היינו כחולמים – על מכתבי הרבנים והרבניות, יהדות, גזענות וחוני המעגל

אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק [חוני המעגל – יב"ע] היה מצטער על מקרא זה (תהילים קכו) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (בבלי, תענית כ"ג ע"א)

מצטער, בהקשר זה, אין פירושו עצוב או מתחרט, אלא מתיגע להבין את פשרו. בערוב ימיו, היה סבא שמוליק (תלמיד בישיבת ברטיסלבה, מעפיל, לוחם במלחמת הקוממיות, ממתישבי בית יוסף, חובב מופלג של דברי תורה ושירה, לימים בעל קורא בבית הכנסת בו נהג להתפלל ברחובות) מרבה להצטער על הפסוק מאמצע הקידוש "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים". מקץ שנים של הרהור, החליט סבא שמוליק לשנות מעט את הנוסח, והיה מקדש "כי בנו בחרת ואתנו קידשת עם כל העמים". לנגד עיני, סביב שולחן השבת, קמה לתחיה מחלוקת מימי בית שני ושיבת ציון, אותה שיבת ציון שבמהלכה היינו כחולמים. היא המחלוקת שבין שבי ציון, שכדי להתמודד עם איום ההתבוללות בלחץ החיים בגולה הגו תפישׂת יהדות המדגישה את ההקפדה על המוצא היהודי והחוזה גאולה יהודית ספיציפית (ולפי חלק מן הגרסאות, כוללת נקמות בגויים), ובין הנשארים בציון, אשר הגו תפישׂה מרחיבה הרבה יותר של "מיהו יהודי", של היחס בין היהודים ליתר אומות העולם ושל זהות המשתתפים בגאולה העתידית (רמז: כולם). זהו המאבק בין תפישׂת "זרע קודש" ותפישׂת "עם עולם", שהכתיב את אופיה ומהלכה של שיבת ציון הראשונה, הראויה לעיון ולימוד נפרד.

לשני אנשים בדברי ימי עם ישראל היו גם הסמכות וגם הביצים לקבוע מיהו יהודי. הראשון הוא עזרא הסופר, שקיבל מנדט מפורש בעניין זה ממלך פרס, על רקע המאבק בין שתי התפישׂות; השני, להבדיל אלף אלפי הבדלות, היה אדולף היטלר. עם כל הצרימה שבכלילת שני האנשים הללו במשפט אחד – הבדל של יום ולילה קיים בין הרקע למעשיהם, נקודת המוצא שלהם, שיטותיהם ומדת האימה שבמעשיהם – קיימים כמה קווי דמיון בין המסקנות שהגיעו אליהן שניהם: שניהם הגיעו למסקנה שהיהדות היא עניין מבוסס מוצא, כלומר גזע; הצלחת שניהם היתה מוגבלת (עזרא הסופר לא הצליח לאכוף לגמרי את האיסור שקבע על הנישואין עם נשים נכריות; אדולף היטלר הצליח להשמיד רק כשליש מן היהודים); וחשוב מכל לעניינינו: שניהם שאבו את סמכותם משלטון נוכרי – עזרא הסופר ממלכות פרס, היטלר מן הרייך השלישי הגרמני. בטווח שבין שתי נקודות הזמן הללו היה חלק ניכר מן העם היהודי שרוי בגולה, והתפישׂות הגלותיות בדבר התבדלות קנאית,תפישׂות שנוצרו מלכתחילה כדי לענות על אתגרי הגולה, עוד התעצמו נוכח הריב הדתי שבין היהודים לבין נוצרים ומושׂלמים. כמעט אפשר לומר שיותר מששמרו ישראל על השבת – הם פחדו מהגויים.

שיטת ארץ ישראל עצמה היתה מרחיבה הרבה יותר, כך עולה מהעדר טכס ותהליך רבני בפרשת הצטרפותה של רות המואביה לעם ישראל; מן הקלות שבה קיבל לתוכו עם ישראל קבוצות אתניות שלמות – אדומים ויטורים – בימי החשמונאים; כך משתמע גם מכך שהתומכים בהיבדלות נאלצו שוב ושוב לקבוע הלכות על טומאת גויים, בימי גזרות אנטיוכוס וערב המרד הגדול (אילו היה הרעיון של טומאת גויים נפוץ ומקובל כל כך, לא היה צריך לקבוע שוב ושוב הלכות בנושא – בחלק מן המקרים תוך שימוש בכוח נגד יהודים שהתנגדו לכך). שיטת ארץ ישראל לא היתה של הטמעות ומחיקת הזהות העצמית, אלא של זהות ברורה מצד אחד ופתיחות כלפי העולם מצד שני. היא לא זכתה לעלות להגמוניה בעולם היהודי' בעיקר בשל כוחם המספרי והפוליטי המתמשך של יהודי הגולה – גולה שהפכה לעיקר זירת קיומו של עם ישראל במשך מאות רבות של שנים.

