הרהורים וערעורים על התוכנית הכלכלית של השמאל הלאומי

בשעה טובה (יש לקוות) עולה תוכנית כלכלית מצד השמאל הלאומי. עד כה הרבתה התזוזה הזו (נקרא לה תנועה כאשר נצליח אשכרה לעבור למעשים. ולא, הפגנות אינם מעשים) לעסוק בשאלות של הסכסוך הפנים פלשתיני והסכסוך הפנים ישראלי הנובע ממנו – קרי: שטחים, התנחלויות, כל העניינים האלה. חרף חיבתי לתזוזת השמאל הלאומי, נראה היה לי כי ההתמקדות בנושאים אלה היא עקרה ומזיקה. שמחתי מאד לגלות, אם כן, שיש ראשי פרקים לתוכנית כלכלית, באתר הדעות "עבודה שחורה". היא נקראת תוכנית חמש הנקודות, שהוא שם חסר השראה בעליל, וזה דווקא טוב. לעתים קרובות מדי ראינו תוכניות שבמיתוג שמן הוקדשה יותר מחשבה מאשר ליתר הפרטים.

כדרכה של תזוזת השמאל הלאומי, מדובר בזריקת פרובוקציה לאוויר שנועדה להצית דיון. אני חושב שהדיון הוא חשוב מאין כמוהו, משום שלדעתי תחילת עשייה מפאת חשיבות העניין, אביא כאן את המסמך במלואו (לא לדאוג, הוא לא ארוך), נקודה נקודה, ובעקבותיה דיון. אני מפציר בכל מי שנתקל במסמך להפיץ אותו הלאה. לא לעתים קרובות מוצע לנו, הישראלים, לקיים דיון מקיף בכלכלת ישראל. הנה אם-כן, השגות, תהיות והצעות לדיון נוסף.

1. חקיקת חוק חינוך ממלכתי (מגיל "עריסה" עד סוף התואר הראשון)

[יש כבר חוק חינוך ממלכתי. צריך רק לתקן אותו כדי שיכלול את כל טווח הזמנים המוצע. הרעיון ביסודו הוא טוב ונכון, אבל צריך להתייחס לא רק ללימודים עיוניים לתואר ראשון אלא גם להכשרה תעסוקתית למי שאינם חפצים בלימודים כאלה. אבל זו לא הבעיה האמיתית של הסעיף הזה. הבעיה האמיתית של הנקודה הראשונה היא שזו איננה תוכנית כלכלית אלא הצהרה על מדיניות ציבורית בתחום החינוך. אני משער שהוא נכנס כאן בשל העלויות הצפויות מיישומו, אבל בכל זאת – סדר כדאי שיהיה, לא?]

א. הרחבת מערכת החינוך הממלכתית – מגיל 3 חודשים עד סוף תואר ראשון. חינוך חובה חינם מגיל 4 עד סוף י"ב. החינוך מגיל 3 חודשים עד גיל 3 והתואר הראשון יהיו בתשלום מסובסד באופן פרוגרסיבי לפי הכנסת הורים ברוטו.

[נשמע לי בסדר גמור.]

ב. חינוך שמחוץ לזרם הממלכתי (רשת החינוך העצמאי, אל המעיין, בתי"ס פרטיים ו"ייחודיים" במגזר הערבי והיהודי) ימשיך להתקיים אך יהיה חייב בלימודי ליבה בפיקוח משרד החינוך. יקבע רף עליון ממלכתי ל"סל" תלמיד, למניעת מימון עודף על-ידי הורים או גיוס תרומות.

[אלה בעצם כמה סעיפים שחברו להם יחדיו. הסעיף העוסק בזרמי החינוך לסוגיהם ראוי לדיון נפרד, שכן המגזר היחיד שאין לו רשת חינוך משלו הוא המגזר הגדול במדינה – החילונים. הרעיון ביסודו הוא, כמובן מצוין. צפויה בעיה חברתית חריפה באכיפתו, מה שיעלה את דרישות התקציב של שורה ארוכה של משרדים ומוסדות, מפקחים במוסדות החינוך ועד משטרה שתאלץ להתמודד עם ההפגנות.

הסעיף השני, הדן במימון התלמידים, נשמע סביר, אבל האם אין כבר חוקים בעניינו?]

