שלב ב'

אוקיי.

עבדנו יפה. יפה מאד. חיבוק גדול שלוח לכל מי שעשו ועושים במלאכה – לאנשי השורה מקריית שמונה ועד אילת, להנהגת המחאה, לשוכני האוהלים, לממלאי הכיכרות, למתדיינים ולמתלבטים. השגנו בסיבוב הזה הרבה-הרבה יותר מכפי שניתן היה לקוות בכלל. בראש ובראשונה, ניסחנו סדר יום חברתי. מעט מאד חרחורי מלחמה וריב מדיני עקר תפשו כותרות בשבועות האחרונים. גרמנו למאות אלפי אזרחים לחזור ולחוש שיש להם השפעה על גורלם. גרמנו לרבים אף יותר – כאלה התומכים בתנועה וכאלה המתנגדים לה – להתחיל לדון ברצינות בשלל הסוגיות החברתיות שלפתחנו. הרחבנו בצורה מסחררת את טווח הדמוקרטיה הישראלית – את המקומות שבהם היא מתרחשת, את כמות האנשים המחוללים אותה, את האופן בו מתנהלים דיוניה, את הנושאים שהיא עוסקת בהם, את אופק החזונות המוצעים לה. הצלחנו לאחד בין מאבקים חברתיים שונים ומרוחקים זה מזה, ולהבהיר לכל שקיים ביניהם קשר הדוק. התחלנו לגלגל תנועה. כל מי שישבנו נטוע על כס-הכוח, בין בממשלה ובין בעולם ההון, מרגיש היום אי-נוחות מסוימת. אולי מוגזם יהיה לומר שהם מפחדים, אבל הם בהחלט מודאגים.

מרוב הנפת שלטים, בסוף הידיים מתעייפות (קרדיט: טלי ניר)

   אבל בואו נהיה ריאלים. טווח הנשימה של הסיבוב הזה כבר איננו ארוך. בהיקפו הנוכחי, הוא לא יוכל להימשך עוד יותר משבועות ספורים. במהלך השבועות האלה, הממשלה לא תחלום אפילו להיענות לכל דרישותינו. אפילו לא לחלק ניכר מהן. רק פה ושם, תיקונים קוסמטיים. יוצא מזה שהסיבוב הראשון יסתיים במפח נפש, ובהתפוגגות תנועת ההמונים ההולכת וקמה. כמה זמן אפשר להביא אנשים להפגנה, שבוע אחרי שבוע, במספרים כאלה? כמה זמן ימשיכו אנשים לשבת במאהל? במחאת דיור קודמת, ישבו אנשים באהליהם כמה חודשים. אבל אלה היו אנשים שלא היה להם מה להפסיד, ובאמת ובתמים לא היה לרובם שום סיכוי למצוא פתרון דיור בכוחות עצמם. לא אלה הם עמוד השדרה של התנועה הנוכחית (ובזה כוחה). ומכל מקום, דבקותם של אותם מחוסרי דיור באהליהם לא ריגשה במיוחד את הממשלה – וגם לא את הציבור. המחשבה שנשב באהלים עד בוא הגאולה היא חסרת תוחלת. בניגוד למקובל לחשוב, מהפכה היא דבר הלוקח שנים. אנחנו זקוקים לאורך נשימה כזה, ופירושו של דבר שעלינו להתחיל לבחון את דרכנו הלאה.

   הצעתי היא להכריז ביוזמתנו על סיום הסיבוב הזה. עצרת הענק הבאה עלינו לטובה נשמעת לי הזדמנות מצוינת לשם כך. ניטול את היוזמה בידינו, ונסיים את הסיבוב הזה, שכולו ניצחון ענק שלנו, בתרועה ולא במלמול. נחזור רגע הביתה (רובנו. יהיו, מן הסתם, כאלה שיעדיפו להמשיך את מחאת האוהלים, על ההווי המיוחד שנוצר בה, וזה נהדר. שמירה על הגחלת), ונתגייס לשלב הבא, האפרורי מעט יותר, אבל דחוף ונחוץ מאין כמוהו: נשב וננסח בפירוט רב לא סדרת דרישות אד-הוק, אלא תוכנית מסודרת ומגובשת של שינוי סדר היום של ישראל.

קבוצת עבודה בדיון נלהב

   לשם כך נצטרך להקים קבוצות עבודה שיפרקו את ספר התקציב (ואת חוק ההסדרים) לגורמים, וירכיבו אותו מחדש – זו הפעם ברוח החזון החברתי. קבוצות אחרות יבחנו היבטים משפטיים של החוקים השולטים בכלכלת ישראל, ויציעו חוקים חלופיים, המכוונים לטובת כלל החברה. קבוצות העבודה הללו יצטרכו להיות מלוות במומחים, אבל אסור שיורכבו רק ממומחים. הרי כל העניין הוא שאנחנו נוטלים את האחריות על גורלנו, וחושבים על הכל בעצמנו. ננצל את הקשרים הטובים שנרקמו בינינו לבין עצמנו בשבועות האחרונים כדי לחלק בינינו את העבודה, ונתרשת היטב כדי להבין איך כל נושא משפיע על כל נושא אחר. ועל הדרך, גם נסדר קצת את מחננו פנימה, לאחר שבימים האחרונים החל להיסדק מעט קשר האמון שבין אגפים שונים בתנועה.

   בואו נקדיש לזה את החודשיים הקרובים, ואת הפירות הראשונים של עבודת המחשבה שנעשה, נציג אלה בפני אלה בחג הסוכות הקרוב (אמצע אוקטובר): נעלה כולנו לרגל לירושלים מכל הארץ, ונכנס את כנסת ישראל – לא את בית המחוקקים, אלא את כנסת ישראל כולה, פתוחה בפני כל מי שירצה לקחת בה חלק – אל מול בניין כנסת הנציגים. ההנהלה (אנחנו) תבוא בכבודה ובעצמה להציג בפני עובדיה (חברי הכנסת והממשלה) את חזונה לגבי הפרויקט שהם מופקדים עליו: רווחתם של אזרחי ישראל. ניקח את התנועה שלנו צעד אחד קדימה מתנועת מחאה, בכיוון תנועה מהפכנית של ממש.

   נפגשים בסוכות בירושלים?

מודעות פרסומת