והנה, בעצם פרשת תקומתו של עם ישראל בארצו (קל לשכוח שזו משמעותה של מדינת ישראל, כי קל לפעמים להתעלם מ-3,000 שנות הסטוריה רחוקה בלחץ הארועים של עשרות השנים האחרונות), צצה שוב התפישׂה הגלותית, הגזענית, המכוערת, בדמות רבנים ורבניות שטרם השׂכילו להבין את השינוי העצום – הפוליטי, ההסטורי, המיתולוגי, האמוני – שבעצם הקמתה של מדינת ישראל (קל לשכוח שזו משמעותה של מדינת ישראל, כי קל לפעמים להתעלם מ-60 השנים האחרונות בלחץ הארועים של 3,000 שנות הסטוריה רחוקה). שני מכתבים מן השבועות האחרונים – מכתב הרבנים ומכתב הרבניות – מבקשים להחיל את העקרונות הגזעניים של הקיום בגולה על החיים בישראל. אלה מצווים לא למכור ולהשׂכיר דירות לערבים, ואלה מזהירות מפני קשרים זוגיים בין יהודיות וערבים.

אדם חכם אמר לי פעם, בימים בהם היה מאיר כהנא סמל הגזענות בישראל: "למטה-למטה, כולנו, כל העולם, כהנא; כל השאר זה חינוך". הפיתוי לבדלנות וגזענות קיים בנו מעצם טבענו כאנשים קטנים ואינטרסנטים החיים ביקום שגדול עליהם בשש מידות. החינוך – כלומר, הנחלת לקחי העבר לצורך הכשרה להתמודדות עם העתיד – אמור להפגין בפנינו את אזלת ידן וקוצר יריעתן של תפישׂות גזעניות.

אבל החינוך הוא קליפה דקה למדי. הוא איננו יכול לשנות את טבעו הבדלני והאינטרסנטי של האדם, ואיננו יכול לבטל את הנטיה האנושית להתקבץ בקבוצות מובדלות, שהמוצא ממלא בהן תפקיד מרכזי – ויעידו, למשל, הקשיים שבהם נתקלים מהגרים בכל מקום בעולם. אבל כאשר בונים סביב הנטיות האנושיות הללו אידיאולוגיות שנועדו להצדיק אותן ולהעצים אותן – למתוח קווים ברורים על פי מוצא, לשמור על התבדלות קנאית, לראות בקו ההפרדה על פי מוצא קו שאיננו ניתן למעבר – אנחנו עוברים מתחום ההתקבצות הלגיטימי אל תחום הגזענות.

ככל  שהולך וגובר הלחץ הגזעני מצד רבנים מוגי לב, המפחדים להתמודד עם המשמעויות העמוקות של חידוש קוממיות עם ישראל בארצו (כן, חברים. המדובר בנושאים גדולים ורחבים המאלצים שימוש במלים גדולות ומליציות לעתים), כן עולה כדרך הטבע הראקציה להם, בדמות אנשים שזהות יהודית כזו, התלושה מתנאי קיומה והמאמצת השקפות גזעניות שאבד עליהן הכלח, לא מקובלת עליהם; וכיוון שאלה היוצאים בהכרזות הגזעניות מתיימרים להיות בעלי הבית של היהדות, מוצאים עצמם המתנגדים – שלא בטובתם – מתנכרים לזהותם היהודית. והנה לנו שוב רקע לקרע כמו בימי שיבת ציון הראשונה. וכמו אז, כן היום: המובילים את המהלך הם האנשים שטכסטים וחזיונות גאולה בדלניים חשובים בעיניהם פי כמה מתנאי החיים. אנשים שבעיצומה של שיבת ציון מסתובבים כחולמים, בעיניים עצומות למציאות, והוזים חזיונות חסרי שחר; וחשוב מכל – מדובר באנשים שתפישׂת עולמם מושתתת על עולם ההגות שנוצר בגולה, ושנועד לבסס קיום יהודי בגולה.

