה משמעותית – והן את יכולתם של העובדים להתאגד ולשמור על זכויותיהם. את הצעד הזה נצטרך לעשות בזהירות, על בסיס לקחי העבר – יהיה עלינו להישמר מפני ניגוד האינטרסים שבין העסקת אנשים ואיגודם המקצועי על ידי אותו מוסד.

   מה דרוש, אם כן, לשם התחלה? עשרה עובדים ושיתוף פעולה מכולנו. שיתוף הפעולה יהיה כמובן וולונטרי, אבל מנין יבוא התקציב להעסקת עובדי הלשכה? ובכן, ייתכן שבתחילה יעבדו בה מתנדבים מבינינו. אבל אם אכן תתרומם היוזמה ותהפוך להיות פעילה ועסוקה, לא יהיה מנוס מלהעסיק אנשים במשרה מלאה. לשם כך יהיה צורך במנגנון, במסי חבר וכיו"ב – במלים אחרות, בהתארגנות.

ההגיון שבהתארגנות

   כן, חברים. אם נרצה להיות תנועה של ממש, המסוגלת ליותר מלהוציא אנשים להפגנות או להביא אותם לחוגי בית, אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על מיסוד ההתארגנות: על קביעת דפוסי חברות, מוסדות, מטלות וזכויות. זה מה שמבדיל בין אוסף כמעט מקרי של אנשים שאוהבים לדבר זה עם זה, לבין תנועה המסוגלת להוציא לפועל מעשים – בפרט מעשים מסדר הגודל הדרוש להגשמת המטרות הגדולות שאנחנו כל כך אוהבים לדבר עליהן. זהו, כמובן, נושא לדיון נפרד – אבל נדמה לי שזמנו בהחלט הגיע.