היינו כחולמים – על מכתבי הרבנים והרבניות, יהדות, גזענות וחוני המעגל

אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק [חוני המעגל – יב"ע] היה מצטער על מקרא זה (תהילים קכו) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (בבלי, תענית כ"ג ע"א)

מצטער, בהקשר זה, אין פירושו עצוב או מתחרט, אלא מתיגע להבין את פשרו. בערוב ימיו, היה סבא שמוליק (תלמיד בישיבת ברטיסלבה, מעפיל, לוחם במלחמת הקוממיות, ממתישבי בית יוסף, חובב מופלג של דברי תורה ושירה, לימים בעל קורא בבית הכנסת בו נהג להתפלל ברחובות) מרבה להצטער על הפסוק מאמצע הקידוש "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים". מקץ שנים של הרהור, החליט סבא שמוליק לשנות מעט את הנוסח, והיה מקדש "כי בנו בחרת ואתנו קידשת עם כל העמים". לנגד עיני, סביב שולחן השבת, קמה לתחיה מחלוקת מימי בית שני ושיבת ציון, אותה שיבת ציון שבמהלכה היינו כחולמים. היא המחלוקת שבין שבי ציון, שכדי להתמודד עם איום ההתבוללות בלחץ החיים בגולה הגו תפישׂת יהדות המדגישה את ההקפדה על המוצא היהודי והחוזה גאולה יהודית ספיציפית (ולפי חלק מן הגרסאות, כוללת נקמות בגויים), ובין הנשארים בציון, אשר הגו תפישׂה מרחיבה הרבה יותר של "מיהו יהודי", של היחס בין היהודים ליתר אומות העולם ושל זהות המשתתפים בגאולה העתידית (רמז: כולם). זהו המאבק בין תפישׂת "זרע קודש" ותפישׂת "עם עולם", שהכתיב את אופיה ומהלכה של שיבת ציון הראשונה, הראויה לעיון ולימוד נפרד.

לשני אנשים בדברי ימי עם ישראל היו גם הסמכות וגם הביצים לקבוע מיהו יהודי. הראשון הוא עזרא הסופר, שקיבל מנדט מפורש בעניין זה ממלך פרס, על רקע המאבק בין שתי התפישׂות; השני, להבדיל אלף אלפי הבדלות, היה אדולף היטלר. עם כל הצרימה שבכלילת שני האנשים הללו במשפט אחד – הבדל של יום ולילה קיים בין הרקע למעשיהם, נקודת המוצא שלהם, שיטותיהם ומדת האימה שבמעשיהם – קיימים כמה קווי דמיון בין המסקנות שהגיעו אליהן שניהם: שניהם הגיעו למסקנה שהיהדות היא עניין מבוסס מוצא, כלומר גזע; הצלחת שניהם היתה מוגבלת (עזרא הסופר לא הצליח לאכוף לגמרי את האיסור שקבע על הנישואין עם נשים נכריות; אדולף היטלר הצליח להשמיד רק כשליש מן היהודים); וחשוב מכל לעניינינו: שניהם שאבו את סמכותם משלטון נוכרי – עזרא הסופר ממלכות פרס, היטלר מן הרייך השלישי הגרמני. בטווח שבין שתי נקודות הזמן הללו היה חלק ניכר מן העם היהודי שרוי בגולה, והתפישׂות הגלותיות בדבר התבדלות קנאית,תפישׂות שנוצרו מלכתחילה כדי לענות על אתגרי הגולה, עוד התעצמו נוכח הריב הדתי שבין היהודים לבין נוצרים ומושׂלמים. כמעט אפשר לומר שיותר מששמרו ישראל על השבת – הם פחדו מהגויים.

שיטת ארץ ישראל עצמה היתה מרחיבה הרבה יותר, כך עולה מהעדר טכס ותהליך רבני בפרשת הצטרפותה של רות המואביה לעם ישראל; מן הקלות שבה קיבל לתוכו עם ישראל קבוצות אתניות שלמות – אדומים ויטורים – בימי החשמונאים; כך משתמע גם מכך שהתומכים בהיבדלות נאלצו שוב ושוב לקבוע הלכות על טומאת גויים, בימי גזרות אנטיוכוס וערב המרד הגדול (אילו היה הרעיון של טומאת גויים נפוץ ומקובל כל כך, לא היה צריך לקבוע שוב ושוב הלכות בנושא – בחלק מן המקרים תוך שימוש בכוח נגד יהודים שהתנגדו לכך). שיטת ארץ ישראל לא היתה של הטמעות ומחיקת הזהות העצמית, אלא של זהות ברורה מצד אחד ופתיחות כלפי העולם מצד שני. היא לא זכתה לעלות להגמוניה בעולם היהודי' בעיקר בשל כוחם המספרי והפוליטי המתמשך של יהודי הגולה – גולה שהפכה לעיקר זירת קיומו של עם ישראל במשך מאות רבות של שנים.