אין לנו הרשות להתנער מהם כאילו אינם חלק מאתנו: לא מן הגזענים הגלותיים ולא מתמונת המראה שלהם, הלא הם המתנכרים (הגלותיים לא פחות). משימה כבירה מוטלת על כתפי כולנו: המצאתם מחדש של הזהות היהודית, של היהדות, של הציבור היהודי, כך שיוכלו לענות על צרכי השעה ועל תנאי הקיום של שיבת ציון השניה. גם אם לא כל הרעיונות שנוצרו בגולה חייבים בביטול – כפי שסברו חלק מראשוני הציונות – אין ספק שצריך מאוד לערוך בהם מיון וניפוי, וצריך שהמיון והניפוי הזה יעשה על ידי אנשים שעוצבו בארץ ישראל לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא גם מבחינה רגשית ומושׂגית. אין טעם להיאבק במכתבי הרבנים והרבניות באמצעים חוקיים – זהו פתרון זמני בלבד. צריך לקחת את היהדות לידינו, לנער אותה היטב ולהשתלט עליה. נדבך ראשון בזה הוא דחיית הגזענות החשוכה, פרי הבאושים של הגולה.

ודאי, צפויה לזה התנגדות עזה –  הדבקים בדרכי הגולה ינסו לבלבל מושׂגים ותחומים בין הפוליטי והדתי, בין איבה לאומית וגזענות, בין דאגה לגורלנו ובין ביטול גורלם של זולתנו; הם ינסו, כרגיל, להסוות את מעשיהם בדיבורים על מסורת ועל צרכים קהילתיים. עלינו להיות ערים לשקריהם וערים גם לפעמים שבהן, מתחת למסקנות הגזעניות, מסתתרת דאגה אמיתית ולגיטימית. עלינו להיות ערים לשיטות שלהם, לנקודות החולשה שהם מנצלים, לכל מה שמסייע להם להפיץ את משנתם הגזענית, ועלינו להיות ערים לצורך לפעול לקידום פתרונות שימנעו מהם את התמיכה שהם מחפשים. עלינו להיות ערים – כדי שלא יהיה גורלנו כגורל חוני המעגל, שהצטער על הפסוק "היינו כחולמים" עד שהוצא להורג במהלך מלחמת אחים שהביאה לקצה של הקוממיות הקודמת של יהודים בארץ ישראל, בתקופת ממלכת החשמונאים.

גם לחלום צריך לדעת.

מודעות פרסומת

תכלת

 

תְּכֵלֶת

ג'וֹינְט דּוֹלֵק שְׁעָתַיִם בְּנֶפֶש יְהוּדִי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

וְאָז – אֵיךְ הִיא הוֹמִיָּה!

זֹאת אוֹמֶרֶת:

יֵש לְךָ שְׁעָתַיִם לִמְצוֹא אֵת הַנֶּצַח. זוּז!

לֶךְ-לְךָ מְאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְךָ אֶל מַמְלְכוֹת הַבּוּז,

שָׂא עֵינֶיךָ אֶל-הֶהָרִים:

אֵיזֶה עֵזֶר וְאֵיזֶה נַעֲלָיִם?

רַק אוֹר חָזָק מַכֵּה בַּסַּנְוֵרִים.

דַּלֵּג בָּעֲדִינוּת מֵעַל שוֹפְטִים, שוֹטְרִים, שָׂרִים;

אַל תָּסִיט עֵינַיִם מִן הַזְּמָן הַמִּתְנַדֵּף,

הַמִּתְקַמֵּט, קוֹפֵץ, עוֹבֵר, חוֹזֵר,

נִקְשָׁר, מֻתָּר, חוֹלֵף –

אִם תְּמַצְמֵץ הוּא שוּב יִבְרָח וְשוּב יוֹתִיר קְרָעִים:

הַרְבֵּה שָׁנִים טוֹבוֹת, אֲבָל כָּל הַיָּמִים רָעִים.

