בין כסה לעשור – שנה חדשה, שאלות וותיקות, כתה א' ולשכות תעסוקה

 

ראש השנה האמיתי

והנה החלה לה תשע"א.

 

   למען האמת, ראש השנה האמיתי בעיני היה מאז ומעולם יום תחילת הלימודים, אחד בספטמבר. כן, אני מודה שאני קובע את ראש השנה על פי מניינם, אבל לזכותי יאמר שהייתי מעדיף לקבוע אותו על פי הלוח העברי. כבר מזמן הבנתי שרק על פי הלוח העברי אפשר להבין את מזג האוויר כאן. אילו רק היה משׂרד החינוך מוצא לנכון לקבוע תאריך עברי לתחילת שנת הלימודים (מה שגם היה מייעל מאד את העבודה מול לוח החגים והחופשות)!  

   תחשבו על זה רגע: היום הראשון ללימודים, הרבה יותר מראש השנה העברי או האזרחי, הוא יום שבו מתחלפים סדרי החיים: אצל מיליוני אזרחים בישראל נכנסת ביום זה לתוקפה שגרה שתלווה אותם לכל אורך השנה, החל בשעת ההשכמה ובפעילויות הבוקר, עבור ביום העבודה (והקשר שלו עם לוח הזמנים של הילדים, ההסעות, ארוחת הצהריים וכו'), וכלה בשעות הערב, כיבוי האורות ועתות הפנאי. ובמקום קטן כישׂראל, כאשר אצל מיליונים נכנסת שגרה לתוקפה, היא משפיעה גם על השגרה של כל השאר. בא' בתשרי וב-1 בינואר לא נקבעת שום שגרה, לא מתחיל שום דבר בחיי היומיום. סתם ראש שנה דתי או מדיני. לא משהו שגזור לפי מידות אדם.

   זה בסדר, אני לא מתכוון לצאת במסע שכנוע לשינוי מועדו של ראש השנה (די לנו בחמישה, יחד עם זה האזרחי). אני רק מצביע על כך שבשבילי זהו ראש השנה האמיתי, והדבר קיבל חיזוק מיוחד השנה, כאשר החל בני בכורי ללכת לכתה א'.

ורטיגו יזום

   כאשר עוסקים בהסטוריה של תרבויות בנות אלפי שנים – אני בטוח שלהסטוריונים של סין והודו יש את אותה התחושה – יש רגעים שבהם לופתת אותך תחושת ורטיגו מן ההתבוננות במורד מנהרת הזמן. ורטיגו כזה פקד אותי בימים שלפני לכתו של בני לכתה א'. שמעון בן-שטח, מכונן בתי הספר לילדי ישראל, יצא במחול מחנים עם תלמידי הפנימיה האנגלית וילובי במאה ה-19; יהושע בן-גמלא, מי שהפך את בתי הספר ביהודה לחובה ציבורית, הסתחרר עם משולם הלוי, המורה המיתולוגי בנהלל (כמה חבל שאין לי לינק להוסיף כאן); יאנוש קורצ'ק (שלפני שנספה עם תלמידיו גם היטיב ללמד אותם לחיות) השתובב עם בית הספר לנערי הרחוב בתקופת המהפכה הרוסית, הלא הוא הרפובליקה שקיד; מוטל בן פייסי החזן נכרך בזכרון סבי מלא ההתרגשות, כאשר ליווה אותי ליומי הראשון בכתה א'; ומעל הכל ריחף לו, כאנאכרוניזם שיש ויש לו הופכין, ניחוח של קמץ אל"ף – אָ. ורטיגו כהלכתו. במשך שבוע לא ידעתי את נפשי. הילד עצמו, אגב, התרגש – אבל הפנים את השינוי הרבה יותר מהר ממני.

   גם שנת הלימודים שלי התחילה – ליתר דיוק, שנת ההוראה. בכל שנה אני נפגש עם מחזור חדש של תלמידים בני 18 במכינות הקדם צבאיות, ובכל שנה אני עומד המום נוכח היקף אי הידיעה שלהם בתולדות עם ישׂראל, לאחר שתים עשרה שנות לימודים. הגיעו הדברים לכדי כך שבשנה שעברה הצהרתי באזני תלמידי את ההכרזה הבאה: כל מה שמעניין בתולדות עם ישׂראל הסתירו מכם; בנוגע לשאר – שיקרו.