והנה, בעצם פרשת תקומתו של עם ישראל בארצו (קל לשכוח שזו משמעותה של מדינת ישראל, כי קל לפעמים להתעלם מ-3,000 שנות הסטוריה רחוקה בלחץ הארועים של עשרות השנים האחרונות), צצה שוב התפישׂה הגלותית, הגזענית, המכוערת, בדמות רבנים ורבניות שטרם השׂכילו להבין את השינוי העצום – הפוליטי, ההסטורי, המיתולוגי, האמוני – שבעצם הקמתה של מדינת ישראל (קל לשכוח שזו משמעותה של מדינת ישראל, כי קל לפעמים להתעלם מ-60 השנים האחרונות בלחץ הארועים של 3,000 שנות הסטוריה רחוקה). שני מכתבים מן השבועות האחרונים – מכתב הרבנים ומכתב הרבניות – מבקשים להחיל את העקרונות הגזעניים של הקיום בגולה על החיים בישראל. אלה מצווים לא למכור ולהשׂכיר דירות לערבים, ואלה מזהירות מפני קשרים זוגיים בין יהודיות וערבים.

אדם חכם אמר לי פעם, בימים בהם היה מאיר כהנא סמל הגזענות בישראל: "למטה-למטה, כולנו, כל העולם, כהנא; כל השאר זה חינוך". הפיתוי לבדלנות וגזענות קיים בנו מעצם טבענו כאנשים קטנים ואינטרסנטים החיים ביקום שגדול עליהם בשש מידות. החינוך – כלומר, הנחלת לקחי העבר לצורך הכשרה להתמודדות עם העתיד – אמור להפגין בפנינו את אזלת ידן וקוצר יריעתן של תפישׂות גזעניות.

אבל החינוך הוא קליפה דקה למדי. הוא איננו יכול לשנות את טבעו הבדלני והאינטרסנטי של האדם, ואיננו יכול לבטל את הנטיה האנושית להתקבץ בקבוצות מובדלות, שהמוצא ממלא בהן תפקיד מרכזי – ויעידו, למשל, הקשיים שבהם נתקלים מהגרים בכל מקום בעולם. אבל כאשר בונים סביב הנטיות האנושיות הללו אידיאולוגיות שנועדו להצדיק אותן ולהעצים אותן – למתוח קווים ברורים על פי מוצא, לשמור על התבדלות קנאית, לראות בקו ההפרדה על פי מוצא קו שאיננו ניתן למעבר – אנחנו עוברים מתחום ההתקבצות הלגיטימי אל תחום הגזענות.

ככל  שהולך וגובר הלחץ הגזעני מצד רבנים מוגי לב, המפחדים להתמודד עם המשמעויות העמוקות של חידוש קוממיות עם ישראל בארצו (כן, חברים. המדובר בנושאים גדולים ורחבים המאלצים שימוש במלים גדולות ומליציות לעתים), כן עולה כדרך הטבע הראקציה להם, בדמות אנשים שזהות יהודית כזו, התלושה מתנאי קיומה והמאמצת השקפות גזעניות שאבד עליהן הכלח, לא מקובלת עליהם; וכיוון שאלה היוצאים בהכרזות הגזעניות מתיימרים להיות בעלי הבית של היהדות, מוצאים עצמם המתנגדים – שלא בטובתם – מתנכרים לזהותם היהודית. והנה לנו שוב רקע לקרע כמו בימי שיבת ציון הראשונה. וכמו אז, כן היום: המובילים את המהלך הם האנשים שטכסטים וחזיונות גאולה בדלניים חשובים בעיניהם פי כמה מתנאי החיים. אנשים שבעיצומה של שיבת ציון מסתובבים כחולמים, בעיניים עצומות למציאות, והוזים חזיונות חסרי שחר; וחשוב מכל – מדובר באנשים שתפישׂת עולמם מושתתת על עולם ההגות שנוצר בגולה, ושנועד לבסס קיום יהודי בגולה.