ג. התואר הראשון יהפוך לתואר של לימודים כלליים, בדומה לנהוג במכללות בארה"ב והחפצים בו בסבסוד המדינה יהיו רשאים לדחות בהתאמה מועד שירותם הצבאי/ אזרחי.

[גם כאן, שני סעיפים, ואף אחד מהם איננו שייך לתוכנית כלכלית – אלא מבחינת מימונם, כמובן. לגופו של עניין, הסעיף הראשון, הדן באופיו של התואר הראשון, נשמע לי רעיון רע מאד. גם אם אני מקבל את הטיעון שיש צורך בלימודי ליבה מסוימים גם בתואר הראשון, אין צורך להקדיש להם את כל התואר. ומה אם עיקר ענייני הוא מתמטיקה? או משחק? או סוציולוגיה? לא פשוט יותר לקבוע גם כאן כמה שיעורי חובה – כפי שאכן נדרשים במוסדות מסוימים – על פי מה שנתפס כהכרחי?

הסעיף השני, העוסק במועד השירות הצבאי/אזרחי ראוי לעיון נפרד. יש סיבה מדוע שולחים לצבא צעירים בטרם החלו לגבש עמדות משלהם על דברים.]

ד. לימודי ערבית כשפה חובה לצד העברית מגיל 4.

[כמובן, שוב סעיף של מדיניות חינוכית. באופן אישי אני סבור שמוטב לעודד תלמידים ללמוד ערבית – באמצעות הקלות במבחנים אולי, או אקסטרה-קרדיט – מאשר לכפות עליהם את הלימוד. עניין של השקפה. ומכל מקום, אני לא בטוח שגיל 4 הוא הגיל להתחיל בו. על פי דעתי, מוטב להתבסס קודם היטב בעברית – וגם בהנחלתה של זו יש בעיות קשות.]

ה. הפיכת המורה בישראל למקצוע מועדף, כלכלית ומעמדית.

[סיסמה ריקה מס' 1: מה זה "הפיכת המורה בישראל למקצוע מועדף, כלכלית ומעמדית"? מה זה אומר בדיוק? איך עושים את זה? ובהנחה שהכוונה היא להגדלת משכורות המורים, איך מוודאים שממשכורות אלה יהנו מורים שאכן ראויים לתפקידם? האם תהיה מערכת פיקוח? בלא עיסוק בפרטים, המדובר במשפט ריק מתוכן.]

2. רפורמה בבריאות

חוק ביטוח בריאות ממלכתי היה רפורמה מצוינת אך צריך להשיב עטרה ליושנה: 75% מימון ציבורי, 25% מימון פרטי, כדי שלא יפגע השוויון לנגישות.

[שוב, נקודה העוסקת במדיניות ציבורית בתחום הבריאות ולא בתחום המדיניות הכלכלית, למעט היותה סעיף – או כמה וכמה סעיפים – בספר התקציב]

א. מס הבריאות צריך לעבור שינוי ולההפך להיות פרוגרסיבי (בדומה למס הכנסה), כך שאחוז המס עולה יחד עם ההכנסה ברוטו, והמדרגה האחרונה תעלה ל-8%.

[אחחח, סוף-סוף עיסוק בכלכלה. האמת? נשמע לי בסדר על פניו, אבל טעון בדיקה. מדוע דווקא 8%? טעון הסבר.]

ב. גם מחירי תרופות ושירותים נוספים לא יהיו אחידים לכל, העשירים ישלמו יותר מהמעמד הבינוני על אותה תרופה. עשירונים תחתונים יהיו פטורים. סל הבריאות יעודכן מידי שנה ב-2%.

[נשמע יופי. הדבר היחידי שהייתי מעיר עליו הוא שמה שמוגש בחינם זוכה לעתים קרובות מדי ליחס של זלזול. אולי מוטב לגבות סכום סמלי ביותר גם מן העשירונים התחתונים. אשר לעדכון השנתי – לעניות דעתי יש להמנע מקביעות אחוזיות חד משמעיות כאלה. ומה עם עלות התרופות לא עלתה ב-2% אלא ב-1%? כשמכפילים את ההפרש במספר אזרחי המדינה, מתקבלים סכומים אדירים. ומה אם המחיר יעלה ב-7%?]

