פלאפל מוסקו, או: בשבח המגזריות המעשית

פלאפל אמיתי, לא מוסקו

   כמו רבים אחרים גם אני אינני מסוגל להימלט מן הפרסומות על "פלאפל מוסקו" (עכשיו גם בספרדית, בקרוב הגרסה בשוודית). מעבר לגיחוך המסוים בכך שהפרסומת השכיחה ביותר בשידורי קול-ישראל היא פרסומת לאפשרויות הפרסום בקול-ישראל, אני מבקש רגע להתעכב על התואר "המנה של המדינה". כל כך הרבה כזב ובדיוֹן יש בסיסמה הזאת, עד שהיא מצליחה לרגע לחשוף איזו אמת קטנה על עצמנו.

   העניין הוא ש"המנה של המדינה" היא מנה פיקטיבית, לא קיימת. אין פלאפל מוסקו ולא היה (כלומר, יש ברמת גן, אבל לא זה פלאפל מוסקו המדובר). ואם היה, האמנם היה הפלאפל בפיתה המוגש בו ראוי לתואר "המנה של המדינה"? כמובן שלא. הרי מרבית אזרחי המדינה לא היו אוכלים שם מימיהם, ומבין אלה שכן היו אוכלים שם, ספק אם רבים מהם היו מצהירים על הפלאפל של מוסקו כמנה הטובה ביותר שאכלו בתחומי ישראל או על המנה המייצגת של המטבח הישראלי. אבל חרף כל זאת, פלאפל מוסקו מתיימר לפנות לכל אזרחי המדינה – הן משום שהוא בעצם פרסומת לפרסומות ברדיו ממלכתי, הן מתוך ההרגל הותיק להכתיר דברים בתור "ה…. של המדינה" (תהליך שהגיע לשיא הזוי בהכרזה הרשמית על הדוכיפת כציפור הלאומית. מה זה אומר בכלל, הציפור הלאומית? האם היא בעלת גאווה ישראלית? האם היא מצביעה לאיחוד הלאומי או תומכת בשמאל הלאומי? האם התקבלה עד שעה זו תגובתה של הדוכיפת על ההכרזה?)

   פלאפל מוסקו הוא, בעצם, משל על השמאל הלאומי, עלינו.

סוג של פלאפל מוסקו

   כמו פלאפל מוסקו, גם השמאל הלאומי הוא כרגע תרגיל פרסומי, אשר איננו מניב ולו מנה אחת אמיתית. כמו פלאפל מוסקו, השמאל הלאומי מתיימר להיות "השמאל של המדינה", שלא לדבר על היותו "העתיד של המדינה". מטרתו המוצהרת של השמאל הלאומי היא לשנות את דמותה של המדינה כולה, הן בתחום המדיני (יציאה מהשטחים, התכנסות לשם צבירת עוצמה) והן בתחום החברתי (הקמת חברת מופת). בשני התחומים, הכרזות השמאל הלאומי הן ריקות. הן ריקות בדיוק משום שהן מתימרות לפנות אל המדינה כולה.

   הכרזות השמאל הלאומי בתחום המדיני לוקות בבעיה אחת קטנה: הן תלושות. אין לשמאל הלאומי תוכנית כיצד לבצע את פינוי השטחים (האם יפונו התנחלויות בכוח? האם יוצע פינוי-פיצוי? האם ישמרו תושבי ההתנחלויות בשטחים המפונים על אזרחותם הישראלית? ואם כן, כיצד עתידה ישראל להגן על אזרחיה? האם יהיו חילופי שטחים במדה ולא כל ההתנחלויות יפונו? ועוד אלף שאלות), ואין לו אפילו שמץ תחילתו של כוח להביא ליישום תוכניותיו. משל למה הדבר דומה? למוסקו.

   חמור מזה המצב בתחום החברתי, אשר בו מסוכם הכל במילות הקוד "חברת מופת." הנסיונות לקבוע חמש נקודות מרכזיות למשנתו החברתית של השמאל הלאומי, והדיון שמנסה לעורר בהן הדוקטור א' (כאן וכאן) לוקות אף הן במוסקואיזם חמור: הן מתייחסות לפעולות בהיקף של כל המדינה, ונטולות כמעט לחלוטין ממד של חיבור לעולם הפרטים הקטנים, כלומר למציאות: הן יותר בגדר סיסמת פרסומת למוצר שאיננו קיים, מאשר מחשבה רצינית.

   והנה העניין: הן אינן יכולות להגיע למעמד של מחשבה רצינית, משום שהן מנסות להיות "התוכניות של המדינה", בעוד שלמעשה אנחנו, השמאל הלאומי, איננו אלא מיעוט קטן מאד הטעון עדיין הוכחה מעשית ולו בתחום אחד. הן אינן יכולות להתרומם מעבר לסיסמאות משום שהן אינן מבינות כיצד מתנהלים דברים בחברה דמוקרטית: בחברה דמוקרטית, כדי להביא לשינוי מערכתי בקנה מדה גדול, חייבים לייצר בסיס כוח, ובסיס כוח אמיתי איננו זה המתבסס על אמירות בשם המדינה כולה. האמנם לא למדנו דבר מש"ס, מן המתנחלים, ממפא"י?