   ובשלב מסוים בשיעור הפתיחה של השנה פצה אחד מתלמידי החדשים את פיו ושאל שאלה של טעם: למה בכלל ללמוד את כל זה?

   ובכן, יש כמה תשובות, ואת מקצתן אף העליתי בפניו: ללא היכרות עם התהליכים שהביאו אותנו למצב הנוכחי, קשה יהיה לדעת כיצד להביא לשינוי בו, ואולי אף לבצע בו תיקונים שונים; לימוד ההסטוריה מקנה יכולות התבוננות וניתוח שאלף שיחות בירור ערכיות לא יקנו (ושיחות בירור ערכיות הן לחם חוקן של המכינות), ולו רק משום שלימוד ההסטוריה איננו מאפשר להישאר בתחום הרעיונות המופשטים; והעיקר – תולדות עם ישראל הן (בעיני לפחות) הסיפור המגניב ביותר, המופרע ביותר, המצחיק ביותר, הטראגי ביותר, החלום ביותר והשברו ביותר שרץ כרגע על הפלנטה. אם נצליח לרקום את ההתלהבות מהסיפור עם מסקנות מעשׂיות ממנו, כי אז עשינו צעד קדימה לקראת השינוי המיוחל בתנאי חיינו. גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.

   ידידי אסף ענברי – מי שכתב את הספר הנפלא, המצחיק והחכם "הביתה", על תולדות קיבוץ אפיקים – הצליח, כדרכו, לגבש את הטיעונים השונים שהתרוצצו במוחי (ללא ידיעתו) לכלל טיעון סדור וכתוב לתלפיות, במאמר הזה. במסגרת המאמר (התמצית להלן איננו פוטר מחובת הקריאה!) מאפיין ענברי את דור המדינה – והדורות שבאו אחריו – כדורות שחמקו מדיון מהותי בשאלות היסוד של חיינו, החל במיהו יהודי וכלה ביחסי עבודה במשק. חמקו מדיון הן כתוצאה מנטיית לב והן כפועל יוצא של עכשיויזם נחוש והחלטי, שביקש לחמוק ממנהרת הזמן הזו ומן האבחנה ששפע גדול של חוטים פרומים מתולדות עם ישראל הלכו והתכנסו עם התקדמות הפרוייקט הציוני, התנגשו ביניהם, התפתלו ונכרכו וסופם שיצרו פלונטר רציני ביותר: קנאות, רדיפה, זרע קודש ועם עולם, חסידות, השׂכלה, שיתוף ותחרות, הקלות וחומרות, גולה וארצישׂראליות, השפעות נוכריות וטהרנות, משיחיות ושלילתה, רבנות וראשות קהל – וזוהי רק רשימה חלקית.

   כרגיל, הסכנה בדיונים מסוג זה היא גלישה לדיון עקר, בנוסח השׂיח על השׂיח המקובל עד מאד בחוגי שׂמאל טהרני, במגדלי השן של האקדמיה ובחוגים דתיים מסתגרים (המצאותם של כל אלה בכפיפה אחת, אגב, איננה מקרית). אבל זו סכנה שאין מנוס מלהסתכן בה, משום שהדרך לפעולות הממשיות שיש לעשות חייבת לעבור דרך הדיון העקרוני, והדיון העקרוני על מדינת ישׂראל חייב להיערך מתוך מודעות למטען התרבותי, הכלכלי, הקהילתי והמדיני שעומסים על שכמנו דברי ימי עם ישראל, הן בנוגע להתארגנותנו כלפי פנים פנימה והן במגעינו עם אחרים.

השיח על השיח. תופעה וותיקה מאד.