3. שוויון זכויות והזדמנויות לערבים

[זהו תחום עמוק ורחב, הראוי אף הוא לדיון משל עצמו, אבל כאן מובאים רק שני סעיפים שאכן מייחסים במדת מה לכלכלה.]

א. מהפיכה בתשתיות, ביוב ותחבורה בתוך היישובים הערביים, כדי שייראו כמו היישובים היהודיים.

[סיסמא ריקה מס' 2: מה זה "מהפיכה בתשתיות, ביוב ותחבורה בתוך היישובים הערביים, כדי שייראו כמו היישובים היהודיים"? מה זה אומר בדיוק"? מה רוצים לעשות ואיפה? מה יהיה הקשר בין פעולות אלה לבין ניקוי אורוות במערכות השלטון המקומי ברשויות הערביות והעלאת שיעור משלמי הארנונה בהן? אלו דברים שיצטרכו להיקבע ולהיות מיושמים, אחרת תרד היוזמה הטובה לטמיון. בכל האמור לעיל אין כוונה להסיט את הדיון מן האפלייה הקיימת, כמובן (לעזאזל עם זה כבר!), בין רשויות יהודיות לערביות.

ואגב, אם כבר מדברים על זה, מה זאת אומרת "שייראו כמו הישובים היהודיים"? זה כולל אילוצים לבניה רווייה? זה כולל התנהלות ציבורית זהה? ובכלל, האם כל הישובים היהודיים נראים אותו דבר? והערביים?]

ב. אפליה מתקנת בחקיקה בהעסקה במגזר הציבורי והפרטי.

[אני מאד-מאד נגד אפליה מתקנת בכל תחום. אפליה היא אפליה, וברגע שמתחילים – זה מדרון חלקלק. מה עם יצוג יחסי ראוי לנשים? מזרחים? נכים? עניים? חסידי ברסלב? אוהדי הפועל? אנשים הדוגלים בליברליזם נוסח המאה התשע-עשרה? נהגי מוניות? איפה עוצרים? מישהו פנוי בהרצל?]

4. שוויון בחלוקה בנטל וכניסה של כולם לשוק העבודה

[שוויון הוא עניין בעייתי ביותר, שכן שוויון בחלוקה מצריך גם שוויון בנתינה, ולא כל אחד מסוגל לתת אותו דבר. לא מוטב: שיתוף? אשר לכניסה של כולם לשוק העבודה, נראה שהרעיון של 100% תעסוקה הוא לא בריא כלכלית. לפחות חלק מן ההפרש הוא פשוט האופן שבו כלכלה מתקדמת: עבודות ישנות הופכות להיות ללא-דורש. אני מבין ש"הקטנת אבטלה" נשמע פחות סקסי, אבל הייתי מאד רוצה שהשמאל הלאומי יתרכז בלעשות עבודה ולא בלהיות סקסי. בשביל סקסי יש בחורות. שורה אחרונה זו נכתבה בלשון נקבה ומיועדת לנשים וגברים כאחד.]

א. יונהג שירות צבאי/ אזרחי לכולם במתכונת גרמניה: כל אזרח יידרש לבחור אם הוא הולך לצבא או לשירות אזרחי בקהילתו (כלומר השירות האזרחי לא יהיה פתוח רק לחרדים/ערבים/בנות דתיות אלא לכולם).

[באופן כללי, אני מאד בעד שירות לאומי אזרחי לכל מי שאיננו משרת בצבא. אבל אם העניין נתון לבחירה, מי יעדיף לשרת בצבא על פני שירות אזרחי? כן, גם אני הייתי רוצה שלא נדע צה"ל, אבל לפי שעה זה לא נראה באופק. צריך יהיה למצוא דרך אחרת לקבוע מי ישרת איפה. ובעודנו בעניין זה: לדעתי העיקרון צריך להיות שכל מי שמשרת בשירות הלאומי האזרחי יחויב לשרת מחוץ לקהילתו. זה יכול להיות ערך מוסף כביר.]

ב. משך השירות יהיה שווה לבנים ובנות.

[אין מה לומר, נשמע הוגן.]

5. פערים בין מרכז ופריפריה

רשת רכבות מהירות בתדירות גבוהה תחבר את כל המדינה לתל אביב וגוש דן, כדי שהפריפרייה תהפך לפרברים. הפרוייקט ייבנה בשיטת BOT כאשר המכרז יעודד קבוצות מחו"ל על פני משפחות ההון אצלנו.

