אגרת למתנחלים (לקראת הפגישה הבאה בקדומים)

 

לפני כחודש עלינו, כמה פעילי שמאל, לקדומים. הרעיון היה להיפגש עם המתנחלים, לאוורר את תלונותינו אלה כלפי אלה ולנסות לראות האם אפשר לייצר שפה משותפת מעבר לתלונות ההדדיות. מאז נערכו עוד שני מפגשים, ובמהלך הפעילות סביבם ולקראתם החלו – כטבען של מערכות יחסים – שני הצדדים להרגיש מדת קרבה כזו, שישר התחלנו לבוא בדרישות אלה אל אלה. מטבע הדברים, קשה לנו לצפות ממתנחלים שיצאו בהכרזה נרגשת כנגד ההתנחלויות, בדיוק כשם שהמתנחלים מבינים שקשה מאד למצוא פעילי שמאל שתומכים במפעל ההתנחלות, לפחות בהתגלמותו הנוכחית. אז הדרישות היו מצומצמות יותר: אנחנו רצינו מאד לשמוע מבני שיחנו המתנחלים גינוי לפעולות "תג מחיר" השונות, השומטות את הבסיס המוסרי לא רק מתחת להתנחלויות אלא גם מתחת רגלינו אנו; המתנחלים, לעומת זאת, התאוו לשמוע שמאלנים מדברים על מתנחלים ללא התלהמות וללא כינויי גנאי.

וראה זה פלא – שני הצדדים הצליחו לעמוד בדרישות הצד שמנגד. עמיתי ורעי ד"ר אורי אמיתי ואני כתבנו אגרת למתנחלים מבלי להשתמש אפילו בשם גנאי אחד, ומצאנו את עצמנו כותבים מתוך אמפתיה – לא כלפי ההתנחלויות, אלא כלפי המתנחלים. מן הצד השני, כתב ידידנו טל ירון, תושב קדומים, קול קורא כנגד פעולות תג מחיר. עכשיו, אחרי שהורדנו את שתי הדרישות הללו מעל הפרק, נקיים מפגש נוסף בקדומים ביום שלישי הקרוב (ט"ז בכסלו, 23.11). במהלך המפגש הזה, בטוחני, נצליח למצוא דרישות חדשות להעלות אלה בפני אלה, ואולי אפילו נצליח למצוא דברים לדרוש ביחד מכולנו, בתחומים אחרים לגמרי (כמו חינוך, נניח. או תעסוקה. או אלף ואחד הדברים שמוזנחים תמיד בגלל שכל הדיבורים הם על עתיד יהודה ושומרון). כולכם מוזמנים. הנה לפניכם האגרת שלנו (את הקול הקורא של טל תוכלו למצוא בבלוג שלו).

 

אחים יקרים ואחיות אהובות –

תשמעו, הרי לכולם ברור שהמצב כרגע הוא בלתי נסבל. יותר מדי אנשים שרויים בסבל בגלל מצבו הנוכחי של מפעל ההתנחלויות ושל השלטון היהודי ביהודה ושומרון. הפלשׂתינים כמובן. לא שהם שׂיות תמימות ולא שאין להם תפקיד מפתח במצבם, אבל הפלשׂתינים סובלים קשות מן הסכסוך. מי כמוכן וכמוכם, שחיים בשכנותם, כמטחווי עין מהם, יודעים זאת. מקרים פרטיים של טוב וחסד קיימים כמובן, אבל כציבור, הפלשׂתינים סובלים קשות: מהעדר זכויות אזרח ולעתים קרובות גם זכויות אדם, ממצוקת ניידות בגלל המחסומים וגדר ההפרדה, ממצוקת פרנסה, ממצוקת הגדרה עצמית. נכון, נכון – אילו היו משוכנעים שהם רוצים מדינה לעצמם יותר מכפי שהם מעוניינים שמדינתנו שלנו תפסיק להתקיים, כבר מזמן היתה להם מדינה. ברור שהטרור שהם נוקטים בו מקשה עד מאד לחוש כלפיהם חמלה. כל אלה הם הסברים שלאחר מעשׂה: העובדה היא שהם שרויים בסבל מר.

גם אזרחיות ואזרחי מדינת ישׂראל כולם סובלים מן השלטון שלנו בעם זר: סובלים מן האלימות שחלחלה מן הכיבוש אל תוך החברה הישׂראלית, שהפכה את כולנו לאטומים יותר ואדישים זה לזה כפי שלא היינו מעולם. סובלים מן ההשלכות הכלכליות של החזקת נוכחות צבאית ואנושית כה רבה ביהודה ושומרון. סובלים מהרעה מחמירה והולכת במעמדה של ישׂראל בדעת הקהל העולמית, עד כדי ערעור על עצם זכות קיומנו הלאומית בארץ. נכון, יש גם הרבה שׂנאת ישׂראל לשמה בעולם, אבל הכיבוש משמש כרגע כנקודת המשען העיקרית של הפעילות הארסית ביותר כנגדנו (ולא, אנחנו לא משלים את עצמנו שאם הכיבוש ייפסק פתאום יאהבו אותנו. פשוט יהיה למקטרגים פחות פתחון פה). אנחנו סובלים – סובלים מאד – מכך שההתעקשות על היאחזות ביהודה ושומרון בכל מחיר מקעקעת לא רק את הצד הדמוקרטי של המשוואה "יהודית ודמוקרטית", אלא גם את הצד היהודי שלה. לא די שהדמוקרטיה מתעקרת כאשר אנשים רבים כל כך נשלטים ללא זכות ליצוג, אלא גם היהדות הולכת ומצטמצמת, בעיני היהודים ובעיני אחרים, לכדי מנגנון שנועד להצדיק ולהמשיך את השלטון בעם זר. ומה עם דרכי הנועם של היהדות? מה עם ואהבת את הגר? מה עם שפע הרעיונות היהודיים, היקרים גם ללב חילונים רבים, העוסקים בדברים אחרים לגמרי מפלשׂתינים ורגבי אדמה ושיקולי בטחון?

וגם אתם, הציבור העברי בשומרון וביהודה, סובלות וסובלים מן הכיבוש. אמנם אתם בחרתם בעצמכם את מקום מגוריכם, ואפשר שאתם מקבלים את הסבל באהבה, אבל הרי לא תכחישו – ודאי שאינכם מכחישים, אתם אפילו מרבים לומר זאת בעצמכם – שחייכם אינם קלים, לא בתקוע, לא בקדומים, לא ביצהר. לא תאמינו, אבל איכפת לנו מכם, ומסבלכם.

נכון לרגע זה יש שלוש אפשרויות העומדות על הפרק (אנחנו כמובן פתוחים לשמוע הצעות מעשׂיות נוספות):

האפשרות הראשונה היא לספח את שומרון ויהודה כך שיהיו חלק ממדינת ישׂראל, מבלי להעניק אזרחות לפלשׂתינים תושבי השטחים. משמעות ההחלטה הזו תהיה ללא ספק התקוממות פלשׂתינית עזה משידענו אי פעם, שאותה נאלץ למגר בעוצמה כזו שתשׂים קץ לכל שיירי הלגיטימיות הבינלאומית של ישׂראל, תקרע אותנו מבפנים באופן שאולי לא יהיה ניתן עוד לאיחוי, ותאלץ אותנו להרהר ברצינות באפשרות לבצע גירוש המוני של פלשׂתינים. כך נראית, פחות או יותר, מורשת כהנא. לזה לא ניתן לעבור, בשום פנים ואופן. ואתם?

האפשרות השניה היא לשכנע את הציבור הפלשׂתיני (האמנם יסכים לכך?) לקבל אזרחות ישׂראלית. כלומר, כל פלשׂתיני תושב יהודה ושומרון יקבל אזרחות ישׂראלית מלאה. נו באמת, כמה זמן לדעתכם תישאר כך מדינת ישׂראל יהודית (ו/או דמוקרטית)? במו ידינו ניצור את האפשרות ליצירת רוב לא יהודי במדינת ישׂראל. את הבעיה הזאת, היה מי שאמר, ניתן לפתור על ידי העלאת עוד שלושה מיליון יהודים מחו"ל. היעד הזה נשמע קצת אופטימי מדי. מאז קום המדינה עלו בערך כמספר הזה יהודים – על פני כשישים שנה! וזאת בתקופה שבה ברור היה שישׂראל היא מקום צעיר, דינמי, אופטימי, מלא חזון עד להתפקע. האם זהו המצב כעת? ועוד: כיום יש כבר עשׂרה מיליון נפש בין הים לירדן. נניח שנביא שלושה מיליון, איפה הם יגורו? ממה יתפרנסו? ומה יקרה כאשר תיפתח הדלת להגירה פלשׂתינית לתחומי המדינה? הרי לא ניתן יהיה למנוע מאזרחים שווי זכויות את הזכות לאיחוד משפחות, למשל. שתי אומות שיש בלבן הרבה טינה זו על זו ייאלצו לחיות לפתע במסגרת מדינית אחת. מדינה דו-לאומית. כמו בעולם הגדול, נכון? כמו רואנדה, בוסניה, סרי לנקה. למען השם, אפילו בלגיה (בלגיה!) מתפרקת.

