לשכות תעסוקה, חלק ב'

ובכן, לשכות תעסוקה.

המגזריות בשירות הממלכתיות - הזמנים השתנו

   ברשימה קודמת כבר הסברתי מדוע לדעתי חייב השׂמאל הלאומי להכיר בהיותו תנועה מגזרית. בראש ובראשונה, בשל גודלנו: אנחנו כרגע מיעוט קטן, וכדמוקרטים עלינו להכיר בכך שליומרותינו (השונות והמגוונות) לקבוע מסקנות מדיניות בקנה מדה ארצי אין שום כיסוי. שנית, מעצם היותנו שׂמאל, אנחנו משתייכים לזרם פוליטי שקהל היעד הראשוני שלו הוא מגזרי. אין כל רע בלהיות מגזרי. זה שבן-גוריון הטמיע את התארגנויות הפועלים במסכת הממלכתית היה אולי מחויב המציאות בשעתו, אבל השעה הזו חלפה. השׂמאל מוכרח לחזור להיות מגזרי – בפרט אם ברצוננו להתחיל לצבור כוח כדי להשפיע על עניינים לאומיים.

   באותה רשימה גם הצבעתי על המגזר שראוי לנו, אנשי השׂמאל הלאומי, לארגן, לשרת, לייצג, להפעיל ולגבש – זהו מגזר האנשים העמלים למחייתם. העיסוק בתנאי העבודה של העמלים, בשכרם ובארגונם הוא לב-לבו של כל תנועת שׂמאל הראויה לשמה. כל יתר התחומים – ויש הרבה, מחיי תרבות ועד מדיניות חוץ, מהתארגנות קהילתית ועד אופי הפעילות הבטחונית – נגזרים מן העיסוק היסודי הזה.

   הבעיה היא, שבמשך שנים רבות התרגלו אנשי מגזר העמלים למחייתם לא לצפות מן השׂמאל הישׂראלי שיעסוק בשמירה על האינטרסים שלהם בתחום העבודה. במשך שנים רבות הפך השׂמאל הישׂראלי מזרם בעל השקפת עולם – מורכבת ככל שתהיה – המבוססת על זכויות העובדים, לאוסף של אינסטינקטים מצפוניים-מוסרניים, שעיקר עניינו במחאה על יחסה של ישראל כלפי הפלשׂתינים. על כך הרחיב אסף ענברי במאמר החשוב והמרתק הזה.

   המדובר בכדור שלג: ככל שהלך ה"שׂמאל" והתרחק מן העיסוק בשאלות עבודה וארגון העובדים, כן הלכה וגברה האכזבה ממנו והאיבה כלפיו בקרב הציבור העמל למחייתו. ככל שהלכה וגברה האיבה הזו, הלך ה"שׂמאל" והשתבלל בתחושת הצדק שלו, והלך ונסגר בתוך מחאתו המדינית אגב קינות על גורלה של "ארץ ישׂראל הישנה והטובה." כתוצאה מכך הלכו העמדות המזוהות עם ה"שׂמאל" – כלומר, בעיקר המחאה נגד הכיבוש – ונקשרו באכזבה ובאיבה כלפי השׂמאל שהכזיב. מובן שהיו סיבות נוספות לאיבה שמעוררות עמדות השׂמאל – למשל, כוח המשיכה היסודי, השטחי אך חזק, של פופוליזם לאומני; למשל, הזכרונות מעוולות אמיתיות או מדומינות שגרם השמאל בחצי היובל הראשון של מדינת ישׂראל. בה במדה, אמת היא גם שרעיונות שהיו פעם נחת השׂמאל בלבד – כמו למשל רעיון שתי המדינות לשני עמים – הן היום נחלת ציבורים רחבים מאד. אבל אפילו היום, בקרב רבים מן המסכימים באופן בסיסי עם רעיונות כאלה, התמיכה ברעיונות אינה מיתרגמת לתמיכה בזרם שהגה אותם – השׂמאל ויורשו, ה"שׂמאל".

