מה עניין שמיטה?

   תארו לעצמכם כלכלה שאיננה מסתמכת על צבירת חובות גדלים והולכים, אלא על התנהלות כלכלית מאוזנת. תארו לעצמכם התנהלות בנקאית אשר איננה מתמקדת בפיתוי להגדלת האוברדראפט, אלא בהדרכת לקוחותיה ליצירת תקציב בר-קיימא. לא בשמים היא.

   חוב הוא בעיית מפתח בכלכלה הישראלית – החל מן האוברדראפט האישי שלך וכלה בחובות העצומים שנקלעו אליהם הטייקונים, מיצחק תשובה ועד נוחי דנקנר. חוב הוא גם בעיית מפתח בכלכלה העולמית – אפילו מעצמות כלכליות כארצות הברית אינן חסינות מפני איום פשיטת רגל בשל חובן, בדיוק כמו מדינות עניות פי כמה, כמו יוון או אירלנד. חוב הוא פשוט אבן יסוד בכל הכלכלה העולמית. מאז בוטל סטנדרד הזהב, הקובע את ערך הכסף על פי מאגרי הזהב של ממשלות, עצם יצירת כסף חדש – הענקת ערך לפיסות נייר מודפסות – מסתמכת על אגרות חוב ממשלתיות. ובעשורים האחרונים צמחו החובות העולמיים לממדים המאיימים על עצם קיומה של הכלכלה העולמית, ומה גם נוכח ההתדלדלות המואצת של משאבי הטבע. מנין יוחזר כל החוב הזה, אם עצם יצירת הכסף לפרעונו פירושה כניסה לחוב נוסף? קשר ישיר קיים בין החוב הלאומי של מדינה לבין כיסם של אזרחיה, כי המדינה זה אנחנו. ככלות הכל, אם המדינה חייבת כסף, פירושו של דבר שאנחנו חייבים.

הבנקים. פשוט לא איתנו...

   את מנגנון החוב העולמי לא נוכל לפתור בכוחותינו אנו, אבל הקריאה לשינוי כלכלי-חברתי יסודי הנשמעת מזה שבועות מספר בכל רחבי ישראל, פירושה בין היתר קריאה לחברה אשר איננה מתבססת על חוב, ולבנקאות אשר איננה נסמכת על "מכשירים פיננסיים" שכל תכליתם לגלגל חובות הלאה, אותם מכשירים אשר כה היטיבו ליצור את בועת ההיי-טק בראשית שנות ה-2,000, את בועת הנדל"ן באמצע העשור הקודם, ואת הברוך הכלכלי ש(כמעט) כולנו נתונים בו כיום. ושינוי כלליה של הכלכלה הישראלית הוא בהחלט בהישג ידינו. אבל לא די בקריאה נגד עוולות הבנקים או בדיבורים נגד השיטה – יש להציע שיטה חלופית.

   שני עקרונות העומדים ביסוד שיטה כלכלית כזו הם שמיטת חובות ואיסור נשך, כלומר איסור לקיחת ריבית על הלוואות. רגע, רגע, להרגע – הכוונה היא לא להכריז סתם כך שמיטת חובות כללית. ברור שדבר כזה יביא לאסון כלכלי ולא לשיטה חדשה. הכוונה גם איננה לבטל לחלוטין את המערכת הבנקאית הנוכחית, אלא רק להקים מערכת שתפעל לצדה, ותאפשר לציבור הרחב להתנהל באופן מאוזן תקציבית. מי שיבחרו להמשיך לשחק במערכת הכלכלית העולמית, יוכלו להמשיך ולהתנהל כבעבר.

   אז מה כן הכוונה? הכוונה היא להקים מערכת בנקאית שתפעל לצד הבנקים הקיימים. המערכת הזו – של בנקים בערבות המדינה או בבעלותה, הפועלים על פי חוק מיוחד להם – תפעל שלא למטרת רווח, ולקוחותיה יוכלו ליהנות מהלוואות צנועות, לטווח של עד שבע שנים – הלוואות לצורך הקמת עסק, רכישת דירה וכיוצא באלה. ההלוואות ישאו אמנם ריבית צמודה למדד, כדי לשמור על ערך הכסף, אך לא ישאו כל ריבית למטרות רווח. במהלך שבע שנות ההלוואה, יהיה כל לווה נתון להשגחתם של מדריכים מטעם הבנק, אשר יפקחו על התנהלותו הכלכלית ויוודאו כי היא מאפשרת לו לאזן את תקציבו ולפרוע את חובו. מצבו הפיננסי של כל לווה יהיה שקוף אל מול המערכת הבנקאית כולה, כמוהו כהתנהלותם הפיננסית של הבנקים עצמם, שתהיה שקופה גם לציבור הרחב – על פי חוק.