תַּהֲלוּכוֹת מֵתִים מֵהוֹדּוּ עַד סְפָרַד

וַחֲגִיגָה בִּלְתִּי מוּסְבֶּרֶת:

הַאֲזִינוּ לְנִיתוּחַ דִיגִיטָלִי של עֶקְרוֹנוֹת כְּתוּבִים בְּחֶרֶט.

קְמֵעוֹת מַעְבָּדָה וְהַבְדָּלָה בֵּין חוֹל וְחוֹל,

הַדֶּגֶל הוּא כָּחוֹל לָבָן. הָרֹאש כּוּלוֹ כָּחוֹל,

חַרְמָן, רוֹטֵט נְחִיר, מַגָּע אִשָּׁה, שְכִינָה, קַדַּחַת:

לְאָן תֵּלֵךְ מִפֹּה? פֹּה זוֹ הָאָרֶץ הַמֻּבְטָחָת…

מִמּוּל בְּרָקֵי גַּרְעִין, אֲבָל עַל רֹאש הַטַּף זֵרִים.

שָׂא אֶת עֵינֶיךָ, בֶּנְזוֹנָה,

תִּרְאֶה אֵלוּ שָׁמַיִם מוּזָרִים!

בָּם מִשְתָקֶּפֶת כֹּל יַבֶּשֶׁת, נִרְאוֹת כָּל הָעִתִּים:

מַהְפֵּכָה בְּקוּבָּה!

מוֹנְגוֹלִים בדָּנוּבַּה!

קוֹרֵיאָה, מָה עָשׂוּ בָּה!

זְמָן בְּרֵאשִׁית אֲשֶׁר זָקַן וְנֶחֱרָץ קְמָטִים

שְׁהֶם שְבִילִים וְרַק בָּהֶם מוּתֶרֶת הַצְּעִידָה,

שְמאֹל-יָמִין, שְמאֹל-יָמִין,

כּוּלָם יוֹדְעִים מָה עֹנֶשׁ עַל בְּגִידָה.

וּמִמְּרוֹם רֶכֶס אֵימָקוֹם וְאֶפֶסזְמָן,

הַבֶּט לְמַעְלָה, עַל פְּנֵי יַעַר הַמְּזוּמָן,

מֵעֵבֶר לְבִצּוֹת אַשְׁרַאי, מְעַל קֶנְיוֹן-קַנְיוֹן

הָנֵף עַל דֶּגֶל אֱמוּנָה אֶת תּוֹרֶן הִגָּיוֹן,

קְשוֹר אֵלָיו רֶשֶׁת קְלוּעַת רַעְיוֹנוֹת וְדַּרְכֵי-בִּיצּוּעַ,

לְכוֹד בָּה אֶת הָעוֹלָם, אֱסוֹף אוֹתוֹ, פַּתֵּה אוֹתוֹ בְּגַעְגּוּעַ,

הָנֵף אוֹתוֹ מְעַל הָרֹאש שָלוֹש פְּעָמִים, לְכַּפָּרָה;

הַשְׁלֵךְ אוֹתוֹ מִמְךָ וָהָלְאָה

שְבוֹר אֶת הַכֵּלִים!

הַבֵּט:

הָאוֹרוֹת מְהָבְהֵבִים. הֶם תֵכֶף מַתְחִילִים.

הַכָּל מַתְחִיל מְהַתְחָלָה.

נוּ, מָה חָשַבְתָ? גְּאוּלָה?

בְּכֶה, בְּכֶה. מְאֵש זָרָה

נוֹתְרָה רַק הַגַּחֶלֶת;

וַאֲדָמָה, יָם, עוֹלָם, בּנֵי אָדָם;

וְעַל פְּנֵי כָּל הַתְּכֵלֶת.

 

 

© ירון בן-עמי, ה'תשע"א

לייהד את השׂמאל ולהשׂמאיל את היהדות

מעטים הדברים המענגים יותר משעות אחר-הצהרים של יום ששי בארץ ישראל. מין שלווה היורדת בערך בשעה ארבע אחה"צ על שיפולי הגלבוע מעל עמק בית שאן, על מורדות הכרמל ועד הים, על רחובות תל-אביב, על מבואות כפר-סבא, על הפרדסים המעטים שעוד נותרו סביב רחובות ועל מכתש רמון. הדבר היחיד שמפריע אותה, לפחות במקום מגורי, הוא איזה רכב ברסלב המתעקש להחריד את האנשים מן הרוגע הנעים היורד עליהם לקראת השבת, כדי להודיע להם שהשבת מתקרבת. למעט אי אלה חריגות מסוג זה, מדובר בשעות חסד נדירות.