   הגיעה השעה לפרוץ את המעגל. הדרך לעשות זאת היא לחזור ולעסוק בענייני היסוד של השׂמאל, בשאלות העבודה וארגון העובדים. ואת העיסוק הזה יש לבצע לא על פי האינסטינקטים הממלכתיים רבי השנים (ונא לא לבלבל בין ממלכתיות ופטריוטיות! השניים אינם זהים!), אלא באופן מגזרי, לא ממלכתי: בעצמנו, מלמטה.

    מגזר העמלים למחייתם טרוד תמיד בשאלות של פרנסה: הבה נתחיל לעסוק בשאלות האלה. והשלב הראשון יהיה השלב הראשון בכל תהליך של עמל ומחייה: מציאת עבודה.

   נכון, מדינת ישראל מפעילה לשכות תעסוקה; אבל הצלחתן של אלו מוגבלת, בין היתר משום שהן קשורות למפרע ביתר מדיניות הרווחה. רוצה לומר: ללשכות התעסוקה מגיעים לא רק מי שמחפשים עבודה, אלא גם מי שמחפשים דמי אבטלה. בלשכות התעסוקה שיקים השׂמאל הלאומי לא יימסרו דמי אבטלה. כל מטרתן תהיה מציאת עבודה, וכל מלאכתן ליצור קשר בין מעסיקים למועסקים.

   איך עושים את זה? בהתחלה בקטן. מרכזים צוות עובדים קטן – נניח עשרה אנשים. הללו יצרו קשר עם מעסיקים פוטנציאלים, ממש על פי סדר האלף-בית שבדפי זהב. הם יציגו את עצמם בפני המעסיקים, יבררו לאלו עובדים הם זקוקים, וימלאו את הפרטים במסמך מחשב מתאים. אנחנו, בינתיים, נצטרך לעשות כמה וכמה דברים: נפנה את מי מחברינו ומכרינו המחפשים עבודה אל לשכת התעסוקה של השׂמאל הלאומי, ועובדי הלשכה יבררו את כישוריהם ויחברו ביניהם ובין המעסיקים. ללשכה נמסור גם ידיעות על משרות פנויות חדשות. גם נפיץ את שמה ושמעה בקרב מכרינו המעסיקים, שידעו שגם להם יש כתובת. וגם נעשה כמיטב יכולתנו לפרסם את הלשכה בכל מדיום אפשרי. ההתחלה תהיה אטית וקשה, אבל לאחר כמה הצלחות יתחיל הדיבור על הלשכה לזכות בחיים משלו, והן מבקשי עבודה והן מעסיקים יצרו אתה קשר מיוזמתם.

צבת בצבת עשויה

   בכך נשיג כמה וכמה הישגים: בראש ובראשונה, עצם ההצלחה במציאת עבודה לאנשים; שנית, נחזור לעיסוק היסודי של השׂמאל, שהצבתו כיסוד פעולותינו תעניק תוקף ועומק לכל יתר פעולותינו; שלישית, נחזור וניצור קשר עם המגזר שלנו, ורק אתו – שהרי למי שאינם מבקשים עבודה באמת, אין מה לחפש בלשכות העבודה של השׂמאל הלאומי. נתחיל לשקם את שמו של השׂמאל בקרב ציבורים גדלים והולכים, בכך שנמחיש הלכה למעשה כי טובתם היא טובתנו – ואם נצליח בכך, קל הרבה יותר יהיה לשכנע אותם גם כי טובתנו היא טובתם, וכי רעיונות בלתי פופולאריים שאנו מעלים לעתים אינם נובעים משׂנאה עצמית או משׂנאת הזולת, אלא מתוך רצון בטובתם-טובתנו; רביעית, נקרא תגר על חברות כוח האדם, האחראיות במדה רבה להתדרדרות מצבם של העובדים. חמישית, נתרום לכלכלת המדינה – ככלות הכל, אנחנו שׂמאל לאומי.

   אם נשכיל ליצור קשר עם ארגון עובדים שילווה את התהליך, נקדם בכך הן את רקימת הקשרים שלנו לקראת איחוד של ארגונים אקטיביסטים למיניהם – מהלך שנצטרך להידרש אליו במוקדם או במאוחר אם בכוונתנו להפוך לתנועה משמעותית – והן את יכולתם של העובדים להתאגד ולשמור על זכויותיהם. את הצעד הזה נצטרך לעשות בזהירות, על בסיס לקחי העבר – יהיה עלינו להישמר מפני ניגוד האינטרסים שבין העסקת אנשים ואיגודם המקצועי על ידי אותו מוסד.