   מה יקרה למי שלא הצליח לפרוע את חובו מקץ שבע שנות ההלוואה? מי שפעל על פי ההדרכה שקיבל, והוכר על ידי המדריכים כמי שעשה כל מאמץ לעמוד בהתחייבויותיו, תישמט יתרת חובו, אך ייחשב כמורשה אשראי. מי שלא פעל באופן מאוזן, לא נשמע לעצות המדריכים ולא עשה את כל המאמצים – על פי רשימת קריטריונים קבועה מראש – להחזיר את חובו, חובו אמנם יישמט, אך הוא לא יורשה עוד להיעזר בבנקים האלטרנטיביים, ומידע על התנהלותו הפיננסית יועבר לכל הגופים הבנקאיים הפועלים במשק.

   הבנקים האלטרנטיביים יספקו את כל שירותי הבנקאות האישית ושירותים לעסקים קטנים, אך לא יעניקו שירותי שוק מניות וכיוצא בזה. שירותים אלה, לצד הלוואות גדולות וניהול חשבונות של חברות גדולות יסופקו על ידי המערכת הבנקאית הרגילה, אשר תיפתח בפני כל בנק ברחבי העולם שיעמוד בסטנדרטים הבנקאיים אשר יקבעו בחוק, לתועלת הגברת התחרות ופירוק הריכוזיות בשוק ההון הישראלי. החזקת חשבון פעיל בבנק רגיל תותר רק למי שאינו חייב כסף לבנקים האלטרנטיביים.

   הרעיונות המפורטים כאן עשויים להיראות תמוהים ואף מדאיגים. ובצדק – מדובר בשינוי דרמטי בכלכלה הישראלית. שאלות רבות כרוכות בהקמת מערכת כזו, ותכנונה והקמתה יהיו עניין לא פשוט כלל וכלל. אבל גם המערכת הבנקאית הנוכחית נראית לעתים קרובות תמוהה ומדאיגה לא פחות.

   אין כאן קריאה להחלת העקרונות החדשים מיד. אבל יש כאן קריאה לקיים בהם דיון ציבורי (שכבר החל) – כי לא די לקטר על כשלי המערכת הנוכחית. ומי שרוצה שינוי, חייב להעז ולדמיין. אז דמיינו לכם מערכת בנקאית הפועלת לרווחת הציבור, דמיינו לכם חברה הפועלת במודע לצמצום מספר האנשים הנופלים קרבן למערכת בנקאית שכלליה – שאינם מובנים להם – פועלים נגדם. תארו לכם שאחד העקרונות של הכלכלה שאתם חיים בה יהיה של מתן הזדמנות לכל אדם להגיע, אחת לכמה שנים, לנקודת פתיחה חדשה, במקום להיתקע במעגל קסמים של חוב הולך ותופח.

   דמיינתם?
לא בשמים היא.

מודעות פרסומת

משהו על ההנהגה

מחוליי הפוליטיקה הישנה: בנימין נתניהו היה יכול להיות שר חוץ מצוין (בעיני ראיתי), אבל הוא מתעקש להיות ראש ממשלה. אהוד ברק (כך אני שומע) הוא שר בטחון בכלל לא רע, רק שהוא עורג להיות ראש ממשלה.

עוד מחוליי הפוליטיקה הישנה: מעורבות הציבור בתהליך קבלת ההחלטות היא מינימלית, ומוגבלת למעשה (במדה לא מעטה בגלל אדישותו של הציבור עצמו) להצבעה בקלפי אחת לארבע שנים, כדי לבחור אנשים שמייצגים את רעיונותיו רק בקירוב משוער. או שהוא נדרש להצביע אחת לשנתיים, ואז אין לאיש מן הנבחרים יכולת לממש את הבטחותיו. אין פלא ששיעורי ההצבעה הולכים וצונחים.

ולנו, הממציאים מחדש את הפוליטיקה הישראלית (יש לכם ספק שזה מה שאנחנו עושים? אנחנו התגובה הראשונה לכך שקווי המחלוקת הוותיקים והרעים של החברה הישראלית – ימין-שמאל, דתיים-חילונים, מזרחים-אשכנזים, יהודים-ערבים – מתערערים מיסודותיהם), אסור בשום פנים ליפול למלכודות הישנות הללו. אנחנו הרי באנו לההפוך את פה-לי-תיק-הא לפוליטיקה.