   השעות הללו הן לא רק מן הדברים המענגים ביותר עלי אדמות, הן גם מן הדברים הישׂראליים ביותר עלי אדמות. הן לא מתרחשות בלונדון, לא בסידני ואפילו לא במעוזים היהודיים והישׂראליים בניו-יורק. הפעמים היחידות שהרגשתי משהו דומה לזה בשנות מגורי בסן-פרנציסקו, למשל, היו בערב חג ההודיה ובערב חג המולד – אבל זה קרה משום שאוכלוסיית העיר אכן הצטמצמה באורח משמעותי לקראת החגים, ואני – תן לי כמה שפחות תושבי סן-פרנציסקו ואני אהיה יותר מרוצה.

מרכז הקניות בגעש-שפיים. אפילו כאן נסגרים השערים ביום ששי אחר הצהריים. (צילום: שרון בוקוב, מתוך אתר walla.co.il)

   אז מה מתרחש כאן? איזו אלכימיה מוזרה גורמת לאותן שעות בדיוק לקבל אופי אחר לגמרי? טיעון הקדושה האובייקטיבית של ערב שבת לא עומד כאן, משום שלא רק שמדובר בשעות שטרם כניסת השבת, אלא גם כאמור, אין תחושה כזו בשום מקום אחר בעולם, והלא השבת אמורה להיות בלתי תלויה במיקום גיאוגרפי. טיעון הקדושה הסובייקטיבית של השבת בעיני היהודים איננו תקף, משום שהתחושה איננה קיימת, כאמור, אפילו במעוזים יהודיים מחוץ לגבולות הארץ.

   אני חושב שמה שקורה כאן הוא חיבור נכון מאד בין כל מיני נימי תרבות, קצתם מן המורשת היהודית, קצתם מן המורשת הציונית וקצתם פיתוח אינטואיטיבי, הסכמה שבשתיקה המתגלגלת משבוע לשבוע בין תושבי ישראל. נכון, התקנות העירוניות נגד פתיחת עסקים בשבת ודאי תורמות לכך, אבל אפילו מרכזי הקניות מחוץ לערים, המנצלים בימי שבת את העדר התקנות הללו כדי לפתוח את שעריהם בפני הציבור, סוגרים את שעריהם בימי ששי אחר-הצהריים. ממש קנוניה.

   עניין שעות טרם-שבת עלה בדעתי נוכח ההודעה המסורתית לעתונות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקראת ראש השנה תשע"א. מן הנתונים שאספה הלשכה עולה ששיעור החילונים במדינה עומד על 42%, כלומר החילונים הם מיעוט לעומת החרדים, הדתיים והמסורתיים ביחד. פה ושם ציינו באזני חברים את הנתון הזה בבהלה מסוימת. כשלעצמי, התקבל הנתון הזה בעיני בהפתעה: עוד זכור לי סקר שנערך לפני כמה שנים על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שעורר עליצות רבה בקרב חוגים דתיים מסויימים לאור ממצאיו על שיעור החילונים באוכלוסיה: 20% בלבד. בשעתו, נראה היה לי אפילו הנתון הזה כמנופח ומוגזם: מבין מכרי וידידי, אשר רבים מאד מהם אינם מקפידים כלל על קיום מצוות, מעטים מאד החילונים הגמורים. הרוב מאמינים במשהו שמעל האדם, בניסוח כזה או אחר של כוח עליון, ואף גוזרים מאמונה זו כללי התנהגות מסוימים. בארבע מילים: הם סוג של דתיים.