   מה דרוש, אם כן, לשם התחלה? עשרה עובדים ושיתוף פעולה מכולנו. שיתוף הפעולה יהיה כמובן וולונטרי, אבל מנין יבוא התקציב להעסקת עובדי הלשכה? ובכן, ייתכן שבתחילה יעבדו בה מתנדבים מבינינו. אבל אם אכן תתרומם היוזמה ותהפוך להיות פעילה ועסוקה, לא יהיה מנוס מלהעסיק אנשים במשרה מלאה. לשם כך יהיה צורך במנגנון, במסי חבר וכיו"ב – במלים אחרות, בהתארגנות.

ההגיון שבהתארגנות

   כן, חברים. אם נרצה להיות תנועה של ממש, המסוגלת ליותר מלהוציא אנשים להפגנות או להביא אותם לחוגי בית, אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על מיסוד ההתארגנות: על קביעת דפוסי חברות, מוסדות, מטלות וזכויות. זה מה שמבדיל בין אוסף כמעט מקרי של אנשים שאוהבים לדבר זה עם זה, לבין תנועה המסוגלת להוציא לפועל מעשים – בפרט מעשים מסדר הגודל הדרוש להגשמת המטרות הגדולות שאנחנו כל כך אוהבים לדבר עליהן. זהו, כמובן, נושא לדיון נפרד – אבל נדמה לי שזמנו בהחלט הגיע.

מודעות פרסומת

פלאפל מוסקו, או: בשבח המגזריות המעשית

פלאפל אמיתי, לא מוסקו

   כמו רבים אחרים גם אני אינני מסוגל להימלט מן הפרסומות על "פלאפל מוסקו" (עכשיו גם בספרדית, בקרוב הגרסה בשוודית). מעבר לגיחוך המסוים בכך שהפרסומת השכיחה ביותר בשידורי קול-ישראל היא פרסומת לאפשרויות הפרסום בקול-ישראל, אני מבקש רגע להתעכב על התואר "המנה של המדינה". כל כך הרבה כזב ובדיוֹן יש בסיסמה הזאת, עד שהיא מצליחה לרגע לחשוף איזו אמת קטנה על עצמנו.

   העניין הוא ש"המנה של המדינה" היא מנה פיקטיבית, לא קיימת. אין פלאפל מוסקו ולא היה (כלומר, יש ברמת גן, אבל לא זה פלאפל מוסקו המדובר). ואם היה, האמנם היה הפלאפל בפיתה המוגש בו ראוי לתואר "המנה של המדינה"? כמובן שלא. הרי מרבית אזרחי המדינה לא היו אוכלים שם מימיהם, ומבין אלה שכן היו אוכלים שם, ספק אם רבים מהם היו מצהירים על הפלאפל של מוסקו כמנה הטובה ביותר שאכלו בתחומי ישראל או על המנה המייצגת של המטבח הישראלי. אבל חרף כל זאת, פלאפל מוסקו מתיימר לפנות לכל אזרחי המדינה – הן משום שהוא בעצם פרסומת לפרסומות ברדיו ממלכתי, הן מתוך ההרגל הותיק להכתיר דברים בתור "ה…. של המדינה" (תהליך שהגיע לשיא הזוי בהכרזה הרשמית על הדוכיפת כציפור הלאומית. מה זה אומר בכלל, הציפור הלאומית? האם היא בעלת גאווה ישראלית? האם היא מצביעה לאיחוד הלאומי או תומכת בשמאל הלאומי? האם התקבלה עד שעה זו תגובתה של הדוכיפת על ההכרזה?)

   פלאפל מוסקו הוא, בעצם, משל על השמאל הלאומי, עלינו.