   אני כותב את הדברים כעת, בעוד הסיבוב הראשון של התנועה החברתית בעיצומו, אך כבר בשלב הדעיכה; אבל אני מכוון את הדברים מראש אל השלבים הבאים. ואת המשפט הבא אני מבקש לסייג בהבעת מלוא ההערכה למה שעשו מנהיגי המחאה הזו עד כה:

   ההנהגה תצטרך להתחלף.

   היא תצטרך להתחלף מטעם ארגוני ומטעם ענייני.

   הטעם הענייני הוא, שכללי הסיבובים הבאים יהיו שונים מכללי הסיבוב הנוכחי. מהות הסיבוב הנוכחי, הראשון, הייתה גיוס ספונטאני של תומכים למחאה נרגשת, עולצת, קצת מעורפלת בפרטיה אבל ברורה מאד בהלך רוחה. לשם כך היה צורך במגייסים מוכשרים, במפיקים רבי השראה, באנשים היודעים כיצד להפוך משהו לחוויה מגניבה. בכל אלה הצליחו הקודקודים הנוכחיים של התנועה החברתית הרבה מעבר למשוער, ועל כך יש להודות להם בפה מלא. אבל הסיבוב הבא ידרוש מאתנו ירידה לפרטי דרישותינו, התבוננות מעמיקה ויסודית במגוון רחב של סוגיות וניתוח יחסי הגומלין ביניהן, כדי לגשת לשינוי מהותי של סדר העדיפויות של ישראל ולתיקון יסודי של חברתה. לשם כך יידרשו מומחים בתחומים שונים, רכזי קבוצות עבודה, אנשים היודעים לשלב רעיונות ותפישות שונות. הכל כדי להכין את הקרקע לסיבוב ההפגנות הבא, באביב הבא (נניח). בסיבוב ההוא, השלישי (ולא האחרון. המשימה שנטלנו על עצמנו היא כבירה, וידרשו שנים כדי להגשים אותה), נזדקק שוב למגייסים, למפיקים ולמארגנים – אבל במבנה והקשר אחרים – שיקדמו את הרעיונות שיגובשו על ידי קבוצות עבודה של הציבור, מומחים, מתאמים וכו'. בקיצור, הדרישות המשתנות עם התפתחות התנועה מכתיבות מלכתחילה שינוי הנהגה מדי פעם.

   הטעם הארגוני הוא שההנהגה הנוכחית – חרף האמון הרב שאנו נותנים בה, שכנראה החל להיסדק ביום-יומיים האחרונים (אני מתייחס כמובן, לביקורת הפנימית הלגיטימית על הנהגת המחאה, ולא על מסע ההשמצה של מתנגדי המחאה), עם תחילת דעיכת השלב הראשון והמעבר ההדרגתי לשלב הבא – איננה הנהגה נבחרת מצד אחד, ואיננה באמת פתוחה לכל מצד שני. מי ומי בה? כל מיני אנשים, כמעט כולם טובים וראויים, אשר את מעמדם כקודקודים הרוויחו ביושר בכך שהגיעו ראשונים, חלוצים לפני המחנה, או הצליחו לארגן דברים נחוצים, או הביאו עמם נדוניה של פעילים נוספים, או היטיבו להציג את התנועה בתקשורת, וכן הלאה. כל אלה סיבות ראויות וחשובות לעליית מנהיגי השלב הראשון; אבל אם בכוונתנו להיות תנועה המתיימרת לייצג ברצינות שכבות רחבות מכמה מגזרים, אין מנוס מלגבש דרכים להעצים את השפעת הציבור הרחב, יושב האוהלים וממלא הכיכרות, ואחת הדרכים לשם כך היא העמדת ההנהגה לביקורת ופיקוח – ואף לקביעת אישים ודרכים – מצד הציבור.