סוג של דוסים בפסטיבל הרוחניקי "סגול". (צילום: ערן תורג'מן, מתוך אתר http://pictures.alternativli.co.il)

   והם אינם לבדם. החילונות היא רעיון חדש למדי, שאף פעם לא תפשׂ ברצינות. רוב בני האדם נותרו דתיים במדה כזו או אחרת לכל אורך התקופה המודרנית והפוסט-מודרנית, וחלום קץ ההסטוריה של ראשית שנות ה-90' חטף בראש בדיוק בשל עליתה הפרועה של האמונה הדתית לאחר קריסת האידאולוגיות הגדולות. לכל היותר אפשר לומר שאופיה של הדתיות של ימינו, לפחות בעולם המערבי ,שונה במדת מה מכפי שהיה: יותר חוויתי, יותר ניו-אייג'י, יותר אינדיבידואלי. אבל אפילו חסידי הניו-אייג' האדוקים ביותר אוהבים להתנאות בעתיקותן המשוערת של המסורות החדשות שהם ממציאים לעצמם. ומנגד, לא נעלמו הדתיים מן הנוסח הישן. כולם דרים כעת בכפיפה אחת.

   זהו אם כן המצב: אנחנו חיים במדינה שתושביה צמאי שורשים ומסורת, השוכנת בעולם שבו החיפוש אחרי הנמקות רוחניות נמצא בעליה תלולה. זה לא שמשהו מהותי השתנה, זה פשוט שיותר אי אפשר להתעלם מזה או לטאטא את זה מתחת לשטיח.

   לזיהוי המקובל בישראל בין חילוניות לשׂמאלנות יש שני מקורות: הראשון מבחינה כרונולוגית הוא דחיית הסמכות הדתית ואורח החיים הדתי על ידי החלקים הפעילים יותר והייצוגיים יותר של הציונות הסוציאליסטית. השני הוא שאלת ארץ ישראל השלמה מאז 1967, אז נמתחו קווים בין מי שקידשו כל רגב אדמה, ויהיה מה שיהיה המחיר בזכויות אדם ואזרח ובאופי הערבות ההדדית בישראל, לבין מי שקידשו את המחיר, ויהיו אשר יהיו רגבי האדמה.

   האבחנה הזו הלכה והתחדדה הודות לשלושה תהליכים שהזינו אותה וניזונו ממנה. הראשון: העלמותו הכמעט מוחלטת של כל ההיבט החברתי מן הדיון בין ימין ושמאל. אם ממשלת שמאל בהנהגת יצחק רבין פותחת בתהליכי ההפרטה הגדולים וממשלת ימין בהנהגת בנימין נתניהו היא שפועלת להשלמת התהליך, כי אז אין עוד הבדל משמעותי בין שמאל וימין מבחינה כלכלית/חברתית. ולא, לא יעזור כאן הטיעון שהעבודה איננה שמאל והליכוד איננו ימין: זו וזו מייצגות את הרוב המוחץ של המחנה המיוחס להן, והשוליים הקטנים (והקולניים לעתים) לא ישנו עובדה זו. התהליך השני הוא ההעלמות הכמעט מוחלטת של הימין האידאולוגי החילוני: השלטון המתמשך של הליכוד במדינת ישראל הפך אותו לסוג של מפלגת מרכז בתחום המדיני. אם בנימין נתניהו מדבר על שתי מדינות לשני עמים, ומתנגדיו החילונים בליכוד אף לא טורחים לנמק את התנגדותם – או שמנמקים אותה בכל פעם בטיעון אחר, קלוש למדי – כי אז אבד הכלח על האידאולוגיה של חרות, שהיתה מוקד הימין החילוני. התהליך השלישי הוא ההעלמות הכמעט מוחלטת של השמאל הדתי: אמנם מדי פעם נצנצה לה מפלגת מימד ככוכב נופל, ואמנם מדי פעם מתגלה קו שבר (כמו למשל בפרשת ההתנתקות מעזה), אבל זהו מיעוט שבמיעוט – לפחות מבחינה ציבורית-מעשית, ודאי שמבחינה סמלית.

   אבל עיון מעט מדוקדק יותר מגלה שהאבחנה דתי=ימין וחילוני=שמאל איננה מוחלטת כל כך.