אין לנו הרשות להתנער מהם כאילו אינם חלק מאתנו: לא מן הגזענים הגלותיים ולא מתמונת המראה שלהם, הלא הם המתנכרים (הגלותיים לא פחות). משימה כבירה מוטלת על כתפי כולנו: המצאתם מחדש של הזהות היהודית, של היהדות, של הציבור היהודי, כך שיוכלו לענות על צרכי השעה ועל תנאי הקיום של שיבת ציון השניה. גם אם לא כל הרעיונות שנוצרו בגולה חייבים בביטול – כפי שסברו חלק מראשוני הציונות – אין ספק שצריך מאוד לערוך בהם מיון וניפוי, וצריך שהמיון והניפוי הזה יעשה על ידי אנשים שעוצבו בארץ ישראל לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא גם מבחינה רגשית ומושׂגית. אין טעם להיאבק במכתבי הרבנים והרבניות באמצעים חוקיים – זהו פתרון זמני בלבד. צריך לקחת את היהדות לידינו, לנער אותה היטב ולהשתלט עליה. נדבך ראשון בזה הוא דחיית הגזענות החשוכה, פרי הבאושים של הגולה.

ודאי, צפויה לזה התנגדות עזה –  הדבקים בדרכי הגולה ינסו לבלבל מושׂגים ותחומים בין הפוליטי והדתי, בין איבה לאומית וגזענות, בין דאגה לגורלנו ובין ביטול גורלם של זולתנו; הם ינסו, כרגיל, להסוות את מעשיהם בדיבורים על מסורת ועל צרכים קהילתיים. עלינו להיות ערים לשקריהם וערים גם לפעמים שבהן, מתחת למסקנות הגזעניות, מסתתרת דאגה אמיתית ולגיטימית. עלינו להיות ערים לשיטות שלהם, לנקודות החולשה שהם מנצלים, לכל מה שמסייע להם להפיץ את משנתם הגזענית, ועלינו להיות ערים לצורך לפעול לקידום פתרונות שימנעו מהם את התמיכה שהם מחפשים. עלינו להיות ערים – כדי שלא יהיה גורלנו כגורל חוני המעגל, שהצטער על הפסוק "היינו כחולמים" עד שהוצא להורג במהלך מלחמת אחים שהביאה לקצה של הקוממיות הקודמת של יהודים בארץ ישראל, בתקופת ממלכת החשמונאים.

גם לחלום צריך לדעת.

מודעות פרסומת

סמבה-טיון

בשנת 1498 הגיע הספן הפורטוגלי המהולל וַסְקוֹ דֶה-גַמָה אל מול חופי גוֹאָה שבהודו (ליתר דיוק אל האי אַנְגָ'דִיפְּ, כשלושים קילומטר מערבה מגואה). באותה עת טרם זכו חופי גואה לשפע התיירים המערביים הבאים לחולל, לחלל להתחולל ולהתהולל, ועל כן הופתע דה-גמה לא מעט כאשר הגיע אל סיפון אנייתו, הסָאוֹ-גַבְּרִיאֶל, אדם נשוא פנים ועטור זקן לבן, כבן חמישים, שאפילו ידע לדבר בניב של איטלקית ונציאנית.

כאן, מול חופי האי ההודי אנג'דיפ, מתחיל הסיפור היהודי של ברזיל

   "מי אתה?" שאל בודאי דה-גמה את העבדקן, ובדמיוני השיב לו האיש "אִיךְ בִּין דֶער באָכעֶר וֶוער ס גֶעגָאנְגֶען צוּ בְּרָזִיל. וֶוען זֶענֶען מִיר גֶעלָאזְן?" אבל האמת היא שכנראה שלא זו היתה התשובה, קודם כל משום שלעבדקן לא היה מושג שהוא עתיד להגיע לברזיל (אם כי זה בטח לא היה מפתיע אותו), ושנית משום שבאותה עת טרם ידעו אירופאים על קיומה של ברזיל. חוץ מזה, גם סביר להניח שהיידיש שהיתה בפי אותו איש לא היתה גלגול כה מודרני של השפה.

   אבל בהחלט ייתכן שהוא דיבר יידיש כלשהי, משום שהוריו היו יהודים מן העיר פּוֹזְנַן שבפולין, שהיגרו ממנה אל אלכסנדריה שבמצרים. שם נולד האיש – איננו יודעים את שמו המקורי – ומשם התגלגל להודו. זה, אגב, חלק ממסורת ארוכה ומפוארת של יהודים ממצרים הסוחרים עם המזרח הרחוק. גם שליטתו באותו ניב ונציאני, שהיה נפוץ בין סוחרי מזרח הים התיכון באותה תקופה, מעיד על עיסוקו במסחר. אבל לפחות מקור אחד טוען שבאותה עת היה האיש מפקד הצי של השליט המוסלמי בגואה, וגם האיש עצמו טען שהוא עובד אצל "אדון גדול" בעל צבא של 40,000 חיילים. נתפשר ונגיד שזכה במעמד כלשהו בין מקורבי השלטון.