האפשרות השלישית היא לקבל הכרעה על חלוקת הארץ, כמו שהכריעו בן-גוריון (פעמיים!) ורבין. המחיר יהיה כבד מאד, ללא ספק: עקירה מבית; פרידה מחבלי ארץ; הכרה בכשלון שנכשלנו כולנו בהתמודדות עם תוצאות מלחמת ששת הימים. המשׂימה הזו, שאמורה היתה להיות חלק מכל פרשת הציונות, כבדה בזמן הזה מכפי כוחנו. אם כך, ניסוג ונתארגן מחדש. נפנה את המשאבים הכבירים (לא רק כלכליים, ולא רק מצד הממשלה) המושקעים בשומרון וביהודה אל משׂימות דחופות שהוזנחו: בתחום החינוך, העבודה, הבריאות, הרווחה. נתחיל לפתח את יתר אזורי הארץ, לא רק את המרכז. נקדיש תשׂומת לב לשסעים הקשים שבינינו לבין עצמנו. זה יהיה תהליך כואב, אבל מחזק.

אם כן, נשאלת השאלה: איך נחלק, בהסכם או בצעד חד-צדדי?

אם בהסכם, יש כמה וכמה דברים לדבר עליהם, גם מעבר לגורל ההתנחלויות. במסגרת המשׂא ומתן נוכל לדון גם באפשרות של חילופי שטחים. אנא, זכרו היטב את המספרים: 78% מהארץ בין הים לירדן לישׂראל, 22% לפלשׂתין. את מה שנספח במקום אחד נעביר לפלשׂתינים במקום אחר. צעד כזה ידרוש דיון מעמיק, שאי-אפשר לסכם במלים ספורות כאן. במקרה של הסכם צריך יהיה להרהר גם באפשרות שחלק מהציבור בהתנחלויות יעדיף להשאר בביתו הנוכחי, ולקבל אזרחות פלשׂתינית. איננו יודעים מה תהיה התגובה הפלשׂתינית להצעה שכזו. מה דעתכם?

ואם לא יהיה הסכם? גם אם לא יהיה – וכאן אנחנו אולי שונים מכל מה שפגשתם עד כה בשׂמאל – נשאף לסגת מהשטחים ולסיים את הכיבוש בכל מקרה. כי ככה אי-אפשר עוד להמשיך. הפתרון של נסיגה חד-צדדית, ואחריה המשך ניהול הסכסוך לעוד מי יודע כמה זמן, איננו הפתרון הטוב ביותר. הוא פשוט הפתרון הכי פחות רע, בתנאים הנוכחיים – שהם גרועים ממנו בהרבה.

מה שכן, הפעם לא נחזור על טעויות גוש קטיף. מצד אחד, נתארגן היטב לטיפול יעיל ולקליטה מהירה ומלאה של מי שיבחרו לחזור לגבולות מדינת ישׂראל. מלכתחילה עלינו לקדומים כדי להבין טוב יותר מה העניינים. מצד שני, לא נפנה איש בכח. אתן ואתם תבחרו בעצמכן/ם אם להתפנות או להשאר.

כך או כך, בהסכם או שלא בהסכם – מדינת ישׂראל לא תוכל לערוב לשלום אזרחיה שיבחרו לקבל על עצמם אזרחות פלשׂתינית, כתנאי להשארותם ביהודה ושומרון. ודאי, נשתדל לדאוג להם כפי שהמדינה משתדלת לדאוג ליהודים בכל העולם, אבל לא נצא למלחמה על זכויותיהם, כפי שלא נצא למלחמה על זכויותיהם של יהודי ונצואלה. דלתה של מדינת ישׂראל תוסיף להיות פתוחה לעליית כל יהודי, מארה"ב כמפלשׂתין. זהו הפתרון הראוי בעינינו.

ועכשיו לעניין הבטחוני: מלחמות היו ויהיו כאן. השלום שחלמנו עליו כל השנים, זה הורוד עם היונים והכנורות הענוגים, מתמהמה. אנחנו ממש לא בטוחים שמדינה פלשׂתינית – אפילו אם יחתם אתה הסכם שלום – לא תהיה מקור להתקפות על ישׂראל. בהחלט ייתכן שכפי שקרה בעזה, גם מראשי רכסי השומרון יירו פגזי מרגמות. גם על כפר סבא. גם על תל אביב. בהחלט יכול להיות.

אז נתמודד. כי זה יהיה ההבדל: כרגע הגבולות שמגנה עליהם ישׂראל הם גבולות שרק כחצי העם, פחות או יותר, נחוש להגן עליהם. אבל גם אם יש בינינו מחלוקת בשאלה האם זכאית ישׂראל לשלוט בתנאים הנוכחיים בשומרון וביהודה, אין מחלוקת בשאלה האם שׂדרות או נתניה או מטולה או אילת הן חלק מן המדינה. על הגבולות האלה שׂוררת הסכמה רחבה מאד. על הגבולות האלה, כמעט כולם נחושים להגן. וכשכולנו נחושות ונחושים להגן על משהו – מאד קשה להכניע אותנו. הרי זה מה שאתם בעצמכם אומרים. אז נתמודד, כפי שהתמודדנו עם איומים לא פחות חמורים. מתברר שעוד לא הגענו אל המנוחה. רק אל הנחלה.

 

לקראת ההתנתקות מגוש קטיף הגו כמה ממנהיגי המחנה הכתום את הסיסמא: "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה". וכבר אז היו מאתנו שתמהו: אם ככה, למה אצה לכם הדרך? מדוע אתם סבורים שדווקא ברגע זה ממש צריך עם ישׂראל לשלוט בכל שטחי ארץ-ישׂראל? השעה איננה כשרה לכך. כעת צריך לרכז את המאמצים בנו פנימה, להתרכז בגבולות שעליהם שׂוררת הסכמה רחבה – הן בתוכנו, הציבור הישׂראלי, הן בין ישׂראל לאומות העולם – ולעסוק בבדק בית שיטתי. אולי מתישהו, בעתיד, תגיע השעה. בינתיים, נמשיך להתכונן ולצפות ולהתגעגע. כי בנקודה זו צדקתם: אנחנו באמת לא מפחדים מדרך ארוכה.

מודעות פרסומת

שלומית בונה סוכה

חייל מלגיון הזרים. בסוף זה יתקשר (בעקיפין) לסוכות

   מרסל טוביאס, מאבות חיל הצנחנים הישראלי, עבר בחייו ארבעה צבאות ומחתרת אחת לפחות. מסופר עליו, שכשהתגייס לחיל הישראלי הצעיר ונתקל שם במושגים הצבאיים המשונים של בוגרי הפלמ"ח, התעטפה עליו נפשו במבוכה. כבוגר לגיון הזרים הצרפתי – אחת היחידות הצבאיות הידועות ביותר (לשמצה?) והקשוחות ביותר עלי אדמות, לפחות עד לאחרונה – וכבוגר האצ"ל – מהמחתרות הפחות פלמ"חניקיות שהתקיימו מעולם – לא התקבל על דעתו של טוביאס המושג "טוהר הנשק", שהביאו עמם חניכיו של יצחק שדה. "אני לא מכיר נשק טהור," אמר טוביאס על פי האגדה – "אני מכיר נשק נקי שיורה או נשק מלוכלך שלא יורה."