   עובדה היא שהדיונים הנערכים במאהל בחיפה (הסמוך למקום מגורי) אינם משפיעים בצורה משמעותית על ההנהגה הכללית של התנועה: יושבי המאהל עצמם נספרים, ובצדק, כחלק מן התנועה; אבל השפעתם על קבלת ההחלטות האמורות לייצג אותם דלה למדי. עובדה היא שבקרב האנשים שהם פניה של המחאה בתקשורת אין די גיוון יחסית לחברה הישראלית. עובדה היא שעד כה, הנהגת התנועה היא תל אביבית לגמרי. בשלב הראשון של התנועה אין בכך כל רע – תל אביב, ככלות הכל, היא הבירה האזרחית (להבדיל מן הבירה הממשלתית) של הארץ, ושום מקום אחר לא יכול היה להעניק למחאה הזו את המגניבות ואת הלהט ואת הזוהר התקשורתי שהיא העניקה לו; וייתכן שמושב ההנהגה יישאר בתל אביב (אף שזה לא הכרחי). מוכרחים להעצים את אנשי השורה של התנועה בכל הארץ, לגוון את המנהיגות ולהפוך אותה לשקופה יותר, אקאונטבילית יותר (חייבים למצוא מילה בעברית לאקאונטביליות!) ומייצגת יותר, אחרת ניפול למלכודת הפוליטיקה הישנה.

   איך עושים את זה?
אין לי תשובה חד משמעית. יש לי חברים המנסים לקדם את רעיון הדמוקרטיה הישירה, הנתמכת באמצעים אינטרנטיים. אני אינני חסיד גדול של דמוקרטיה ישירה כשיטת שלטון בדיוק בגלל שאלת האקאונטביליות, אבל חלק מרעיונותיהם עשויים בהחלט לסייע. מרכיב אחר בתשובה עשוי להיות גיבוש קבוצות עבודה – הן אזוריות והן נושאיות – כדי להכין היטב את דרישותינו ותוכניותינו לקראת הסיבוב הבא. בחירות? אני לא יודע אם הגיעה השעה לפורמליות כזו בתנועה, ותחושת הבטן שלי היא שבאותו אופן שעלו מנהיגי הסיבוב הנוכחי הודות להתאמתם לדרישות הזמן והמקום, יעלו גם מנהיגים חדשים עם השתנות הנסיבות. אבל לשם כך יצטרכו לפחות חלק מאנשי ההנהגה הנוכחית לפנות את מקומם, ופה אנחנו כבר נכנסים לא רק לתחום ההרגל הרע של ארגונים להנציח את הנהגתם, אלא גם לתחום הפסיכולוגיה והאגואים של כולנו. אגו הוא דבר מצוין בלעדיו לא היה קורה כלום. אבל יש לו גם היבטים שליליים.

   מכל מקום, צריך לחשוב ברצינות רבה על הסוגיות הללו, סוגיות העצמת אנשי השורה של התנועה וסוגיית הנהגתה. הדברים אינם נאמרים כדי לפגוע, ולו במעט, בהנהגה הנוכחית, של הסיבוב הראשון. תודתי העמוקה להם על כל מאמציהם והישגיהם. אני לא באתי אלא לדבר על הסיבובים הבאים. כי עוד נכונה לנו דרך ארוכה.

   מהפכה!

לקראת הימים הבאים

ממש בשעות אלה מזדרזת ממשלתה המבוהלת של ישראל לנסות לשבת עם מנהיגי המחאה למשא ומתן שאין מנוס מפני סיומו בהישגים דלים בלבד, אם בכלל. אין מנוס גם מצד הממשלה וגם מצד המוחים: מצד המוחים, משום שמי שיגשו לשבת מול נציגי הממשלה יהיו מארגנים ומארגנות מוכשרות, אנשים ונשים מלאי אכפתיות, בהם כאלה שכבר שנים מנסים לקדם סדר יום חברתי חדש, ובכל זאת אין בהם מומחים לכלכלה, אין בהן מומחיות למימון, לשוק הון. אפילו מומחים לפרלמנטריזם אין בהם, ונכון להיום ישראל עודנה נמשלת על ידי משטר נציגים, גם אם הריבון – מעסיקם ונותן לחמם של הנציגים, הוד מעלתו הציבור – התעורר לפתע ומראה כל סימן שאין בכוונתו להתיר להם להמשיך לעשות ככל העולה על רוחם. המדובר איפה במפגש בין חובבנים נלהבים ומוכשרות – מלאות כוונות טובות ורוח נכונה, אך חסרי ידע ותוכנית מגובשת – ובין, נו,  פקידי ממשלה. ומצד הממשלה אין מנוס מפני כשלון השיחות, משום ששרי הממשלה והעומד בראשה עדיין מקווים שמדובר בהתפרצות חד פעמית, שחרור קיטור, שיעבור עם תום הקיץ. החום, החזרה ללימודים, הפלשתינים. אתם הרי כבר יודעים.