   בעקבות בירור בין "חבריו" הסוחרים של האיש על האי, קבע דה-גמה שהוא מרגל ובמשך תריסר ימים חקר אותו תוך הפעלת לחץ פיזי מתון בצליפות שוט ושמן רותח. מקץ אותם תריסר ימים התברר לדה-גמה שהאיש הוא מקור לא אכזב למידע לקראת המסעות הבאים אל ארץ הזהב והתבלינים. פשוט חבל להרוג אותו. ובכן, לקח אותו עמו בחזרה לאירופה. כיוון שרק שנה אחת קודם לכן נגזר גם על יהודי פורטוגל להתנצר או לעזוב את המדינה, דאג דה-גמה להטבלתו של אותו יהודי לנצרות, בשם גַסְפַּר. דה-גמה העניק לו את שם משפחתו שלו, לאות ידידות. אין כמו ידידות שמתחילה משני עברי שוט. כרבים אחרים מן היהודים שהתנצרו בספרד ופורטוגל, הקוֹנְבֶרְסוֹס, גם גַסְפַּר לא נטש כליל את מנהגיו הישנים והוא מתואר תמיד כמי שמתהלך עם כיפה לראשו.

ספינתו של קברל (מתוך כתב יד פורטוגלי). החותן היה יהודי.

   כשנה לאחר בואו של גַסְפַּר לפורטוגל, שלחו הפורטוגלים משלחת להודו בעקבות כריסטופר קולמבוס – כלומר, מערבה. כסוחר בעל וותק בהודו, נשלח גַסְפַּר לשמש כאחד ממתורגמני המשלחת, בראשותו של פֶּדְרוֹ אַלְוָורֶז קָבַּרַל. בשנת 1500 עגנו ספינותיו של קָבַּרַל אל מול חוף לא מוכר, אשר בהתחשב בדיווחיו של קולמבוס ועל פי מיטב החישובים היה ללא ספק חופה של הודו. למראה התושבים שקדמו את פניהם ולמשמע שפתם, עלה בלבו של גַסְפַּר חשד שאין אלה הודים בכלל – לא שזה הפריע לו למלא את תפקידו נאמנה ולסחור עמם כאילו אין מחר (ואולי באמת אין). כך או כך, מיהרו הפורטוגלים להכריז על בעלותם על הארץ החדשה, ועד שיתברר סופית אם היא הודו או לא, העניקו לה את השם "ארץ הצלב הקדוש" – טֶרָה דִי סַנְטָה קְרוּז, או "אי הצלב האמיתי" – אִילְיָה דִי וֶרָה קָרוּז. בטרם הספיקו להכריע סופית בין שני השמות, התברר חד משמעית כי לא מדובר בהודו, והפורטוגלים אבדו כל עניין בארץ העצומה למשך כשלושים שנה, ואף הניחו לה להקרא בשם נטול צלבים לחלוטין: ברזיל. גַסְפַּר עצמו חזר לפורטוגל, הפליג שוב להודו, ומת איפשהו, מתישהו (הדעות חלוקות איפה ומתי בדיוק). אגב, גַסְפַּר לא היה בשום פנים הקשר היהודי היחיד בגילוי ברזיל – חמיו של קָבַּרַל היה אף הוא יהודי בשם פֶרְנָאוֹ דֶה-נוֹרוֹנְיָה, הנחשב למגלה האיים הנקראים על שמו, אף הם לחופי ברזיל.

   גילוי ברזיל היה דבר בעתו עבור הקוֹנְבֶרְסוֹס הפורטוגלים, האנוסים. מצד אחד, התנצרותם פתחה בפניהם על פי חוק את כל הדלתות בפורטוגל, דבר שעורר את חמתם של פורטוגלים נוצרים שראו בעינים כלות כיצד משרות טובות ודשנות נתפסות על ידי יהודים לשעבר וצאצאיהם. מרוב איבה החלו לכנות אותם בשם מַרָנוֹס – חזירים. מצד שני, רשויות הכנסיה הקתולית חשדו – במדה לא מבוטלת של צדק – שהתנצרותם של רבים מן הקוֹנְבֶרְסוֹס היתה למראית עין בלבד, וכי בסתר הם הוסיפו לשמור על זהותם ודתם היהודית. כדי לעקור את התופעה הזו מן השורש, הוקמה האינקוויזיציה הפורטוגלית, אשר כאחותה הספרדית לא רדפה יהודים מוצהרים, אלא אנוסים. מפחד האינקויזיציה נמלטו קונברסוס רבים אל מעבר לים, אל מושבותיה של פורטוגל מגואה ועד ברזיל. במשך זמן מה הגיעו לשם גם יהודים שלא התנצרו. אלה סברו כי במושבות הרחוקות לא תגיע אליהם ידה של האינקוויזיציה, ואלה קיוו שהמרחק מן האי האיברי יקהה את האיסור על שהיית יהודים בתחומי ממלכות ספרד ופורטוגל. נראה כי היהודים הם שהביאו לברזיל ולאיים הקריביים את גידול קני הסוכר, ובמילים אחרות: אין יהודים – אין רום. ואם נדמה לכם שבעקבות הרום יגיעו שודדי הים, אתם צודקים לגמרי.