   זו, פחות או יותר, דעתי על שירה. לפני שנים מספר נקלעתי לדיון על שירה "גבוהה" מול שירה "נמוכה". ישבנו בכתה, והמרצה לספרות – בעלת תודעה אליטיסטית מפותחת –  הגנה בחרוף נפש על השירה ה"גבוהה" ודרסה בקול רעש לא נעים את השירה ה"נמוכה". אני, עצם אזכור המושׂגים הללו מקפיץ לי את כל הפיוזים. לא מכיר שירה גבוהה ולא מכיר שירה נמוכה. מכיר שירה טובה שפוגעת ונוגעת, ושירה לא טובה שלא פוגעת ולא נוגעת, אלא בכלל תולעת. כמובן שלא שתקתי למרצה הזאת. התפתח קרב רחוב אידיאולוגי, שכדי לסיים אותו היא החליטה לשאול אותי מהי שירה טובה בעיני. מבלי היסוס ציטטתי באוזניה את שורת השירה הטובה ביותר ששמעתי מימי –  (למותר לציין שלא רק שלא ברור מי כתב אותה – אולי בליינד גארי דייויס? –  אלא גם שהיא באה משיר זמר, וליתר דיוק מבלוז ענתיקה, ושהיא פחות או יותר הדבר הכי רחוק בעולם ממה שנחשב בעיני אותה מרצה כשירה "גבוהה") – והרי היא לפניכם, השורה הראשונה בבית השני בשיר שבקליפ הבא (כאן בביצוע דילן והבאנד):

Baby, Let me follow you down,

Baby, Let me follow you down:

Well, I'll do anything in this god almighty world

If you just let me follow you down

  למה אני נדרש לכל זה בכלל?

ככה (כבר) לא בונים סוכה

   תוך כדי הקמת הסוכה אתמול, אחרי "סוכתי הסוכה" ו"פטיש, מסמר/ניקח מהר" ששרו הבנדיט והחוליגן בקולי קולות (ואגב כך אילצו אותי להתמודד עם התחלפות הדורות והמצאת הסוכה לנצח. הולך ופוחת המסמר…), פצחו הפרחחים בשירת "שלומית בונה סוכה". ואני, הטיפש, זלגתי דמעה או שתיים, כרגיל. ככה זה בכל פעם שאני שומע או שר את השיר הזה. אהובתי, המכירה כבר את ההרגל המגונה הזה שלי להתרגש משירים, חייכה כדרכה, ואני הרהרתי לי בשאלה מה יש בו בשיר הזה, לכל הרוחות, שלוחץ לי על כל הכפתורים?

   טוב, האמת היא שזה קורה לי עם כל מיני שירים של נעמי שמר, שהייתה משוררת אדירה. וכן, אני מכיר את הויכוח האם היא פזמונאית או משוררת (המתנהל לעתים קרובות מדי על פי אמות מדה פוליטיות, ולא פואטיות). הלא משום כך בכלל פתחתי במרסל טוביאס, במורה לספרות ובדילן (כלומר בליינד גארי דייויס, אולי). ובכן, למען הגילוי הנאות: בעיני היא משוררת ומלחינה מעולה, שכתבה המון שירים מפעימים, הרבה מאד שירים טובים, וכמה וכמה שירים לא טובים (שלא לומר מיותרים). אבל מכל שיריה, שלומית בונה סוכה הוא אחד מקומץ שחונק את גרוני בכל פעם מחדש.

    כי בארבעה בתים של שיר ילדים צררה נעמי שמר את מיטב החלומות והמיתוסים של עם ישראל. כמעט כמו קוד דחוס ומוצפן היטב של הטובים והיפים שבחלומותי (חלומותינו?). איך אמר אורי זוהר לפני שויתר על חיי עולם לטובת חיי שעה, כהקדמה לשיר אבשלום? זהו שיר שמספר על החלומות הכי וורודים, אלה שכבר כמעט שכחנו שחלמנו אותם.

תפילת ערבית מתוך סידור אליהו בחור, מנטובה 1562

   כי מה עושה שלומית? היא לא מחכה לאלהים שיפרושׂ עלינו את סוכת שלומו, ככתוב בסידור – מהציפיות הארוכות והבלתי ממומשות מאז ומעולם – אלא ניגשת למלאכה בעצמה, במלוא המעשיות והרצינות. הלא על כן היא עסוקה היום. היא בונה לה מעון ארעי – הלא זו ההגדרה של סוכה – ומשקיעה בו את כל המרץ שמקדישים אחרים למעון קבע. היא לא מתפתה לפרוט את עבודתה לכסף, ומעטרת את הסוכה לא בקישוטים יקרים תוצרת איטליה ולא בקישוטים זולים תוצרת סין; היא גם מקפידה שלא לעטר בחפצי אבן, פלסטיק או מתכת, אלא רק בדברים שמהם אי אפשר לבנות כלי מלחמה: לולב, הדסים, ענף של ערבה. אפילו הרימון הוא למאכל ולא לפיצוץ. זו סוכה שכולה געגוע: אפילו הריח הנודף בה איננו ריחה היא או ריח יושביה, אלא ריח בוסתנים רחוק.

   שלומית לא תלויה בתוכניות חיצוניות ואיננה מושפעת מאופנות או מדעת הקהל (זו שאת רשותה ביקש מי שביקש לפני פחות משבוע כדי להתפלל עם העבריינים). היא לבדה – ורק היא – תחליט מתי נשלמה המלאכה. אבל היא איננה בונה את הסוכה הזו רק בשבילה. ברגע שמסתיימת המלאכה, היא קוראת לכל השכנים: מה יש, כולנו חיים זה לצד זה, מדוע שלא נחלוק את ההישגים והשמחות? ואז מתרחש מה שהתרחש, על פי השמועה, בבית המקדש, שעל עולי הרגל אליו נאמר שהיו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". אבל בבית המקדש זהו סוג של נס, ואילו אצל שלומית – שאיננה ממתינה לאלוהים, משיחים או נסים – זה לא נס, אלא רק דבר נפלא, מסוג הדברים הנפלאים שקורים לפעמים למי שעושה את מלאכתו כראוי: לא רק שהשכנים באים בהמונים, אלא גם יש לכולם מקום.

בהיר כיהלום. כוכב הצפון מאיר דרך

   ואז, מתוך הסכך, לא נגלה עמוד ענן ולא עמוד אש, אלא רק כוכב בהיר כיהלום, שלפחות בדמיוני הוא כוכב הצפון, שעל פיו נווטו אנשים את דרכם עד שבאו הלווינים ובלבלו עליהם את הכיוונים עד כדי חוסר אפשרות לתעות ולמצוא דרך משל עצמם. אכן סוכת פלאים, שכל כולה  – לפחות לשבוע אחד – הכנסת אורחים ושלום ונטילת האחריות בידי שלומית. ומה שאנחנו יודעים – ואני חושד שגם שלומית מבינה את זה – הוא שבפעם הבאה שיושר השיר, ושלומית תיגש לעבודה, תוקם הסוכה מחדש.

   לא אעליב את תבונתכם ואמתח כאן את כל קווי המטאפורה מן השיר למציאות חיינו. איש-איש והבנתו את סביבתו ואת מציאות חייו. אבל טוב לי עד דמעות שפעם בשנה יש מי שמזכיר לי את כל החלומות הכי וורודים, אלה שלמדתי מהורי והם מהוריהם וכל אחד מאתנו צובע אותם בצבעים חדשים משלו, ואשר מצוקות היומיום גורמות לי לשכוח אותם לפעמים; וטוב לי עד דמעות לדעת שגם הבנדיט והחוליגן שרים את השיר, ושהחלום הזה יעבור אליהם כדי שיצבעו אותו בצבעים משלהם. והלוואי שיבינו גם הם – הלוואי שנבין גם אנחנו – את הצורך לבנות כל פעם מחדש, במו ידינו, את המסגרת לחלומות שלנו, מבלי לקוות שהמסגרת תהפוך לקבע כמות שהיא, אלא מתוך הבנה שהיא ארעית ושיש לחדש אותה ולבנות אותה בכל פעם ששרים את השיר.

   סליחה על הרגשנות וסוכות שמח.

לייהד את השׂמאל ולהשׂמאיל את היהדות

מעטים הדברים המענגים יותר משעות אחר-הצהרים של יום ששי בארץ ישראל. מין שלווה היורדת בערך בשעה ארבע אחה"צ על שיפולי הגלבוע מעל עמק בית שאן, על מורדות הכרמל ועד הים, על רחובות תל-אביב, על מבואות כפר-סבא, על הפרדסים המעטים שעוד נותרו סביב רחובות ועל מכתש רמון. הדבר היחיד שמפריע אותה, לפחות במקום מגורי, הוא איזה רכב ברסלב המתעקש להחריד את האנשים מן הרוגע הנעים היורד עליהם לקראת השבת, כדי להודיע להם שהשבת מתקרבת. למעט אי אלה חריגות מסוג זה, מדובר בשעות חסד נדירות.