ככה מתחילים לעבור מסתם אכפתיות וכוונות טובות לדרישות מוצקות (קרדיט: תמיר לדרברג)

   השלב הבא במחאה עתיד, אם כן, להיות מפח נפש של המפגינים.

   זה אולי בלתי נמנע, אבל זה חבל, משום שכעת, כאשר הסיבוב הראשון של התנועה החברתית הגדולה עומד בפני סיום, אפשר לומר בפה מלא שניצחנו בו: אנחנו, כל מי שנתן כתף, או פה, או יד ורגל למחאת השבועות האחרונים. כל מהותו של הסיבוב המרגש הזה, גדוש האהלים והעצרות ומיטינגים על מיטינגים ושירה ומסיבה אחת גדולה, הייתה שההמונים המרגישים עצמם במצוקה – בגלל המדיניות החברתית המתעלמת של ממשלות ישראל בעשרים השנה האחרונות – ירימו ראש, יראו זה את זה ויגלו פתאום שהם המונים. שימצאו זה את זה, יתחילו לדבר, ימצאו שפה משותפת ונקודות מחלוקת, יתלבטו, ילמדו מחדש לתבוע שליטה כלשהי על חייהם וגורלם. מבחינה זו, הסיבוב הנוכחי היה הצלחה מסחררת.

וככה נראית הצלחה מסחררת בסיבוב הראשון (קרדיט: מארי דיון)

   אפשר גם להוריד את הכובע בפני מי שהיו מתוות דרכו ורכזיו של גל המחאה הזה, על שעשו מעט מאד טעויות, והצליחו לכנס בכפיפה אחת שפע גורמים בחברה הישראלית שעד כה נחשבו למרוחקים ואף עוינים זה לזה. ואפילו שכדי לקדם אחדות כזו יש צורך באויב משותף – במקרה דנן הממשלה בראשות נתניהו – הן והם הצליחו גם לא לנסח דרישה חד משמעית להתפטרות הממשלה. קריאות כאלה, אף שבהחלט נשמעו מכל מיני כיוונים, לא היו לבה של המחאה. ובצדק: מה זה חשוב מהו שם משפחתו של ראש הממשלה, כל עוד הוא או היא יפעלו כדרוש ויישם מדיניות חברתית חדשה. אם נתניהו הוא זה שעליו תטיל ההסטוריה את התפקיד הזה, ואם אכן ימלא אותו באמונה, תבוא עליו הברכה; ומצדי שימשיך להיות ראש ממשלה עוד שלוש קדנציות רצופות של בניית מדינת רווחה בדיוק כפי שחלמנו עליה. אם מישהו עם שם אחר – לבני, דרעי, יחימוביץ', ליברמן, מה זה חשוב? – הוא שימלא את התפקיד באמונה, תבוא הברכה דווקא עליו. ומעניין את הסבתא שלי מה הם מניעיו. מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. ובכל מקרה, אנחנו כולנו נשגיח כעת בשבע עיניים על כל מי שעמוד בראש ממשלתנו, יהיה אשר יהיה.

מיטינגים על מיטינגים (קרדיט: טלי ניר)

   ביום ראשון, שלושה ימים לאחר תחילת המחאה, באתי לשדרות רוטשילד ומצאתי את עצמי באישון לילה במיטינג של פעילי המעגל השני של ההנהגה. התלבטו שם איזה מסר צריך להבליט: דיור בתל אביב? דיור בפריפריה? ואם פריפריה, האם גם תחבורה ציבורית? ומה בדבר הרופאים? משום מה, על אף שהייתי זר ואורח, שאלו גם לדעתי. דעתי, אז כהיום, הייתה שמהסיבוב הזה לא יצמח פתרון, ובכלל ספק אם יש פתרון אחד, חד משמעי, סופי (ובתור יהודי אני חרד מאד מפני פתרונות סופיים). נסיבות משתנות מצריכות פתרונות חדשים לבקרים. אבל, אמרתי (ואני עדיין סבור כך), אם נצליח להתגבר על הדחף למצוא פתרון, מיד ובדיעבד, יש מצב שעד תום גל המחאה הנוכחי (עוד שבועיים? שלושה?? חודש???) נדע מהי השאלה. וזה יהיה הישג עצום.

