בחלומי

זירת חלומי

ובחלומי, מכריז יו"ר הכנסת על הודעה מיוחדת שישא הרב הראשי לישראל.

   המליאה כולה נדרכת. עצם נוכחותם ביציע הכבוד של חשובי הרבנים, מזקן הרבנים הליטאים ומנהיג הרבנים הספרדים ועד נשיא התנועה ליהדות מתקדמת, די בה כדי להבהיר כי דברים חשובים עתידים להאמר. הרבנים ביציע אמנם אינם  מפטפטים בידידות – כבודו של רב אינו מחול – אבל שומרים על אווירה קורקטית, ולו רק כדי שלא למחול על כבודם מול שכניהם ליציע: משוררים ואילי תעשייה, ראשי ארגונים חברתיים ובכירי פעילי איכות הסביבה, מנהלי רשתות חינוך ונציגי החקלאים, אישי דת נוצרים, מוסלמים ודרוזים ושגרירים זרים שהוזמנו למושב המיוחד. למטה, באולם המליאה, לא הרשה לעצמו איש מחברי הכנסת להעדר מן הישיבה הזו, לא משמאל ולא מימין. פה ושם חולפת ג'ירפה נודדת בטיסה מעל ראשי הנוכחים. מפל מים פוער את פיו לפתע מקיר האבן המעוצב, שופך כמה וכמה מטרים קוב וחוזר ונסתם בקול תרועת חצוצרות וסקסופונים. איש לא משתומם. זה הרי חלום.

   הרב הראשי לישראל (יש רק אחד. חלום, כבר אמרנו.) עולה בהדרת כבוד לדוכן הנואמים בכנסת. הוא משתעל קלות, מנתר שניים שלושה ניתורי חימום ומחולל סיבוב שלם סביב עצמו באוויר בטרם יגש אל המיקרופון. ניכר בו שהוא מתרגש, וגם שהוא מרבה להתאמן במחול מודרני. ביציע העתונות פצחו זה מכבר בטנגו סוער, איש איש ומחשבו הנייד (כיוון שזה חלום, איש לא מעיר לי שצריך גם להזכיר את הנשים שביציע העתונות. ברור לכל שחלום זה מנוסח בלשון זכר ומכוון לגברים ונשים כאחד.)

   "על דעת המקום ועל דעת הקהל, שהיא מקור הסמכות של הבית הנכבד הזה ובעצם של כולנו," פותח הרב הראשי, "על דעת ראש הממשלה…" הוא נושא לרגע את עיניו אל ראש הממשלה, היושב במקומו, לבוש וסט ובלייזר, ענוב עניבת פרפר ולחלציו בגד ים. ראש הממשלה מהנהן אליו. הוא לוגם מרטיני בקש. "…על דעת כבוד נשיא המדינה, שנבצר ממנו להיות כאן היום עמנו בשל העובדה שסרב לוותר על משמרתו השבועית כסניטר בבית חולים, על דעת מורי ורבותי…" הוא מנפנף אל הרבנים שביציע. הם קמים כאיש אחד, שרים במקהלה את הבית הראשון של 'קסם על ים כנרת' וחוזרים לשבת בדממה דקה, "…ועל דעת עם ישראל לדורותיו, אני מתכבד לשאת בפניכם את הדברים הבאים." שיעול, ניתור, סיבוב.

   "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל," מישיר הרב הראשי מבט בהתרגשות. "זו עובדה ברורה. היא היתה שייכת לו בפועל בעבר, עברה במשך שנים רבות להיות שייכת לו בחלומותיו, וחזרה להיות שייכת לו בפועל." מבטי תמיהה בקרב השגרירים הזרים ונציגי מפלגות הימין. בשביל זה הזמנתם אותנו? מלצרים בשמלות חושפניות עוברים ומגישים להם קצת וודקה, להרגע. קולות ההיפופוטמים העולים עם ערב מן הנהר מתמזגים ברחש זאבים המציעים לכבשים את המטה.

   "חזרנו שלא על מנת לעזוב שוב," ממשיך הרב הראשי, "העזנו, עשינו והצלחנו. אבל לא שכחנו בדרך את דברי ימינו הארוכים, ולא שכחנו את הלקחים שלמדנו מהם. העם היהודי למוד הסבל איננו יכול לראות עוד בצער שכניו לארץ. הוא איננו יכול ואיננו רוצה לעמוד בדרכם למימוש שאיפותיהם, יהיו אשר יהיו."

שגריר צרפת

   "בדיוק, לעזאזל!" נשמעת קריאת ביניים. זהו שגריר צרפת, אדם צנוע ונטול יומרות והתנשאות. "גם אני אף פעם לא הבנתי מה הם רוצים!". ויכוח נפתח בנושא זה בין חברי הכנסת הערבים לבין השגרירים הזרים ובינם לבין עצמם, אך הרב הראשי מהסה אותם בתנועת יד סלחנית. שיעול, ניתור סיבוב.