סוג של פלאפל מוסקו

   כמו פלאפל מוסקו, גם השמאל הלאומי הוא כרגע תרגיל פרסומי, אשר איננו מניב ולו מנה אחת אמיתית. כמו פלאפל מוסקו, השמאל הלאומי מתיימר להיות "השמאל של המדינה", שלא לדבר על היותו "העתיד של המדינה". מטרתו המוצהרת של השמאל הלאומי היא לשנות את דמותה של המדינה כולה, הן בתחום המדיני (יציאה מהשטחים, התכנסות לשם צבירת עוצמה) והן בתחום החברתי (הקמת חברת מופת). בשני התחומים, הכרזות השמאל הלאומי הן ריקות. הן ריקות בדיוק משום שהן מתימרות לפנות אל המדינה כולה.

   הכרזות השמאל הלאומי בתחום המדיני לוקות בבעיה אחת קטנה: הן תלושות. אין לשמאל הלאומי תוכנית כיצד לבצע את פינוי השטחים (האם יפונו התנחלויות בכוח? האם יוצע פינוי-פיצוי? האם ישמרו תושבי ההתנחלויות בשטחים המפונים על אזרחותם הישראלית? ואם כן, כיצד עתידה ישראל להגן על אזרחיה? האם יהיו חילופי שטחים במדה ולא כל ההתנחלויות יפונו? ועוד אלף שאלות), ואין לו אפילו שמץ תחילתו של כוח להביא ליישום תוכניותיו. משל למה הדבר דומה? למוסקו.

   חמור מזה המצב בתחום החברתי, אשר בו מסוכם הכל במילות הקוד "חברת מופת." הנסיונות לקבוע חמש נקודות מרכזיות למשנתו החברתית של השמאל הלאומי, והדיון שמנסה לעורר בהן הדוקטור א' (כאן וכאן) לוקות אף הן במוסקואיזם חמור: הן מתייחסות לפעולות בהיקף של כל המדינה, ונטולות כמעט לחלוטין ממד של חיבור לעולם הפרטים הקטנים, כלומר למציאות: הן יותר בגדר סיסמת פרסומת למוצר שאיננו קיים, מאשר מחשבה רצינית.

   והנה העניין: הן אינן יכולות להגיע למעמד של מחשבה רצינית, משום שהן מנסות להיות "התוכניות של המדינה", בעוד שלמעשה אנחנו, השמאל הלאומי, איננו אלא מיעוט קטן מאד הטעון עדיין הוכחה מעשית ולו בתחום אחד. הן אינן יכולות להתרומם מעבר לסיסמאות משום שהן אינן מבינות כיצד מתנהלים דברים בחברה דמוקרטית: בחברה דמוקרטית, כדי להביא לשינוי מערכתי בקנה מדה גדול, חייבים לייצר בסיס כוח, ובסיס כוח אמיתי איננו זה המתבסס על אמירות בשם המדינה כולה. האמנם לא למדנו דבר מש"ס, מן המתנחלים, ממפא"י?

   בחברה דמוקרטית, מקור הכוח הוא בקבוצות אינטרסים, המשתפות פעולה כדי לקדם את ענייניהן. קידום עניין המדינה, במדה שהוא מתרחש, הוא פועל יוצא מקידום האינטרסים של קבוצת כוח כזו: כדי לקדם את האינטרסים שלה, דרושה לה מדינה חזקה יותר, חברתית יותר, קטנה יותר, גדולה יותר, מופרטת יותר או מולאמת יותר. בחברה דמוקרטית, מקור הכוח הוא המגזר.

   אז תעזבו אתכם מחברת מופת. "חברת מופת" היא ביטוי יהיר. הוא אומר: תראו כמה טובים אנחנו, לפחות בפוטנציה. טובים עד כדי כך שיש בנו כדי להוות דוגמה לאחרים. הפער הבלתי נתפש בין היוהרה הזאת למציאות של המשאל הלאומי, פער מזיק הן כלפי עצמנו (הוא מעודד לשגות באשליות) והן כלפי חוץ (קל מדי ללעוג לו – ובצדק), הפער הזה חייב להימחק. והוא יימחק רק אם נבין לרגע מה הממדים האמיתיים שלנו, ואל מה עלינו לכוון. ולדעתי, עלינו לכוון קודם כל ליצירת קבוצת אינטרסים ראויה.

   יש קבוצה כזו.