נכון מאד. אבל מה זה אומר, בדיוק? (קרדיט: טלי ניר)

   קווי המתאר של השאלה הזו כבר מתחילים להתגבש בין המחאה ובין הביקורת עליה. והנה היא, השאלה: מהי דמותה של מדינת רווחה בת-קיימא במאה העשרים ואחת, נוכח משאבי טבע מתדלדלים, משבר אנרגיה שכבר החל ומחסור במזון הממשמש ובא ובא, מצוקת מים מתמשכת וכלכלה עולמית הנתונה במשבר חמור, עמוק מאי פעם, השם ללעג בזו אחר זו את כל ההנחות המוקדמות של הכלכלה המודרנית שכל כך התרגלנו אליה, לטוב ולרע. המשימה המוטלת עלינו – תומכי המחאה, אבירי מדינת הרווחה, אוהבי הצדק החברתי – היא לא פחות מכבירה, והציפיה שהממשלה היא שתשרטט את קווי המתאר של הפתרון היא מופרכת, בין אם מדובר בממשלת ימין ובין אם מדובר בממשלת שמאל. אלה ואלה חיים לא רק בתמונת עולם שעבר זמנה, אלא גם אופק השקפותיהם איננו מרחיק לכת מעבר לתיקונים קלים יחסית בתקציב המדינה; ומה שדרוש עכשיו הוא עיון מדוקדק בכל ספר התקציב, מאל"ף ועד תי"ו: הכל על השולחן, הכל עומד לדיון ולוויכוח. יהיה כואב מאד. מימין ועד שמאל, מחילונים ועד דתיים, מערבים ועד יהודים, כולנו נגלה שלא כל חלומותינו ברי הגשמה. יהיו מי שיצאו דפוקים מכל הסכם שלא יהיה. השאלה היא איך מצמצמים את הדפיקה, אבל למנוע אותה כליל – פשוט אי אפשר.

   ואת הדיון הזה קשה מאד לנהל באווירת האטרף הנוכחית – החיובית מאד וההכרחית! – בין אוהלים לצמתים, בין לילות הפגנה לבקרי עבודה. צריך לשאוף רוח, צריך לחרוט בזכרון את הטעם המתוק של ראשית המהפכה, של הרגע שבו גילינו זה את זה, של התקווה העזה שמחרמנת את הגוף ואת הנפש, כדי להתגבר על האכזבה שתבוא עם תום הסיבוב הנוכחי בהישגים מעשיים דלים בלבד (אם בכלל), ולגשת לעבודה בחודשי החורף, שבהם יהיו ההפגנות על אש קטנה. במקום זאת, ננצל את החודשים הללו למחשבה יסודית על כל ההשלכות וההסתעפויות של השאלה שהצלחנו לנסח – איזה הישג כביר! – בסיבוב הזה. ועם תום החורף, נחזור במלוא הכוח. אני מציע ליל סדר המוני מול הכנסת. נחגוג את חג החירות ברוב עם, עם הגדה חדשה של פסח המספרת לא רק איך יצאנו פעם מעבדות לחירות, אלא איך עוד נצא. בכל דור ודור, לא?

   ובינתיים, את השבועות הקרובים בואו ננצל היטב כדי לבנות את הביחד שלנו, של תנועת הצדק החברתי בישראל. תנועה שיכולה בשקט לטפוח לעצמה על השכם, אבל לא לנוח על זרי הדפנה. בואו נכיר זה את זו לקראת הוויכוחים שעוד יבואו, ננסה להבין איש את צרכי רעותו, כי מדינת רווחה היא רק קליפה ריקה, אם היא איננה יושבת על חברת רווחה. והחברה היא אנחנו.

התחלה של חברת רווחה (קרדיט: דגן וואלד)

   בסדרה הנהדרת שלו על תולדות התנועה הקיבוצית שואל מודי בר-און (2:44 דקות לתוך הפרק): האם החלום ההוא – הגדול, המפואר והיומרני, על שוויון ושיתוף, על מסירות ומוסריות – האם החלום הזה עדיין לוחש בתת המודע הישראלי, מחכה שמישהו ינשוף בו רוח ויהפוך שוב את הרמץ לשלהבת גדולה? נדמה לי שהשבועות האחרונים מראים חד משמעית שהתשובה היא כן מהדהד. ומבחינה זו, וודאי שניצחנו בסיבוב הראשון. איזה כיף.

נ.ב.

ואיזה כיף לנגן למהפכה!

(קרדיט: דוד אלכסנדר)