   השעות הללו הן לא רק מן הדברים המענגים ביותר עלי אדמות, הן גם מן הדברים הישׂראליים ביותר עלי אדמות. הן לא מתרחשות בלונדון, לא בסידני ואפילו לא במעוזים היהודיים והישׂראליים בניו-יורק. הפעמים היחידות שהרגשתי משהו דומה לזה בשנות מגורי בסן-פרנציסקו, למשל, היו בערב חג ההודיה ובערב חג המולד – אבל זה קרה משום שאוכלוסיית העיר אכן הצטמצמה באורח משמעותי לקראת החגים, ואני – תן לי כמה שפחות תושבי סן-פרנציסקו ואני אהיה יותר מרוצה.

מרכז הקניות בגעש-שפיים. אפילו כאן נסגרים השערים ביום ששי אחר הצהריים. (צילום: שרון בוקוב, מתוך אתר walla.co.il)

   אז מה מתרחש כאן? איזו אלכימיה מוזרה גורמת לאותן שעות בדיוק לקבל אופי אחר לגמרי? טיעון הקדושה האובייקטיבית של ערב שבת לא עומד כאן, משום שלא רק שמדובר בשעות שטרם כניסת השבת, אלא גם כאמור, אין תחושה כזו בשום מקום אחר בעולם, והלא השבת אמורה להיות בלתי תלויה במיקום גיאוגרפי. טיעון הקדושה הסובייקטיבית של השבת בעיני היהודים איננו תקף, משום שהתחושה איננה קיימת, כאמור, אפילו במעוזים יהודיים מחוץ לגבולות הארץ.

   אני חושב שמה שקורה כאן הוא חיבור נכון מאד בין כל מיני נימי תרבות, קצתם מן המורשת היהודית, קצתם מן המורשת הציונית וקצתם פיתוח אינטואיטיבי, הסכמה שבשתיקה המתגלגלת משבוע לשבוע בין תושבי ישראל. נכון, התקנות העירוניות נגד פתיחת עסקים בשבת ודאי תורמות לכך, אבל אפילו מרכזי הקניות מחוץ לערים, המנצלים בימי שבת את העדר התקנות הללו כדי לפתוח את שעריהם בפני הציבור, סוגרים את שעריהם בימי ששי אחר-הצהריים. ממש קנוניה.

   עניין שעות טרם-שבת עלה בדעתי נוכח ההודעה המסורתית לעתונות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקראת ראש השנה תשע"א. מן הנתונים שאספה הלשכה עולה ששיעור החילונים במדינה עומד על 42%, כלומר החילונים הם מיעוט לעומת החרדים, הדתיים והמסורתיים ביחד. פה ושם ציינו באזני חברים את הנתון הזה בבהלה מסוימת. כשלעצמי, התקבל הנתון הזה בעיני בהפתעה: עוד זכור לי סקר שנערך לפני כמה שנים על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שעורר עליצות רבה בקרב חוגים דתיים מסויימים לאור ממצאיו על שיעור החילונים באוכלוסיה: 20% בלבד. בשעתו, נראה היה לי אפילו הנתון הזה כמנופח ומוגזם: מבין מכרי וידידי, אשר רבים מאד מהם אינם מקפידים כלל על קיום מצוות, מעטים מאד החילונים הגמורים. הרוב מאמינים במשהו שמעל האדם, בניסוח כזה או אחר של כוח עליון, ואף גוזרים מאמונה זו כללי התנהגות מסוימים. בארבע מילים: הם סוג של דתיים.

סוג של דוסים בפסטיבל הרוחניקי "סגול". (צילום: ערן תורג'מן, מתוך אתר http://pictures.alternativli.co.il)

   והם אינם לבדם. החילונות היא רעיון חדש למדי, שאף פעם לא תפשׂ ברצינות. רוב בני האדם נותרו דתיים במדה כזו או אחרת לכל אורך התקופה המודרנית והפוסט-מודרנית, וחלום קץ ההסטוריה של ראשית שנות ה-90' חטף בראש בדיוק בשל עליתה הפרועה של האמונה הדתית לאחר קריסת האידאולוגיות הגדולות. לכל היותר אפשר לומר שאופיה של הדתיות של ימינו, לפחות בעולם המערבי ,שונה במדת מה מכפי שהיה: יותר חוויתי, יותר ניו-אייג'י, יותר אינדיבידואלי. אבל אפילו חסידי הניו-אייג' האדוקים ביותר אוהבים להתנאות בעתיקותן המשוערת של המסורות החדשות שהם ממציאים לעצמם. ומנגד, לא נעלמו הדתיים מן הנוסח הישן. כולם דרים כעת בכפיפה אחת.

   זהו אם כן המצב: אנחנו חיים במדינה שתושביה צמאי שורשים ומסורת, השוכנת בעולם שבו החיפוש אחרי הנמקות רוחניות נמצא בעליה תלולה. זה לא שמשהו מהותי השתנה, זה פשוט שיותר אי אפשר להתעלם מזה או לטאטא את זה מתחת לשטיח.

   לזיהוי המקובל בישראל בין חילוניות לשׂמאלנות יש שני מקורות: הראשון מבחינה כרונולוגית הוא דחיית הסמכות הדתית ואורח החיים הדתי על ידי החלקים הפעילים יותר והייצוגיים יותר של הציונות הסוציאליסטית. השני הוא שאלת ארץ ישראל השלמה מאז 1967, אז נמתחו קווים בין מי שקידשו כל רגב אדמה, ויהיה מה שיהיה המחיר בזכויות אדם ואזרח ובאופי הערבות ההדדית בישראל, לבין מי שקידשו את המחיר, ויהיו אשר יהיו רגבי האדמה.

   האבחנה הזו הלכה והתחדדה הודות לשלושה תהליכים שהזינו אותה וניזונו ממנה. הראשון: העלמותו הכמעט מוחלטת של כל ההיבט החברתי מן הדיון בין ימין ושמאל. אם ממשלת שמאל בהנהגת יצחק רבין פותחת בתהליכי ההפרטה הגדולים וממשלת ימין בהנהגת בנימין נתניהו היא שפועלת להשלמת התהליך, כי אז אין עוד הבדל משמעותי בין שמאל וימין מבחינה כלכלית/חברתית. ולא, לא יעזור כאן הטיעון שהעבודה איננה שמאל והליכוד איננו ימין: זו וזו מייצגות את הרוב המוחץ של המחנה המיוחס להן, והשוליים הקטנים (והקולניים לעתים) לא ישנו עובדה זו. התהליך השני הוא ההעלמות הכמעט מוחלטת של הימין האידאולוגי החילוני: השלטון המתמשך של הליכוד במדינת ישראל הפך אותו לסוג של מפלגת מרכז בתחום המדיני. אם בנימין נתניהו מדבר על שתי מדינות לשני עמים, ומתנגדיו החילונים בליכוד אף לא טורחים לנמק את התנגדותם – או שמנמקים אותה בכל פעם בטיעון אחר, קלוש למדי – כי אז אבד הכלח על האידאולוגיה של חרות, שהיתה מוקד הימין החילוני. התהליך השלישי הוא ההעלמות הכמעט מוחלטת של השמאל הדתי: אמנם מדי פעם נצנצה לה מפלגת מימד ככוכב נופל, ואמנם מדי פעם מתגלה קו שבר (כמו למשל בפרשת ההתנתקות מעזה), אבל זהו מיעוט שבמיעוט – לפחות מבחינה ציבורית-מעשית, ודאי שמבחינה סמלית.

   אבל עיון מעט מדוקדק יותר מגלה שהאבחנה דתי=ימין וחילוני=שמאל איננה מוחלטת כל כך.

מנחם אוסישקין נדחף לנאום לפני הכהן אשר היה בעת ההיא, בטכס הבאת ביכורים בתל-אביב, 1933. (צילום: זולטן קלוגר, אוסף הצילומים הלאומי)

   למשל אותם חלוצים שדחו את הסמכות הדתית ואורח החיים הדתי: הדחיה הזו היתה חלק מדחית היהדות הגלותית, שהתלמוד הוא ספר הספרים שלה וההלכה היא מערכת החוקים וההסדרים שלה. לצד דחיית התלמוד וההלכה, החליפו רבים מן החלוצים את מושא אמונתם מאלוהים לדטרמיניזם המטריאליסטי. אבל אותם חלוצים ממש לא דחו את ספר הספרים של עם ישראל מאז היותו בארצו, הלא הוא התנ"ך; ומארכס, סירקין ובורוכוב לא החליפו את משה, ישעיהו ומיכה, אלא הצטרפו אליהם. יש בנמצא סרט של טכס הבאת ביכורים בתל-אביב בראשית שנות השלושים, במגרש המכביה. מעבר לקישור לעבר היהודי בעצם קיומו של טכס הבאת ביכורים, טרחו המארגנים לפרש מחדש את הפסוקים מדברים כ"ו, הקובעים כי בטכס הביכורים יבואו בני ישראל אל "הכהן אשר יהיה בימים ההם". על הבמה המרכזית הושיבו המארגנים, על תקן הכהן אשר בעת ההיא המקבל את הביכורים, את אלכסנר זיסקינד רבינוביץ' – זקן הסופרים הציונים-סוציאליסטים בארץ ישראל. איזו יופי של בחירה לתפקיד כהן! והרחק מתל-אביב השווה אברהם שלונסקי (מי שכתב את השורות "מי זה טועה ופוסע ימין? / שמאל! שמאל! שמאל!") את הכבישים הנסללים לאורך הארץ על ידי אנשי פלוגות העבודה לרצועות תפילין. (וכאן יש קישור לראיון טלוויזיוני עם שלונסקי: מחשבים, פלסטיק, אדם, עולם. סתם ככה, כי יש אותו ברשת).