   "זה לא משנה. לא בשביל זה התכנסנו כאן," הוא מרגיע את הנאספים. "כלומר," הוא מודה, "מבחינה מסוימת דווקא כן בשביל זה התכנסנו כאן." הוא נושא את מבטו. "מצד שני, הרי איש לא יעלה על דעתו שאנחנו נוותר משום כך על מימוש שאיפותינו שלנו ועל זכותנו על הארץ."

   "דווקא כן!" קופץ שגריר ונצואלה, אך זוג ינשופים במדי אחות משתלטים עליו לאלתר ושולחים אותו לחינוך מחדש בקופי-שופ באמשׂטרדם.

   "אשר על כן," מתעלם הרב הראשי מן ההפרעה, "על דעת המקום ועל דעת הקהל, מחליט בזה העם היהודי למסור לשכנינו הפלשתינים את יהודה ושומרון, חבלי הארץ שהם עיקר יישובם, כ פ י ק ד ו ן  לתקופה של שש מאות שנה. בעוד שש מאות שנה נפתח שוב את הנושא."

   אווירת חשמל במשכן הכנסת. ברקים מכים פה ושם בקירות. איש לא נפגע. עובדי חברת החשמל, חמושים במקלות גולף, מנתבים אותם למערכת הפקת החשמל הטבעית הנמצאת בימים אלה בשלבי ניסוי מתקדמים.

שתי גדות לשוודיה

   "מדינות העולם, כמעט כולן, הציעו לשמש כערבות למימוש הסכם זה. גם אילו היינו סומכים עליהן," נועץ הרב מבט חמור בשגריר מאוריטניה, "לא היינו מעלים על דעתנו לקבל ערבויות בנושא זה. על אחת כמה וכמה לאור נסיוננו עם אומות העולם, שאיננו סומכים עליהן בכלל. אני מדבר אליך, גוסטב!" הוא מורה באצבעו על שגריר שוודיה המעביר בינתיים סיוע הומניטרי לארגון טרור הינדי באסטוניה. שגריר שוודיה נחרד ומזדקף. "לא!" מכריז הרב הראשי ועוטה לפתע את פניו של בן-גוריון. "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים."

   "וכדורגל משחקים תשעים דקות!" קובע סגן שר הרווחה לשעבר, שפוטר לפני ימים ספורים מעבודתו כדי שיחלוק את גורל האנשים שעל הטיפול בהם הופקד. סוסים ברודים ואמוצים מדלגים מעליו בלאט.

   "אני משוכנע," מחזיר הרב הראשי את הדיון לפסים ענייניים, "ששכנינו ידעו לנצל היטב את הזמן לבניית מוסדות חברתיים שיהיו דוגמה ומופת לכל העמים.  אנחנו מודעים, כמובן, לכך שקיימת אפשרות שלא כך ינהגו, אבל זהו סיכון שאנחנו מוכנים לקבל על עצמנו, ונדע לעמוד בו." שיעול, ניתור, סיבוב.

   "התנועה הציונית הניבה מתוכה שתי תנועות לאומיות שכנות," ניגש הרב הראשי לסיכום דבריו, לקול צהלות הציבור. צירוף הזמנים הוא מקרי בהחלט: פשוט, באותו רגע הודיעה יושבת ראש פיפ"א שנבחרת שלא תשחק כדורגל יפה במונדיאל הקרוב, תסולק ממנו לאלתר. התשואות על הכרזתה חודרות לאולם המליאה. "התנועה הלאומית של עם ישראל החלה כבר לממש את שאיפותיה," איש לא מפספס את הדגש בדבריו של הרב הראשי. "כעת הגיעה גם תורה של התנועה הלאומית השניה, הפלשתינית. אני גאה ומאושר להכריז כי לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, להכריז על הקמת מדינה פלשתינית בתחומי יהודה ושומרון, היא מדינת פלשתין!"

   תשואות. נציגי המתנחלים מתחבקים עם שחקני הפועל תל אביב. ראשי הבנקים מסתכלים בשעון: עוד דרך ארוכה מצפה להם עד בתיהם שבאופקים ודימונה. עתונאים זרים צועקים ביאוש: נגמרו החיים הטובים. הגדי הרובץ בפינה מוריד זו הפעם השלישית מישבנו את ידו של הנמר המנמנם לידו. יש גבול גם לפמיליאריות, כן?

   "אנו, היהודים," מבטיח הרב לסיום, "ננצל את שש מאות השנה האלה כדי להקדיש את מיטב מאמצינו לניכוש העשבים השוטים שצמחו בחברתנו ולבנייתה של חברה המבוססת על שותפות גורל וערבות הדדית. מכל מקום," הוא חותם, "תאלץ כעת הקהילה הבינלאומית להתיחס עניינית לסכסוכים השונים ברחבי תבל, כי אנחנו את תפקידנו כתירוץ הקבוע גמרנו. מובן מאליו שמועצת זכויות האדם של האו"ם יוצאת מכלל זה, ונתיר לה להמשיך לצייר אותנו כבני השטן. מה שכן, באופן אישי אני מתכוון לפעול לכך שעד עוד שש מאות שנה, כבר לא תהיה משמעות למושג מדינה. לא נותר לי אלא להזמין את הקהל למסיבת ריקודים ברחבת המשכן."

   הרב הראשי יורד מן הדוכן ואני מתעורר.