   האינקוויזיטורים, חובבי אקזוטיקה שכמותם, הרחיבו בהדרגה את תחומי פעולתם גם אל המושבות, ונראה היה שכלתה הרעה על יהודי ברזיל. הישועה באה ממקום בלתי צפוי. בשנת 1509התמרדו מחוזות הולנד, שהיו נתונים לשלטון ספרד,כנגד המלך פֶלִיפֶּה השני. כך פרצה מלחמת העצמאות ההולנדית, הידועה גם בשם מלחמת שמונים השנה. היא התנהלה לא רק בתחומי אירופה, אלא גם הרחק מעבר לה, במושבותיה של ספרד בעולם החדש, מקור לא אכזב לרווחים עבור הסוחרים ההולנדים החרוצים. לא שהיתה הפרדה ברורה בין מסחר ובין מלחמה: דרך אחת להשיג רווחים קלים (יחסית) היתה לשדוד אניות ספרדיות. דרך אחרת היתה לכבוש מושבות – כמו למשל כיבושה הזמני של סַלְבָדוֹר דֶה בָּאהִיָה, בירתה דאז של ברזיל, בידי אגודת סוחרים הולנדים שנקראה "חברת הודו המערבית".

קברו של פיראט כשר למהדרין, ג'מאיקה

   אחד מגיבורי המלחמה הזו, פְּיֵיט הֵיין, היה האדמירל הראשי של חברת הודו המערבית, ובמסגרת תפקידו העסקי הזה שלח את ידו בשוד ים וגם החל לכבוש ערי חוף בברזיל. הישגו הגדול היה לכידת צי ספרדי שהוביל מטען עצום של כסף מאמריקה לאירופה, בשנת 1628. במושגים של היום הסתכם השלל בסכום של כמיליארד דולר. הכסף הרב אפשר לחברה לשוב ולכבוש את סַלְבָדוֹר דֶה בָּאהִיָה, ואחר כך להשתלט על נתח נכבד מברזיל ולהקים בה מושבה הולנדית בשם נוּיֶה הוֹלַנְד – הולנד החדשה, שבירתה העיר רֶסִיפֶה.

   המוח מאחורי ההשתלטות הנועזת על הצי הספרדי היה שודד ים יהודי למהדרין דמהדרין, בשם משה כהן. בסדר, בסדר, מוֹזֶס כֹּהֶן אֶנְרִיקֶס היה שמו בפי ההולנדים והפורטוגלים. אבל בשבילנו הוא בהחלט משה כהן. כרבים מבני הקהילה היהודית בהולנד בראשית המאה ה-17 הוא היה בן למשפחה ממגורשי פורטוגל (זוכרים את שפינוזה? גם הוא היה כזה). העובדה שפנה לקריירה של שוד ימי איננה חסרת תקדים: יהודים לא מעטים הפכו לשודדי ים, הן בשביל הפרנסה והן כדי לנקום בספרדים ובפורטוגלים. כאלה היו הרב שמואל פלאג'י, "היהודי הגדול" סִינָאן ודוד אברבנאל.

   היחס הליברלי של ההולנדים כלפי יהודים באירופה זכה בעולם החדש לחיזוק נוכח איבתם של היהודים אל השלטונות הפורטוגלים והספרדים, וליהודי ברזיל באה רווחה. תחת השלטון ההולנדי שגשה הקהילה היהודית בברזיל, ואף הקימה בשנת 1636 את בית הכנסת הרשמי הראשון בעולם החדש, בית הכנסת "קהל צור ישראל" ברֶסִיפֶה. את זה הקימה הקהילה. מוזס כהן אנריקס, (סליחה, משה כהן), לעומת זאת, ייסד לו אי שודדי ים משלו מול חופי ברזיל, אשר יהודים יכלו – כמובן – לחיות בו בחופשיות (ואפילו בחופשיות יתרה. בכל זאת, אי של שודדי ים). רום, פיראטים, בית כנסת, ארץ טרופית ושפע של ברזילאיות – אין מה לומר, זה היה תור זהב.