קו שבר: יוני 1967

   או למשל, קוי השבר שנמתחו בין תומכי ארץ ישראל השלמה ובין תומכי ההסדר המדיני לאחר מלחמת ששת הימים: היו אלה אמנם חובשי הכיפה הסרוגה וחובשות השביסים שהסתערו להתיישב ביהודה ושומרון, אבל עד עצם היום הזה הם נוהגים להתנאות בכך שבקרב מייסדי התנועה לארץ ישראל השלמה היו אושיות שמאל כיצחק טבנקין, מיסד הקיבוץ המאוחד, ונתן אלתרמן, מצפונו של רוב השׂמאל הציוני מאז קום המדינה. יתר על כן: אנשי גוש אמונים טענו מאז ומעולם כי הם ממשיכיה ההסטוריים של תנועת העבודה, וכי נקטו בעצם בשיטותיה של תנועת העבודה בבואם לחולל את מפעל ההתנחלות. והצדק עמם (הבעיה היא רק שהנסיבות השתנו מאז ימי חומה ומגדל ועד 1967).

   וראה זה פלא: נטייתם של חלוצי העליות הראשונות לשלב בהגותם ובאורחות חייהם התייחסויות למסורת, ואפילו לכתבי הקודש ממש, לא הפכה אותם לפחות שמאלנים – וגם לא לפחות "חילונים". אדרבא, מבחינה חברתית חיו מרביתם חיים הרבה יותר שמאלנים – במובן של חיי שיתוף, של סולידריות חברתית, של צדק סוציאלי – ממרבית המכונים "שמאל" בימינו, ולדעתי גם סייעה לרבים מהם האמונה הלוהטת בסוציאליזם להמנע מאמונה באלוהים. מה שכן, ההתייחסות למסורת ולפסוקים הפכה את המסר שלהם בעת ובעונה אחת גם ליותר מקורי וספציפי למשׂימה שניצבה בפניהם, וגם לקל יותר לעיכול על ידי שכבות רחבות בעם ישראל. ומנגד, דימויים העצמי של המתנחלים כיורשי הציונות הסוציאליסטית אולי לא הפכה אותם לאנטי-לאומנים, שלא לומר אנטי-לאומיים, אבל בהחלט הותירה את רישומה: חנן פורת, מראשוני וראשי המתנחלים, הוא עדיין קיבוצניק, למען השם, ואפילו בכפר עציון, קיבוץ לא מופרט! הוא גם הותיר את רישומו בהתארגנויות גרעיני בני-עקיבא לעירות פיתוח ובארגונים בנוסח "במעגלי צדק", העוסק בדרכו בשאלות של צדק חברתי.

אחת החומות המתגבהות בין שמאל-חילוני וימין-דתי באזור בית לחם. (צילום: יובל בן-עמי, מתוך הבלוג Everywhere.)

   ובכל זאת, עם חלוף הזמן, הלכה והתקבעה בתודעה הציבורית האבחנה בין שמאל-חילוני וימין-דתי. ועם התגבהות החומות בין הצדדים, הלך כל צד והתבצר בעמדותיו. ה"שׂמאל" החל יותר ויותר לראות בדת היהודית ובספרותה סרח עודף מיותר במקרה הטוב ומזיק במקרה הרע; ה"ימין" החל יותר ויותר לראות את ה"שׂמאלנים" כחסרי תודעה יהודית במקרה הטוב וכערב רב – במובנו האפל, הדתי – במקרה הרע. אלה כאלה זנחו – מתוך בורות או מתוך השכחה מכוונת, זועפת – את הפנים השמאלניות הרבות שניתן למצוא במקורות היהודיים.

   ואיזה שפע של פנים שׂמאלניות כאלה יש במקורות! הנה, למשל, תמצית השׂמאלנות במשפט אחד, מפיו של שמעיה (חבר של אבטליון): "אהב את המלאכה, שנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות". אהבת המלאכה – זה לב השׂמאל. שנאת הרבנות – הן הרבנות הדתית והן כל שלטון רוחני אחר – היא תנאי לחופש המחשבה. אל תתוודע לרשות – הנה לכם התנגדות יהודית למפרע להצהרת הנאמנות מבית מדרשו של ליברמן.

שמעיה, מחשובי הוגי השמאל מאז ומעולם. פרקי אבות, כתב יד פארמה.

   או למשל, הנה מה שיש לרמב"ם להגיד על סלע מחלוקת מרכזי בין חילונים ודתיים – שילוב החרדים במעגל העבודה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס /וגרם/ רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות." אין מה להוסיף.

הרמב"ם, הלכות לימוד תורה, מתוך כתב יד של "משנה תורה". ספרד, המאה ה-14

   ומה בדבר יחסי עבודה ומדיניות חברתית? הנה למשל דיונים על הלנת שכר, או על קביעת קו העוני. ועוד ועוד:  על זכויות האדם, על חופש הפרט לעומת סמכות הקהילה (ספרות השו"ת מלאה בדיונים כאלה), על ערבות הדדית. שפע של חומר.

   אין זאת אומרת שצריך לאמץ בהכרח את מסקנות הדיונים הללו (אף כי הן לעתים תואמות את עמדות השׂמאל המודרני באופן מפתיע), ואין זאת אומרת שלא צריך לנהל דיונים נוספים, שאליהם אין התיחסות במקורות. אבל אסור להיבהל מראש מלעיין, להשתמש בציטוטים ובמושׂגים, להיעזר, להתווכח.

   אבל בשל התגבהות חומות האיבה בין שׂמאל וימין, נמצאים דיונים כאלה רק בשולי-השוליים של הדיון הציבורי. אנשי הימין הדתי, שפסוק מוכן להם בפיהם לכל עת, דממו כמעט לגמרי בכל הדיונים החברתיים והכלכליים שהסעירו את ישׂראל בעשׂורים האחרונים. מנגד, אנשי השׂמאל החילוני משלמים רק לעתים נדירות מס שׂפתיים למקורות, וגם זאת בעיקר בציטוט "חביב אדם שנברא בצלם" ו"כי גר היית בארץ מצרים", כלומר בעיקר בקביעת עקרונות גדולים. מעט מאד שימוש נעשה במקורות ובסוגיות המועלות בהן כדי לדון בנושאים ספציפיים, ומעט מאד כוונה יש לאנשי השמאל המשתמשים בהם לבחון את משמעות יהדותם – ואין הכוונה כאן ליהדות במובן דתי, אלא במובנה התרבותי. במאמרו המרתק על נסיגתו של השׂמאל מהשקפת עולם אל מצפוניות אופורטוניסטית, מנתח אסף ענברי את קביעתו של עמוס עוז לגבי עיקר העיקרים של התרבות העברית: "ה'תרבות העברית' היא 'הומאניזם', היא מצפּוּן: זה מה שיש לו, לעוז, להגיד על אלפי שנות תרבות בעברית, ארמית, בלאדינו, ביידיש, ושוב בעברית; בזה מתמצה התרבות העברית – ב"קדושת החיים" של הפרט. נו, באמת." ה"נו, באמת" הזה הוא תגובה הולמת לשימוש בציטטה פה, ציטטה שם כדי להצדיק איזשהו רעיון גדול ומופשט, כמעט כעלה תאנה.