   היחידים שהבינו ללבי בכל הנוגע לחיבור הזה בין קודש וחול, בין עבר והווה ועתיד, שמאפיין את חיינו כאן בכלל ואת אחד בספטמבר בפרט, היו עלי מוהר ויוני רכטר. אולי משום שמעולם לא דיברתי עם אף אחד מהם. 

   כל ההרהורים האלה התחברו אצלי איכשהו עם הרהורים על דרכו של השׂמאל הלאומי, שהוא התארגנות שרוח הרצון לשינוי יחד עם הרוח הלוקאלית המנשבות בה מעוררות בי הזדהות. אלא שמזה זמן מה נעכרת ההזדהות הזו שלי בגלל נטיית השׂמאל הלאומי להציב לעצמו מטרות נגד קונקרטיות ומטרות בעד מעורפלות – בדיוק להיפך ממה שצריך לעשות, לדעתי. ידידי הד"ר א' משתדל מזה זמן מה לעורר דיון בתוכניות ארוכות הטווח של השׂמאל הלאומי בתחום החברתי. הביקורת שלי על תוכניותיו של הד"ר א' נעוצה בעיקר בכך שהן עוסקות במדיניות לאומית – כלומר, כדי לקדם אותן על השׂמאל הלאומי להיות בעל השפעה רבה מאד בחוגים המצומצמים שבהם נחתכת המדיניות.

   אני חושב שהתארגנות בנוסח השׂמאל הלאומי צריכה להתמקד בפעילות הרבה מאד שניתן לעשות בלי קשר לפוליטיקה הגבוהה. "נו," אמר לי ד"ר א', "מה למשל?"

   ובכן, בשים לב לכל האמור לעיל, אני מבקש להתמקד בדבריו של חכם יהודי עתיק, אלעזר בן-עזריה, מי שחי בעצמו בימי קריסה ויצירה בין המרד הגדול למרד בר-כוכבא, ונאלץ להתמודד אף הוא עם שאלות נוקבות על גבולות ההגות והמעשה, ועל הקשר שביניהם. אבות, ג' י"ז:

   רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ; אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה , אֵין יִרְאָה; אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה; אִם אֵין בִּינָה, אֵין דָעַת; אִם אֵין דַעַת, אֵין בִּינָה. אִם אֵין קֶמַח , אֵין תּוֹרָה; אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח.
   הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו , לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפְכְתוֹ עַל פָּנָיו… אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין: שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מִזִּיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ…

מסכת אבות מתוך כתב יד קאופמן, ככל הנראה מאיטליה (?), המאה ה-11 (?) - כתב היד העתיק ביותר של המשנה שנותר בידינו

   מכל הדברים האלה אני מבקש להיאחז בדבר אחד: אם אין קמח, אין תורה (ואם אין תורה, אין קמח). החיבור הזה, בין כלכלה ורוח, הוא-הוא לבו הפועם של כל מה שטוב בשמאל. ההבנה שהאחד תלוי בשני, החיפוש אחר דרכים לבסס את הקשר הזה ולדאוג להספקת צרכי הקמח וצרכי התורה כאחד – הוא המשימה החשובה ביותר, לדעתי, של השמאל הלאומי. הנה, אם כן, מה שצריך השמאל הלאומי – ואני בתוכו, כמובן –לעשות במהלך השנה הבאה עלינו לטובה: להקים לשכות תעסוקה. כן, השמאל הלאומי צריך לקחת על עצמו לסייע לאנשים להשיג קמח, כדי שיוכלו להתפנות לרגע לחשוב על חייהם כאן ועל האופן שבו הם מבקשים לעצב אותם. כדי שיוכל להתקיים הדיון שאת ראשיתו מגולל ענברי, כדי שיהיה ברור למה צריך ללמוד הסטוריה, כדי שנוכל להעניק משמעות לעיצובה מחדש של שגרת חיינו מדי שנה. כדי שלא תפסק השרשרת של ילדים שאומרים מדי שנה את אותיות האל"ף-בי"ת.

קמח. דרישת יסוד

   בעצם אני די מאוהב בורטיגו.

   את מלוא הרעיון אשתדל לפרושׂ כאן מחר.

   שנה טובה.