בית הכנסת העתיק ביותר בעולם החדש

   אבל לא לעולם חוסן: בשנת 1645 החל שלטונה של חברת הודו המערבית להתערער, והמתיישבים הפורטוגלים התמרדו כנגד הרשויות הליברליות. למותר לציין שאהדתם של היהודים לשלטון ההולנדי לא העלתה את חנם בעיני הפורטוגלים. בשנת 1654 נפלה גם רֶסִיפֶה, השלטון הפורטוגלי הושב על כנו, ועמו גם האינקוויזיציה. יהודי רֶסִיפֶה נמלטו על נפשם.

   רבים מהם נמלטו לאיים הקריביים, בפרט אל ג'מאיקה (אשר פיראטים יהודים סייעו לבריטים לכבוש אותה מידי הספרדים בדיוק באותה עת). למשה כהן (סליחה, מוזס כהן אנריקס) היתה הזדמנות לקדם את הקריירה שלו, והוא הפך ליד ימינו של שודד הים המהולל הנרי מורגן. אבל קבוצה של עשרים ושלושה יהודים החליטו להימלט אל מושבה הולנדית ביבשת אמריקה הצפונית, בשם ניו-אמסטרדם, לימים ניו-יורק. היתה זו קבוצת היהודים הראשונה שהגיעה אל המושבות העתידות להפוך לארצות הברית – הרבה לפני שבייגל, אירווינג ברלין והלובי היהודי יהפכו לסמלים אמריקאים. על כן הופתעו בני החבורה לא מעט כאשר פגשו עם בואם, במקום בו ניצבה סוללת התותחים שהגנה על המושבה (היום בָּאטֶרִי פָּארְק) בבחור בשם יעקב בר-שמשון. "מי אתה?" שאלו אותו בודאי, והוא מן הסתם הסביר להם שנשלח מטעם מנהיגי היהודים בהולנד לברר את סיכויי ההתישבות היהודית במקום. בדיעבד התבררו הסיכויים כלא רעים בכלל, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

האיש שהחליט להיות קיסר

ג'ושוע אברהם נורטון לא היה בן למשפחה קיסרית, מה שפסל אותו מלהתמנות לקיסר יפן, גרמניה, סין או רוסיה. הוא לא היה בחשן פוליטי חסר מעצורים כמו נפוליאון השלישי, שהשתלט על הכס הצרפתי. לא היתה לו תמיכה אפיפיורית כמו זו שניתנה לקיסר האוסטרי. לא היה לו יועץ סתרים כמו קנצלר הברזל, ביסמרק, שכבר החל לעבוד על הכתרתו של הקייזר וילהלם בגרמניה. אז הוא החליט להיות קיסר ארצות הברית. ככה, בגלל עצבים.

   יש לציין שנורטון לא היה פזיז: החלטתו להתמנות לקיסר ארצות הברית לא נעשתה בקלות דעת של איש צעיר ותאב תהילה זולה. ההחלטה היתה פרי נסיונו ארוך השנים כאיש עסקים כושל כמעט לגמרי, ונועדה להביא על תיקונם כמה קלקולים יסודיים בעולם. ובראש כל הקלקולים האלה עמדו מערכות הכלכלה והמשפט האמריקאיות. בכך הבחין נורטון כמעט מאה שנה לפני ראשוני השמאל החדש.

   נורטון נולד באנגליה, אך כבר בגיל שנתיים נטלו אותו הוריו עמם לייסד את העיר פורט אליזבת בדרום אפריקה. אולי לא למותר לציין שאביו, איש עסקים אמיד, היה ראש הקהילה היהודית הזעירה במקום. כשהגיע נורטון לפרקו עברה המשפחה אל קייפטאון, ונורטון פתח שם עסק משלו. הוא פשט את הרגל תוך שנה וחצי בדיוק. מה נותר לו לעשות? בלית ברירה עבר לעבוד כפקיד בבית מסחרו של אביו לאביזרי ספנות וניווט. הגורל הרע לא סר ממנו: בתוך ארבע שנים מתו עליו אביו, אמו ושני אחיו, ולא הותירו לו דבר זולת 40,000$ – סכום לא רע בכלל במושגי התקופה.