משה הס, ממבשרי הקומוניזם והציונות כאחד. אב קדמון של השמאל הלאומי? לחצו על התמונה

   השמאל הלאומי, על אף היותו כרגע זעיר למדי, מתימר לפנות לשכבות רחבות מאד. זה בסדר להתימר, בלי יומרות אין מעשים גדולים. אבל כדי לפנות לשכבות רחבות צריך איתן שׂפה משותפת, עולם מושׂגים משותף. בעידן שבו פונים יותר ויותר ישׂראלים – חילונים ודתיים כאחד, איש איש כדרכו וברמת המחויבות המתאימה לו – להעמיק את ידיעותיהם ב"ארון הספרים היהודי", נראית מובנת מאליה המסקנה כי על השׂמאל הלאומי להתחיל לפנות אף הוא אל המקורות היהודיים כדי לנסח את טיעוניו באופן שיתקבל על דעתם של רבים-רבים שאינם נמנים כרגע על תומכיו. המדובר הן בציבור הרחב – אשר כרגיל איננו אדוק בהשקפותיו לימין או לשמאל, לדתיות או לחילוניות, לזרם כזה או לזרם אחר, אלא בורר לו תערובת מכאן ומכאן ויעניק את תמיכתו למי שייטיב יותר עם מצבו החומרי והחברתי – והן במי שמצטיירים כרגע ברבים מדיוניו של השׂמאל הלאומי כיריביו הגדולים, והם בעצם בעלי בריתו הטבעיים, הלא הם אנשי הציונות הדתית, השרויים אף הם במבוכה גדולה נוכח מאורעות חמש עשׂרה השנים האחרונות ומבקשים אף הם לחרוג מד' אמות של ארץ ישׂראל השלמה.

   סיבה נוספת, לא פחות חשובה, נעוצה בעצם התגבשותו ושמו של השׂמאל הלאומי, אשר קם בתגובה על השתלטות השׂיח האוניברסליסטי על חלקים ניכרים מן השׂמאל. האוניברסליזם של השׂמאל הוא אולי משׂאת נפש ראויה (השואבת הרבה מן האוניברסליזם הגאולי של היהדות ויתר הדתות המונותאיסטיות), אבל מעשית הוא מעולם לא עמד בשום מבחן. נהפוך הוא – כמעט בכל מקרה של התנגשות בין אינטרסים לאומיים ואינטרסים אוניברסליסטים, בחרו עיקר תומכי השׂמאל להתפשר על האוניברסליזם למען הלאומיות, ויעידו תולדות השׂמאל מאז מלחמת העולם הראשונה, לכל הפחות. שׂמאל אוניברסליסטי קנאי הוא מק-שׂמאל. אחידות – שהיא תוצאתו הבלתי נמנעת של אוניברסליזם – היא נזק (ובעיני אפילו אחדות היא מפוקפקת).

   ועוד סיבה: עצם הפניה אל המקורות היהודיים, הן אל הסוגיות שהם מעלים, הן אל הלשון שבה הם מעלים אותן והן אל אופן הטיפול בהן, תאלץ אותנו, אנשי השׂמאל הלאומי, לנסח את השקפותינו באופן ספציפי לתנאים של עם ישראל בארץ ישראל, לעסוק בסוגיות השונות העומדות לפתחנו בצורה מקורית וספציפית לתנאי חיינו כאן. היהדות כאן והיא לא הולכת לשום מקום, והנסיון להתעלם ממנה התברר ככשלון גמור, מכל בחינה. במקום למצוא דרכים לעקוף אותה, אנחנו צריכים למצוא דרכים לעצב אותה, כשם שכל דור ודור עיצב אותה על פי צרכיו ותנאי חייו. עוד נצטרך להתמודד עם שאלת מיהו יהודי, עם שאלת השבת, עם שאלות הקברים העתיקים. היעלה על הדעת עיסוק כזה מבלי להידרש למקורות היהודיים, ולו כדי להתווכח איתם? כל הדיבורים על מדינת הלכה הלא הם הבל ורעות-רוח: ההלכה מעולם לא ניסתה ברצינות לגבש דפוסים לחיים יהודיים עצמאיים, ומאז פרוץ המדינה היו רק נסיונות מהוססים ומגומגמים מצד אנשים דתיים – רובם ככולם ממגזר הציונות הדתית – לסגור פינה פה, לכבות שריפה שם. התחום פרוץ לגמרי. עלינו מוטלת המשימה – ובחלקנו נפלה הזכות – להניע את מהלך התאמתה של היהדות למציאות החדשה של עם ישראל. ומוטב שנכלול מראש את השמאלנות במסגרת נסיון זה.

   ואחרון אחרון: העיסוק בסוגיות מן המקורות והשימוש במסורת מהדהדים באופן טבעי בציבור הישראלי. למה באופן טבעי? משום שחיי כל אדם וכל קבוצה הם גם – אמנם בפירוש לא רק, אבל גם – הדהוד של החברה והתרבות שמהם צמחו. איך באופן טבעי? כמו יום ששי אחרי הצהריים.

לשכות תעסוקה, חלק ב'

ובכן, לשכות תעסוקה.

המגזריות בשירות הממלכתיות - הזמנים השתנו

   ברשימה קודמת כבר הסברתי מדוע לדעתי חייב השׂמאל הלאומי להכיר בהיותו תנועה מגזרית. בראש ובראשונה, בשל גודלנו: אנחנו כרגע מיעוט קטן, וכדמוקרטים עלינו להכיר בכך שליומרותינו (השונות והמגוונות) לקבוע מסקנות מדיניות בקנה מדה ארצי אין שום כיסוי. שנית, מעצם היותנו שׂמאל, אנחנו משתייכים לזרם פוליטי שקהל היעד הראשוני שלו הוא מגזרי. אין כל רע בלהיות מגזרי. זה שבן-גוריון הטמיע את התארגנויות הפועלים במסכת הממלכתית היה אולי מחויב המציאות בשעתו, אבל השעה הזו חלפה. השׂמאל מוכרח לחזור להיות מגזרי – בפרט אם ברצוננו להתחיל לצבור כוח כדי להשפיע על עניינים לאומיים.

   באותה רשימה גם הצבעתי על המגזר שראוי לנו, אנשי השׂמאל הלאומי, לארגן, לשרת, לייצג, להפעיל ולגבש – זהו מגזר האנשים העמלים למחייתם. העיסוק בתנאי העבודה של העמלים, בשכרם ובארגונם הוא לב-לבו של כל תנועת שׂמאל הראויה לשמה. כל יתר התחומים – ויש הרבה, מחיי תרבות ועד מדיניות חוץ, מהתארגנות קהילתית ועד אופי הפעילות הבטחונית – נגזרים מן העיסוק היסודי הזה.

   הבעיה היא, שבמשך שנים רבות התרגלו אנשי מגזר העמלים למחייתם לא לצפות מן השׂמאל הישׂראלי שיעסוק בשמירה על האינטרסים שלהם בתחום העבודה. במשך שנים רבות הפך השׂמאל הישׂראלי מזרם בעל השקפת עולם – מורכבת ככל שתהיה – המבוססת על זכויות העובדים, לאוסף של אינסטינקטים מצפוניים-מוסרניים, שעיקר עניינו במחאה על יחסה של ישראל כלפי הפלשׂתינים. על כך הרחיב אסף ענברי במאמר החשוב והמרתק הזה.

   המדובר בכדור שלג: ככל שהלך ה"שׂמאל" והתרחק מן העיסוק בשאלות עבודה וארגון העובדים, כן הלכה וגברה האכזבה ממנו והאיבה כלפיו בקרב הציבור העמל למחייתו. ככל שהלכה וגברה האיבה הזו, הלך ה"שׂמאל" והשתבלל בתחושת הצדק שלו, והלך ונסגר בתוך מחאתו המדינית אגב קינות על גורלה של "ארץ ישׂראל הישנה והטובה." כתוצאה מכך הלכו העמדות המזוהות עם ה"שׂמאל" – כלומר, בעיקר המחאה נגד הכיבוש – ונקשרו באכזבה ובאיבה כלפי השׂמאל שהכזיב. מובן שהיו סיבות נוספות לאיבה שמעוררות עמדות השׂמאל – למשל, כוח המשיכה היסודי, השטחי אך חזק, של פופוליזם לאומני; למשל, הזכרונות מעוולות אמיתיות או מדומינות שגרם השמאל בחצי היובל הראשון של מדינת ישׂראל. בה במדה, אמת היא גם שרעיונות שהיו פעם נחת השׂמאל בלבד – כמו למשל רעיון שתי המדינות לשני עמים – הן היום נחלת ציבורים רחבים מאד. אבל אפילו היום, בקרב רבים מן המסכימים באופן בסיסי עם רעיונות כאלה, התמיכה ברעיונות אינה מיתרגמת לתמיכה בזרם שהגה אותם – השׂמאל ויורשו, ה"שׂמאל".