   הקבוצה הזו היא המגזר המרכזי במדינה, זה שעמל למחייתו ומשלם את מסיו ומיצב את הנחשולים שמעוררים הקיצונים ונתקע בפקקים ומוריד את הזבל ודואג לילדים והולך למילואים. וזהו המגזר היחיד שאין לו באמת יצוג. כולם עסוקים כל הזמן בלרָצות את מי שעושים הכי הרבה רעש. את מי שהם הסיפור הכי שובה עין בחדשות. את מחרחרי המדון מימין, משמאל, מלמעלה ומלמטה, את החלכאים והנדכאים, את העשירים ביותר ואת העניים ביותר. אף אחד לא עושה כתבה על כמה קשה למשפחה רגילה, לסתם אנשים שעמלים לפרנסתם ומשתדלים לחיות. אבל קשה להם מאד. נורא קשה להם. ומרוב קושי, הם – שעל כספי מסיהם ועל נכונותם למשוך בעול מתבססת כל התמיכה בכל האחרים – עוד רגע יאבדו עניין ויכולת לעזור לאחרים.

   האנשים האלה הם המגזר שלנו. ובראש ובראשונה אנחנו צריכים לעסוק בדברים שהם זקוקים להם. והם זקוקים, הרבה לפני הסכם טריטוריאלי או נסיגה חד צדדית, למערכת חינוך ראויה (ידעתם שהמגזר הזה הוא היחיד שאין לו מערכת חינוך משלו?); לקיצור התורים בבתי המשפט; לשינוי בדירוגי המס; לירידה דראסטית של האלימות הכבישים וברחובות; להתארגנות בארגון עובדים שדואג להם ולא לבונוסים של עובדי חברת החשמל; לאפשרות להתחתן כרצונם; להותרת שטחים ירוקים שלא הופכים תיכף ומיד לפרוייקט נדל"ן שהם בכל מקרה לא יכולים לעמוד בתשלומים על דירה בו. הם צריכים להתארגן. אנחנו צריכים לארגן אותם.

בורגנים

   כן, כן, אני כבר שומע את השמאלנים ה"רדיקלים" מייבבים על כך שמדובר בבורגנים. חברים, הבורגנים הם המגזר היחידי עד כה שהוציא מקרבו מהפכות מוצלחות. בורגנים זה לא עשירים – בורגנים הם פשוט האנשים האלה שבחרו לחיות חיים רגילים. הם חילונים ודתיים, הם יהודים וערבים, הם דרומיים וצפוניים, הם אשכנזים ומזרחים. הם גם – רק חבל שהם לא יודעים את זה – שמאלנים.

   עלינו מוטל להסביר להם את זה. מה שמביא אותנו למה שרע בנו, אנשי השמאל הלאומי: אנחנו מעטים, חלשים, חסרי גישה לתקציבים ונוטים הרבה יותר מדי להסחף לדיון המדיני בטחוני. וזה כי אנחנו מאוהבים במילים, שהן התרומה העיקרית המתאפשרת לנו בתחום המדיני בטחוני. ההחלטות מתקבלות הרחק מאתנו, והמילים הן בחינם. כשמתמקדים במילים, אנחנו אולי "העתיד של המדינה." מעשית, אנחנו פלאפל מוסקו: אנחנו דמויות בדויות, חלום באוויר.

   אנחנו לא צריכים להיות "המנה של המדינה"; אנחנו צריכים להיות הרבה דוכני פלאפל שכונתיים, ממשיים. אנחנו צריכים להתאהב במעשים: אנחנו צריכים ללכת ולפעול. יש הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות בכוחות עצמנו: לארגן מועדוני נוער, קבוצות משמר אזרחי, סיוע ביורוקרטי לעסקים קטנים, מעקב אחר שקרים של נבחרי ציבור, מערכת מודיעין ענפה על עסקי נדל"ן אפלוליים שעוברים כך סתם, ללא ויכוח, במועצות המקומיות. יש כל כך הרבה מה לעשות.

   אם נעשה את זה (ונקפיד, כמובן, להדגיש שאנחנו עושים את זה כי אנחנו בשמאל הלאומי. מה שנכון, כי לא עשינו יותר מדי עד כה), אם נביא הוכחות בשטח, תקום סביבנו תנועה. תנועה זה לא דבר רע, אז היא לא שייכת לרשימה הזו. על תנועה נדבר בפעם אחרת.