   שנה לאחר מכן, כשמלאו לנורטון 29, התגלה זהב בקליפורניה ופרצה הבהלה לזהב – אחת מאי ההבנות הגדולות בהסטוריה. הרפתקנים ותאבי בצע, פורעי חוק ואנשי חוק להשכיר, חלכאים ונדכאים ועשירים מופלגים, גברים, נשים, בעלי משפחות ורווקים, נוודים שחצו את אמריקה ברגל ומלחים שנטשו את ספינותיהם שנותרו ריקות מאדם מול חופי העיר – כולם עזבו הכל ונהרו אל קליפורניה מכל קצות תבל, מסין ועד איטליה. היו ביניהם כאלה ששיחק להם מזלם והם מצאו זהב רב והתעשרו, אבל רובם מצאו את עצמם נידחים וחסרי זהב. אלה ואלה נאלצו לעבוד עבודה פיזית מפרכת בערוצי הנחלים ובנקיקי ההרים, ובמהרה נטשו את מחנות מחפשי הזהב שלמרגלות הרי סיירה נוואדה וביקשו לעצמם חיי מותרות בעיר. כך הפכה סן פרנציסקו תוך שנה אחת מכפר הדייגים קטן לכרך משגשג.

הספינות הנטושות בנמל סן פרנציסקו, 1850

   נורטון נסחף אף הוא בנחיל האנושי הזה והגיע אל סן פרנציסקו עם ארנק מלא וגדוש. הוא רכש בפרוטות את אחת האוניות שננטשו בנמל והפך אותה למחסן להשכרה לסוחרים שסיפקו את מבוקשם של כל אותם מהגרים. מקץ זמן קצר רכש מגרשים ובניינים שונים בתחומי העיר, התערה בחברה הגבוהה של סן-פרנציסקו, התחכך עם עשירים ושועים. בקיצור, בפעם הראשונה – והאחרונה – בחייו, הלך לו. הוא צבר הון ניכר של רבע מיליון דולר. ואז, כמובן, הפסיד אותו.

   העניין היה שסין, שסבלה ממצוקת מזון, אסרה על יצוא האורז מתחומה. בבת אחת זינק מחיר האורז בסן פרנציסקו פי תשע. בדיוק ברגע זה שמע נורטון על אוניה שהגיעה זה עתה מפרו ועל סיפונה כמעט מאה טונות של אורז. הוא קנה את כל מטענה. המחיר שסוכם בינו ובין היבואן היה 25,000$, מתוכם 2,000$ על השולחן. הרווח הצפוי היה פי שלושה מסכום זה, ואלמלא היו מגיעות בתוך שבוע כמה אוניות נוספות מפרו, גדושות באורז באיכות טובה בהרבה, היתה העסקה יכולה להחשב למצוינת.

   במשך שנתיים וחצי התנהל מאבק משפטי מר בין נורטון לבין היבואן על גורלם של 23,000 הדולרים הנותרים, כשכל צד מאשים את יריבו ברמאות. כרגיל במקרים כאלה, הסב עצם ניהול המשפט נזקים כספיים חמורים לכל הצדדים המעורבים – למעט עורכי הדין, כמובן. אבל מה שחמור יותר, במהלך אותן שנתיים וחצי דעכה הבהלה לזהב ונגמרה. רבים מן ההמונים שגדשו את סן פרנציסקו נטשו אותה, וכמו שקורה תמיד כשמתפוצצת בועה – המחירים קרסו, האשראי הלך ונחנק, ובתוך שנים ספורות פשט נורטון את הרגל, כרגיל.

   פשיטת הרגל השפיעה קשות על נורטון. הוא נעלם לשנה – שנה של הרהורים נוגים ונוקבים על השיטה הכלכלית הרקובה והמערכת המשפטית משולחת הרסן שחברו יחד להביא לקריסתו – והגיע למסקנה שהמערכת השלטונית האמריקאית כולה רקובה מן היסוד. ובטרם יחשוד בו מישהו במניעים אנוכיים, יש לציין כי השנה היתה 1859, ובתוך שנה וחצי עתידות להגיע גם מדינות ארצות הברית עצמן למסקנה דומה, ולפתוח במלחמת אזרחים.

   הפתרון של נורטון היה לאין שיעור פחות עקוב מדם: הוא ניגש אל משרדי העתון סן-פרנציסקו בּוּלֶטִין והכריז שם בפני העורך על ביטול המשטר הקיים בארה"ב ועל התמנותו שלו עצמו לקיסר. העורך – שחווה על בשרו את הבהלה לזהב וידע היטב שרק בגלל שמשהו מוזר, אין פירושו של דבר שהוא לא נכון או לא חשוב – פרסם את הצו שהביא עמו נורטון, המורה לנציגי כל מדינות הברית להתכנס באולם הקונצרטים של סן-פרנציסקו בתוך חצי שנה. הקריירה הקיסרית של נורטון החלה.