   הגיעה השעה לפרוץ את המעגל. הדרך לעשות זאת היא לחזור ולעסוק בענייני היסוד של השׂמאל, בשאלות העבודה וארגון העובדים. ואת העיסוק הזה יש לבצע לא על פי האינסטינקטים הממלכתיים רבי השנים (ונא לא לבלבל בין ממלכתיות ופטריוטיות! השניים אינם זהים!), אלא באופן מגזרי, לא ממלכתי: בעצמנו, מלמטה.

    מגזר העמלים למחייתם טרוד תמיד בשאלות של פרנסה: הבה נתחיל לעסוק בשאלות האלה. והשלב הראשון יהיה השלב הראשון בכל תהליך של עמל ומחייה: מציאת עבודה.

   נכון, מדינת ישראל מפעילה לשכות תעסוקה; אבל הצלחתן של אלו מוגבלת, בין היתר משום שהן קשורות למפרע ביתר מדיניות הרווחה. רוצה לומר: ללשכות התעסוקה מגיעים לא רק מי שמחפשים עבודה, אלא גם מי שמחפשים דמי אבטלה. בלשכות התעסוקה שיקים השׂמאל הלאומי לא יימסרו דמי אבטלה. כל מטרתן תהיה מציאת עבודה, וכל מלאכתן ליצור קשר בין מעסיקים למועסקים.

   איך עושים את זה? בהתחלה בקטן. מרכזים צוות עובדים קטן – נניח עשרה אנשים. הללו יצרו קשר עם מעסיקים פוטנציאלים, ממש על פי סדר האלף-בית שבדפי זהב. הם יציגו את עצמם בפני המעסיקים, יבררו לאלו עובדים הם זקוקים, וימלאו את הפרטים במסמך מחשב מתאים. אנחנו, בינתיים, נצטרך לעשות כמה וכמה דברים: נפנה את מי מחברינו ומכרינו המחפשים עבודה אל לשכת התעסוקה של השׂמאל הלאומי, ועובדי הלשכה יבררו את כישוריהם ויחברו ביניהם ובין המעסיקים. ללשכה נמסור גם ידיעות על משרות פנויות חדשות. גם נפיץ את שמה ושמעה בקרב מכרינו המעסיקים, שידעו שגם להם יש כתובת. וגם נעשה כמיטב יכולתנו לפרסם את הלשכה בכל מדיום אפשרי. ההתחלה תהיה אטית וקשה, אבל לאחר כמה הצלחות יתחיל הדיבור על הלשכה לזכות בחיים משלו, והן מבקשי עבודה והן מעסיקים יצרו אתה קשר מיוזמתם.

צבת בצבת עשויה

   בכך נשיג כמה וכמה הישגים: בראש ובראשונה, עצם ההצלחה במציאת עבודה לאנשים; שנית, נחזור לעיסוק היסודי של השׂמאל, שהצבתו כיסוד פעולותינו תעניק תוקף ועומק לכל יתר פעולותינו; שלישית, נחזור וניצור קשר עם המגזר שלנו, ורק אתו – שהרי למי שאינם מבקשים עבודה באמת, אין מה לחפש בלשכות העבודה של השׂמאל הלאומי. נתחיל לשקם את שמו של השׂמאל בקרב ציבורים גדלים והולכים, בכך שנמחיש הלכה למעשה כי טובתם היא טובתנו – ואם נצליח בכך, קל הרבה יותר יהיה לשכנע אותם גם כי טובתנו היא טובתם, וכי רעיונות בלתי פופולאריים שאנו מעלים לעתים אינם נובעים משׂנאה עצמית או משׂנאת הזולת, אלא מתוך רצון בטובתם-טובתנו; רביעית, נקרא תגר על חברות כוח האדם, האחראיות במדה רבה להתדרדרות מצבם של העובדים. חמישית, נתרום לכלכלת המדינה – ככלות הכל, אנחנו שׂמאל לאומי.

   אם נשכיל ליצור קשר עם ארגון עובדים שילווה את התהליך, נקדם בכך הן את רקימת הקשרים שלנו לקראת איחוד של ארגונים אקטיביסטים למיניהם – מהלך שנצטרך להידרש אליו במוקדם או במאוחר אם בכוונתנו להפוך לתנועה משמעותית – והן את יכולתם של העובדים להתאגד ולשמור על זכויותיהם. את הצעד הזה נצטרך לעשות בזהירות, על בסיס לקחי העבר – יהיה עלינו להישמר מפני ניגוד האינטרסים שבין העסקת אנשים ואיגודם המקצועי על ידי אותו מוסד.

   מה דרוש, אם כן, לשם התחלה? עשרה עובדים ושיתוף פעולה מכולנו. שיתוף הפעולה יהיה כמובן וולונטרי, אבל מנין יבוא התקציב להעסקת עובדי הלשכה? ובכן, ייתכן שבתחילה יעבדו בה מתנדבים מבינינו. אבל אם אכן תתרומם היוזמה ותהפוך להיות פעילה ועסוקה, לא יהיה מנוס מלהעסיק אנשים במשרה מלאה. לשם כך יהיה צורך במנגנון, במסי חבר וכיו"ב – במלים אחרות, בהתארגנות.

ההגיון שבהתארגנות

   כן, חברים. אם נרצה להיות תנועה של ממש, המסוגלת ליותר מלהוציא אנשים להפגנות או להביא אותם לחוגי בית, אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על מיסוד ההתארגנות: על קביעת דפוסי חברות, מוסדות, מטלות וזכויות. זה מה שמבדיל בין אוסף כמעט מקרי של אנשים שאוהבים לדבר זה עם זה, לבין תנועה המסוגלת להוציא לפועל מעשים – בפרט מעשים מסדר הגודל הדרוש להגשמת המטרות הגדולות שאנחנו כל כך אוהבים לדבר עליהן. זהו, כמובן, נושא לדיון נפרד – אבל נדמה לי שזמנו בהחלט הגיע.

האיש שהחליט להיות קיסר

ג'ושוע אברהם נורטון לא היה בן למשפחה קיסרית, מה שפסל אותו מלהתמנות לקיסר יפן, גרמניה, סין או רוסיה. הוא לא היה בחשן פוליטי חסר מעצורים כמו נפוליאון השלישי, שהשתלט על הכס הצרפתי. לא היתה לו תמיכה אפיפיורית כמו זו שניתנה לקיסר האוסטרי. לא היה לו יועץ סתרים כמו קנצלר הברזל, ביסמרק, שכבר החל לעבוד על הכתרתו של הקייזר וילהלם בגרמניה. אז הוא החליט להיות קיסר ארצות הברית. ככה, בגלל עצבים.

   יש לציין שנורטון לא היה פזיז: החלטתו להתמנות לקיסר ארצות הברית לא נעשתה בקלות דעת של איש צעיר ותאב תהילה זולה. ההחלטה היתה פרי נסיונו ארוך השנים כאיש עסקים כושל כמעט לגמרי, ונועדה להביא על תיקונם כמה קלקולים יסודיים בעולם. ובראש כל הקלקולים האלה עמדו מערכות הכלכלה והמשפט האמריקאיות. בכך הבחין נורטון כמעט מאה שנה לפני ראשוני השמאל החדש.

   נורטון נולד באנגליה, אך כבר בגיל שנתיים נטלו אותו הוריו עמם לייסד את העיר פורט אליזבת בדרום אפריקה. אולי לא למותר לציין שאביו, איש עסקים אמיד, היה ראש הקהילה היהודית הזעירה במקום. כשהגיע נורטון לפרקו עברה המשפחה אל קייפטאון, ונורטון פתח שם עסק משלו. הוא פשט את הרגל תוך שנה וחצי בדיוק. מה נותר לו לעשות? בלית ברירה עבר לעבוד כפקיד בבית מסחרו של אביו לאביזרי ספנות וניווט. הגורל הרע לא סר ממנו: בתוך ארבע שנים מתו עליו אביו, אמו ושני אחיו, ולא הותירו לו דבר זולת 40,000$ – סכום לא רע בכלל במושגי התקופה.

   שנה לאחר מכן, כשמלאו לנורטון 29, התגלה זהב בקליפורניה ופרצה הבהלה לזהב – אחת מאי ההבנות הגדולות בהסטוריה. הרפתקנים ותאבי בצע, פורעי חוק ואנשי חוק להשכיר, חלכאים ונדכאים ועשירים מופלגים, גברים, נשים, בעלי משפחות ורווקים, נוודים שחצו את אמריקה ברגל ומלחים שנטשו את ספינותיהם שנותרו ריקות מאדם מול חופי העיר – כולם עזבו הכל ונהרו אל קליפורניה מכל קצות תבל, מסין ועד איטליה. היו ביניהם כאלה ששיחק להם מזלם והם מצאו זהב רב והתעשרו, אבל רובם מצאו את עצמם נידחים וחסרי זהב. אלה ואלה נאלצו לעבוד עבודה פיזית מפרכת בערוצי הנחלים ובנקיקי ההרים, ובמהרה נטשו את מחנות מחפשי הזהב שלמרגלות הרי סיירה נוואדה וביקשו לעצמם חיי מותרות בעיר. כך הפכה סן פרנציסקו תוך שנה אחת מכפר הדייגים קטן לכרך משגשג.