[קודם כל, אני שונא את המושג פריפריה. ארץ ישראל נשמע לי מושג הרבה יותר הולם. אני גם לא בטוח שהרעיון המשתמע, של התכוונות כל אזורי הארץ מול גוש דן, הוא רעיון טוב במיוחד. פיזור מרכזים כלכליים, שלטוניים ותרבותיים נשמע לי טוב בהרבה. יעוד של הרכבת צריך להיות לקשר בין חלקי הארץ השונים לבין עצמם, ולא ביניהם לבין גוש דן.

אשר לסעיף השני – כהחלטת עבודה, הרעיון למסור את העבודה למפרע ליזמים מחו"ל נראה לי רע מאד. אם לא ניתן – האמנם לא ניתן? – לגבש קבוצה שאיננה ממשפחות ההון שתיטול על עצמה את הפרוייקט, מדוע לא לשקול חברה ציבורית או, לחלופין, למסור את הפרוייקט למשפחות ההון תוך הקשחת תנאי המכרז, כך שיחייבו העסקת עובדים מקומיים בלבד, ביטול סובסידיות והקלות מס וכיו"ב? האמנם כל כך דחוף לנו לשלוח כסף לחו"ל?]

היתרונות –

א. אזרחים יוכלו לרכוש/לשכור דירה בפריפריה ואפילו בית צמוד קרקע במחירים סבירים ולעבוד בת"א וגוש דן.

ב. הרכבת תחבר בין יישובי פריפריה מוכי אבטלה למרכז שבו יש ביקוש לעבודה ותיצור שוויון תעסוקתי.

ג. הגעת אוכלוסיה מבוססת ליישובי הפריפריה תיתן דחיפה לכלכלה המקומית ותיצור מקומות עבודה רבים גם בפריפריה (מרכזי קניות ושירותים למשל.)

[ההערה המרכזית שלי על שלושת הסעיפים האחרונים, היא שאם כבר – צריך לנמק את הכל. ה-כ-ל. כי מה שנראה לאחד ברור מאליו נראה לשני מטושטש לגמרי. אשר להנמקות עצמן – לא ברור אם הן מציאותיות או משאלת לב. עצם סלילת קווי הרכבת לא תביא לכל הדברים האלה, אם לא תהיה מלווה בשלל צעדים נוספים, כגון תמיכה מסיבית בחינוך במקומות שמבקשים לטפח כך שזוגות צעירים לא ירתעו מלגדל שם את ילדיהם, יצירת מקומות תעסוקה, וכו'.]

לסיכום –

כיריית פתיחה לדיון מדובר בטכסט סביר. כתוכנית כלכלית זה פשוט לא עובר. המון שאלות נותרות פתוחות: מהי עלות כל התוכניות הללו? באיזה אופן ימומנו? האם על ידי קיצוץ בתחומים אחרים? אם כן, באלו תחומים? האם על ידי העלאת נטל המסים? ואולי בכלל זה יעלה פחות מהתקציב הנוכחי? כל אלה הן שאלות שמוכרחים לתת עליהן את הדעת.

אבל זאת רק ההתחלה, משום שתוכנית חמש הנקודות איננה מתייחסת לדברים העומדים בלב המדיניות הכלכלית: יחסי עבודה; תכנון משקי (אלו תחומים כלכליים ישראל צריכה לעודד?); גבולות ההפרטה; תחומי ההלאמה – כן, כן, זה לא רק רעיון עיוועים של מוקיון כמוני; שקיפות ספר התקציב; ועוד ועוד.

אבל כל זה מתגמד נוכח השאלה הבאה: לפי שעה השמאל הלאומי הוא תזוזה, אפילו לא תנועה. האמנם נדרשת ממנו בשלב זה תוכנית כלכלית מקפת? האם לא מוטב שיזהה את המגזר שהוא מבקש לייצג, יברר את הנושאים המעסיקים אותו, יבחר אחד מהם – רק אחד – ויתחיל לעסוק בו בפועל? אם אכן נעשה כך, יהיה זה צעד גדול ומהותי בדרך להיות תנועה.

קדימה, להתווכח.