   בחברה דמוקרטית, מקור הכוח הוא בקבוצות אינטרסים, המשתפות פעולה כדי לקדם את ענייניהן. קידום עניין המדינה, במדה שהוא מתרחש, הוא פועל יוצא מקידום האינטרסים של קבוצת כוח כזו: כדי לקדם את האינטרסים שלה, דרושה לה מדינה חזקה יותר, חברתית יותר, קטנה יותר, גדולה יותר, מופרטת יותר או מולאמת יותר. בחברה דמוקרטית, מקור הכוח הוא המגזר.

   אז תעזבו אתכם מחברת מופת. "חברת מופת" היא ביטוי יהיר. הוא אומר: תראו כמה טובים אנחנו, לפחות בפוטנציה. טובים עד כדי כך שיש בנו כדי להוות דוגמה לאחרים. הפער הבלתי נתפש בין היוהרה הזאת למציאות של המשאל הלאומי, פער מזיק הן כלפי עצמנו (הוא מעודד לשגות באשליות) והן כלפי חוץ (קל מדי ללעוג לו – ובצדק), הפער הזה חייב להימחק. והוא יימחק רק אם נבין לרגע מה הממדים האמיתיים שלנו, ואל מה עלינו לכוון. ולדעתי, עלינו לכוון קודם כל ליצירת קבוצת אינטרסים ראויה.

   יש קבוצה כזו.

   הקבוצה הזו היא המגזר המרכזי במדינה, זה שעמל למחייתו ומשלם את מסיו ומיצב את הנחשולים שמעוררים הקיצונים ונתקע בפקקים ומוריד את הזבל ודואג לילדים והולך למילואים. וזהו המגזר היחיד שאין לו באמת יצוג. כולם עסוקים כל הזמן בלרָצות את מי שעושים הכי הרבה רעש. את מי שהם הסיפור הכי שובה עין בחדשות. את מחרחרי המדון מימין, משמאל, מלמעלה ומלמטה, את החלכאים והנדכאים, את העשירים ביותר ואת העניים ביותר. אף אחד לא עושה כתבה על כמה קשה למשפחה רגילה, לסתם אנשים שעמלים לפרנסתם ומשתדלים לחיות. אבל קשה להם מאד. נורא קשה להם. ומרוב קושי, הם – שעל כספי מסיהם ועל נכונותם למשוך בעול מתבססת כל התמיכה בכל האחרים – עוד רגע יאבדו עניין ויכולת לעזור לאחרים.

   האנשים האלה הם המגזר שלנו. ובראש ובראשונה אנחנו צריכים לעסוק בדברים שהם זקוקים להם. והם זקוקים, הרבה לפני הסכם טריטוריאלי או נסיגה חד צדדית, למערכת חינוך ראויה (ידעתם שהמגזר הזה הוא היחיד שאין לו מערכת חינוך משלו?); לקיצור התורים בבתי המשפט; לשינוי בדירוגי המס; לירידה דראסטית של האלימות הכבישים וברחובות; להתארגנות בארגון עובדים שדואג להם ולא לבונוסים של עובדי חברת החשמל; לאפשרות להתחתן כרצונם; להותרת שטחים ירוקים שלא הופכים תיכף ומיד לפרוייקט נדל"ן שהם בכל מקרה לא יכולים לעמוד בתשלומים על דירה בו. הם צריכים להתארגן. אנחנו צריכים לארגן אותם.

בורגנים

   כן, כן, אני כבר שומע את השמאלנים ה"רדיקלים" מייבבים על כך שמדובר בבורגנים. חברים, הבורגנים הם המגזר היחידי עד כה שהוציא מקרבו מהפכות מוצלחות. בורגנים זה לא עשירים – בורגנים הם פשוט האנשים האלה שבחרו לחיות חיים רגילים. הם חילונים ודתיים, הם יהודים וערבים, הם דרומיים וצפוניים, הם אשכנזים ומזרחים. הם גם – רק חבל שהם לא יודעים את זה – שמאלנים.

   עלינו מוטל להסביר להם את זה. מה שמביא אותנו למה שרע בנו, אנשי השמאל הלאומי: אנחנו מעטים, חלשים, חסרי גישה לתקציבים ונוטים הרבה יותר מדי להסחף לדיון המדיני בטחוני. וזה כי אנחנו מאוהבים במילים, שהן התרומה העיקרית המתאפשרת לנו בתחום המדיני בטחוני. ההחלטות מתקבלות הרחק מאתנו, והמילים הן בחינם. כשמתמקדים במילים, אנחנו אולי "העתיד של המדינה." מעשית, אנחנו פלאפל מוסקו: אנחנו דמויות בדויות, חלום באוויר.

   אנחנו לא צריכים להיות "המנה של המדינה"; אנחנו צריכים להיות הרבה דוכני פלאפל שכונתיים, ממשיים. אנחנו צריכים להתאהב במעשים: אנחנו צריכים ללכת ולפעול. יש הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות בכוחות עצמנו: לארגן מועדוני נוער, קבוצות משמר אזרחי, סיוע ביורוקרטי לעסקים קטנים, מעקב אחר שקרים של נבחרי ציבור, מערכת מודיעין ענפה על עסקי נדל"ן אפלוליים שעוברים כך סתם, ללא ויכוח, במועצות המקומיות. יש כל כך הרבה מה לעשות.

   אם נעשה את זה (ונקפיד, כמובן, להדגיש שאנחנו עושים את זה כי אנחנו בשמאל הלאומי. מה שנכון, כי לא עשינו יותר מדי עד כה), אם נביא הוכחות בשטח, תקום סביבנו תנועה. תנועה זה לא דבר רע, אז היא לא שייכת לרשימה הזו. על תנועה נדבר בפעם אחרת.