הספינות הנטושות בנמל סן פרנציסקו, 1850

   נורטון נסחף אף הוא בנחיל האנושי הזה והגיע אל סן פרנציסקו עם ארנק מלא וגדוש. הוא רכש בפרוטות את אחת האוניות שננטשו בנמל והפך אותה למחסן להשכרה לסוחרים שסיפקו את מבוקשם של כל אותם מהגרים. מקץ זמן קצר רכש מגרשים ובניינים שונים בתחומי העיר, התערה בחברה הגבוהה של סן-פרנציסקו, התחכך עם עשירים ושועים. בקיצור, בפעם הראשונה – והאחרונה – בחייו, הלך לו. הוא צבר הון ניכר של רבע מיליון דולר. ואז, כמובן, הפסיד אותו.

   העניין היה שסין, שסבלה ממצוקת מזון, אסרה על יצוא האורז מתחומה. בבת אחת זינק מחיר האורז בסן פרנציסקו פי תשע. בדיוק ברגע זה שמע נורטון על אוניה שהגיעה זה עתה מפרו ועל סיפונה כמעט מאה טונות של אורז. הוא קנה את כל מטענה. המחיר שסוכם בינו ובין היבואן היה 25,000$, מתוכם 2,000$ על השולחן. הרווח הצפוי היה פי שלושה מסכום זה, ואלמלא היו מגיעות בתוך שבוע כמה אוניות נוספות מפרו, גדושות באורז באיכות טובה בהרבה, היתה העסקה יכולה להחשב למצוינת.

   במשך שנתיים וחצי התנהל מאבק משפטי מר בין נורטון לבין היבואן על גורלם של 23,000 הדולרים הנותרים, כשכל צד מאשים את יריבו ברמאות. כרגיל במקרים כאלה, הסב עצם ניהול המשפט נזקים כספיים חמורים לכל הצדדים המעורבים – למעט עורכי הדין, כמובן. אבל מה שחמור יותר, במהלך אותן שנתיים וחצי דעכה הבהלה לזהב ונגמרה. רבים מן ההמונים שגדשו את סן פרנציסקו נטשו אותה, וכמו שקורה תמיד כשמתפוצצת בועה – המחירים קרסו, האשראי הלך ונחנק, ובתוך שנים ספורות פשט נורטון את הרגל, כרגיל.

   פשיטת הרגל השפיעה קשות על נורטון. הוא נעלם לשנה – שנה של הרהורים נוגים ונוקבים על השיטה הכלכלית הרקובה והמערכת המשפטית משולחת הרסן שחברו יחד להביא לקריסתו – והגיע למסקנה שהמערכת השלטונית האמריקאית כולה רקובה מן היסוד. ובטרם יחשוד בו מישהו במניעים אנוכיים, יש לציין כי השנה היתה 1859, ובתוך שנה וחצי עתידות להגיע גם מדינות ארצות הברית עצמן למסקנה דומה, ולפתוח במלחמת אזרחים.

   הפתרון של נורטון היה לאין שיעור פחות עקוב מדם: הוא ניגש אל משרדי העתון סן-פרנציסקו בּוּלֶטִין והכריז שם בפני העורך על ביטול המשטר הקיים בארה"ב ועל התמנותו שלו עצמו לקיסר. העורך – שחווה על בשרו את הבהלה לזהב וידע היטב שרק בגלל שמשהו מוזר, אין פירושו של דבר שהוא לא נכון או לא חשוב – פרסם את הצו שהביא עמו נורטון, המורה לנציגי כל מדינות הברית להתכנס באולם הקונצרטים של סן-פרנציסקו בתוך חצי שנה. הקריירה הקיסרית של נורטון החלה.

   אמנם לא בקול תרועה רמה – נציגי כל המדינות לא צייתו, משום מה, לצו ולא התכנסו כפי שנצטוו. נוכח חוצפה כזו מצד משטר הנציגים לא נותרה לנורטון ברירה, ובצו הבא שלו – שפורסם על ידי העתונות המקומית בהתלהבות ובהבלטה – הוא הכריז על פיזור הקונגרס מטעמי שחיתות, ניצול לרעה של ההמונים ואוזלת יד כללית, ושב ודרש מן הנציגים להתכנס באולם הקונצרטים של סן-פרנציסקו. משהתכנס הקונגרס בוושינגטון – בניגוד מוחלט להוראותיו! – הורה נורטון לצבא לפזר אותו בכוח. אולי אפשר למצוא נסיבות מקלות להצדקת התנהגותם של הנציגים שלא התכנסו כמצווה, שכן אולם הקונצרטים המהולל נשרף עד עפר עוד טרם המועד שנקבע לכינוס. אולם שום נסיבות לא יכלו להצדיק את התעלמות הצבא מן הפקודות שקיבל מן הקיסר. ובכן, בדיוק היום – 26 ביולי – בדיוק לפני 150 שנה הכריז נורטון על ביטול הרפובליקה ועל יסודה של קיסרות אבסולוטית, בראשותו כמובן.

נורטון במדי שרד

   מלחמת האזרחים שפרצה זמן מה לאחר מכן כמו הצדיקה את כל חששותיו של נורטון, אשר מיהר עם סיומה לבטל את המפלגות – דמוקרטית ורפובליקנית כאחד. כקיסר ראוי לשמו, לא התעלם נורטון גם מנושאים של מדיניות חוץ, ונוכח פלישת צרפת למכסיקו בשנת 1863 הכריז על עצמו גם כשליט מכסיקו – לטובתה, כמובן. אלא שכפי שגילו עמיתיו, אלכסנדר מרוסיה ומיג'י מיפן, קל יותר לקיסר להכריז על רפורמות מאשר להביא ליישומן. שלטונו של נורטון הצטיין בסמכותיות רבה מצד הקיסר ובהתעלמות כמעט מוחלטת מצד נתיניו.

   כמעט מוחלטת, משום שתושבי סן-פרנציסקו אימצו אותו אל לבם וחלקו לו כבוד רב, אף אם לא צייתו בכל מקרה לפקודותיו. חיילי הבסיס הצבאי פְּרֶזִידְיוֹ ארגנו לו מדי שרד. לבוש מדים אלה היה נורטון מסתובב ברחובות, נכנס למסעדות וסועד כיד המלך במיטב המסעדות, אשר בעליהן ידעו כי עצם נוכחותו בהן היא הפרסומת הטובה ביותר בעיר. כאשר נאלץ לפרוע חובות, היה משלם בשטרות כסף שהנפיק בעצמו – ולמרבה ההפתעה, אלה הפכו להילך עובר לסוחר בעיר. ובינתיים הוסיף נורטון להגות את רעיונותיו המטורפים – כמו בניית גשר שיחצה את המפרץ בין סן פרנציסקו ואוקלנד הסמוכה, או הקמת ארגון כללי של מדינות העולם. היו אלה כמובן רעיונות עיוועים, ללא כל עיגון במציאות, כפי שיודע כל מי שנסע על הבֵּיי בְּרִידְג' או שמע על ארגון האומות המאוחדות.

   עם השלמת מסילת הרכבת אל סן פרנציסקו, הלכה תהילתו של נורטון ונפוצה בכל רחבי ארצות הברית. נורטון, הסובב ברחובות עירו במדי שרד ומפרסם מפעם לפעם צווים קיסריים, הפך להיות אטרקציה תיירותית. ובטרם ינוד מישהו בראשו ויצקצק בלשונו לאמור: "איזה מין קיסר זה שאיננו אלא אטרקציה לתיירים?", יש לשאול: והמלכה אליזבת השניה מאנגליה, מה היא?

   הקיסר נורטון, האיש שביטל את הרפובליקה של ארצות הברית, מת בשנת 1880 למרבה צערם של תושבי סן פרנציסקו ושל רבים אחרים, מקץ עשרים שנות ארוחות חינם במיטב מסעדות העיר ופרסומים חוזרים ונשנים של רעיונותיו במיטב עתוני המערב. נראה אתכם מצליחים יותר ממנו.