   אמנם לא בקול תרועה רמה – נציגי כל המדינות לא צייתו, משום מה, לצו ולא התכנסו כפי שנצטוו. נוכח חוצפה כזו מצד משטר הנציגים לא נותרה לנורטון ברירה, ובצו הבא שלו – שפורסם על ידי העתונות המקומית בהתלהבות ובהבלטה – הוא הכריז על פיזור הקונגרס מטעמי שחיתות, ניצול לרעה של ההמונים ואוזלת יד כללית, ושב ודרש מן הנציגים להתכנס באולם הקונצרטים של סן-פרנציסקו. משהתכנס הקונגרס בוושינגטון – בניגוד מוחלט להוראותיו! – הורה נורטון לצבא לפזר אותו בכוח. אולי אפשר למצוא נסיבות מקלות להצדקת התנהגותם של הנציגים שלא התכנסו כמצווה, שכן אולם הקונצרטים המהולל נשרף עד עפר עוד טרם המועד שנקבע לכינוס. אולם שום נסיבות לא יכלו להצדיק את התעלמות הצבא מן הפקודות שקיבל מן הקיסר. ובכן, בדיוק היום – 26 ביולי – בדיוק לפני 150 שנה הכריז נורטון על ביטול הרפובליקה ועל יסודה של קיסרות אבסולוטית, בראשותו כמובן.

נורטון במדי שרד

   מלחמת האזרחים שפרצה זמן מה לאחר מכן כמו הצדיקה את כל חששותיו של נורטון, אשר מיהר עם סיומה לבטל את המפלגות – דמוקרטית ורפובליקנית כאחד. כקיסר ראוי לשמו, לא התעלם נורטון גם מנושאים של מדיניות חוץ, ונוכח פלישת צרפת למכסיקו בשנת 1863 הכריז על עצמו גם כשליט מכסיקו – לטובתה, כמובן. אלא שכפי שגילו עמיתיו, אלכסנדר מרוסיה ומיג'י מיפן, קל יותר לקיסר להכריז על רפורמות מאשר להביא ליישומן. שלטונו של נורטון הצטיין בסמכותיות רבה מצד הקיסר ובהתעלמות כמעט מוחלטת מצד נתיניו.

   כמעט מוחלטת, משום שתושבי סן-פרנציסקו אימצו אותו אל לבם וחלקו לו כבוד רב, אף אם לא צייתו בכל מקרה לפקודותיו. חיילי הבסיס הצבאי פְּרֶזִידְיוֹ ארגנו לו מדי שרד. לבוש מדים אלה היה נורטון מסתובב ברחובות, נכנס למסעדות וסועד כיד המלך במיטב המסעדות, אשר בעליהן ידעו כי עצם נוכחותו בהן היא הפרסומת הטובה ביותר בעיר. כאשר נאלץ לפרוע חובות, היה משלם בשטרות כסף שהנפיק בעצמו – ולמרבה ההפתעה, אלה הפכו להילך עובר לסוחר בעיר. ובינתיים הוסיף נורטון להגות את רעיונותיו המטורפים – כמו בניית גשר שיחצה את המפרץ בין סן פרנציסקו ואוקלנד הסמוכה, או הקמת ארגון כללי של מדינות העולם. היו אלה כמובן רעיונות עיוועים, ללא כל עיגון במציאות, כפי שיודע כל מי שנסע על הבֵּיי בְּרִידְג' או שמע על ארגון האומות המאוחדות.

   עם השלמת מסילת הרכבת אל סן פרנציסקו, הלכה תהילתו של נורטון ונפוצה בכל רחבי ארצות הברית. נורטון, הסובב ברחובות עירו במדי שרד ומפרסם מפעם לפעם צווים קיסריים, הפך להיות אטרקציה תיירותית. ובטרם ינוד מישהו בראשו ויצקצק בלשונו לאמור: "איזה מין קיסר זה שאיננו אלא אטרקציה לתיירים?", יש לשאול: והמלכה אליזבת השניה מאנגליה, מה היא?

   הקיסר נורטון, האיש שביטל את הרפובליקה של ארצות הברית, מת בשנת 1880 למרבה צערם של תושבי סן פרנציסקו ושל רבים אחרים, מקץ עשרים שנות ארוחות חינם במיטב מסעדות העיר ופרסומים חוזרים ונשנים של רעיונותיו במיטב עתוני המערב. נראה אתכם מצליחים יותר ממנו.