מנחם אוסישקין נדחף לנאום לפני הכהן אשר היה בעת ההיא, בטכס הבאת ביכורים בתל-אביב, 1933. (צילום: זולטן קלוגר, אוסף הצילומים הלאומי)

   למשל אותם חלוצים שדחו את הסמכות הדתית ואורח החיים הדתי: הדחיה הזו היתה חלק מדחית היהדות הגלותית, שהתלמוד הוא ספר הספרים שלה וההלכה היא מערכת החוקים וההסדרים שלה. לצד דחיית התלמוד וההלכה, החליפו רבים מן החלוצים את מושא אמונתם מאלוהים לדטרמיניזם המטריאליסטי. אבל אותם חלוצים ממש לא דחו את ספר הספרים של עם ישראל מאז היותו בארצו, הלא הוא התנ"ך; ומארכס, סירקין ובורוכוב לא החליפו את משה, ישעיהו ומיכה, אלא הצטרפו אליהם. יש בנמצא סרט של טכס הבאת ביכורים בתל-אביב בראשית שנות השלושים, במגרש המכביה. מעבר לקישור לעבר היהודי בעצם קיומו של טכס הבאת ביכורים, טרחו המארגנים לפרש מחדש את הפסוקים מדברים כ"ו, הקובעים כי בטכס הביכורים יבואו בני ישראל אל "הכהן אשר יהיה בימים ההם". על הבמה המרכזית הושיבו המארגנים, על תקן הכהן אשר בעת ההיא המקבל את הביכורים, את אלכסנר זיסקינד רבינוביץ' – זקן הסופרים הציונים-סוציאליסטים בארץ ישראל. איזו יופי של בחירה לתפקיד כהן! והרחק מתל-אביב השווה אברהם שלונסקי (מי שכתב את השורות "מי זה טועה ופוסע ימין? / שמאל! שמאל! שמאל!") את הכבישים הנסללים לאורך הארץ על ידי אנשי פלוגות העבודה לרצועות תפילין. (וכאן יש קישור לראיון טלוויזיוני עם שלונסקי: מחשבים, פלסטיק, אדם, עולם. סתם ככה, כי יש אותו ברשת).

קו שבר: יוני 1967

   או למשל, קוי השבר שנמתחו בין תומכי ארץ ישראל השלמה ובין תומכי ההסדר המדיני לאחר מלחמת ששת הימים: היו אלה אמנם חובשי הכיפה הסרוגה וחובשות השביסים שהסתערו להתיישב ביהודה ושומרון, אבל עד עצם היום הזה הם נוהגים להתנאות בכך שבקרב מייסדי התנועה לארץ ישראל השלמה היו אושיות שמאל כיצחק טבנקין, מיסד הקיבוץ המאוחד, ונתן אלתרמן, מצפונו של רוב השׂמאל הציוני מאז קום המדינה. יתר על כן: אנשי גוש אמונים טענו מאז ומעולם כי הם ממשיכיה ההסטוריים של תנועת העבודה, וכי נקטו בעצם בשיטותיה של תנועת העבודה בבואם לחולל את מפעל ההתנחלות. והצדק עמם (הבעיה היא רק שהנסיבות השתנו מאז ימי חומה ומגדל ועד 1967).

   וראה זה פלא: נטייתם של חלוצי העליות הראשונות לשלב בהגותם ובאורחות חייהם התייחסויות למסורת, ואפילו לכתבי הקודש ממש, לא הפכה אותם לפחות שמאלנים – וגם לא לפחות "חילונים". אדרבא, מבחינה חברתית חיו מרביתם חיים הרבה יותר שמאלנים – במובן של חיי שיתוף, של סולידריות חברתית, של צדק סוציאלי – ממרבית המכונים "שמאל" בימינו, ולדעתי גם סייעה לרבים מהם האמונה הלוהטת בסוציאליזם להמנע מאמונה באלוהים. מה שכן, ההתייחסות למסורת ולפסוקים הפכה את המסר שלהם בעת ובעונה אחת גם ליותר מקורי וספציפי למשׂימה שניצבה בפניהם, וגם לקל יותר לעיכול על ידי שכבות רחבות בעם ישראל. ומנגד, דימויים העצמי של המתנחלים כיורשי הציונות הסוציאליסטית אולי לא הפכה אותם לאנטי-לאומנים, שלא לומר אנטי-לאומיים, אבל בהחלט הותירה את רישומה: חנן פורת, מראשוני וראשי המתנחלים, הוא עדיין קיבוצניק, למען השם, ואפילו בכפר עציון, קיבוץ לא מופרט! הוא גם הותיר את רישומו בהתארגנויות גרעיני בני-עקיבא לעירות פיתוח ובארגונים בנוסח "במעגלי צדק", העוסק בדרכו בשאלות של צדק חברתי.

אחת החומות המתגבהות בין שמאל-חילוני וימין-דתי באזור בית לחם. (צילום: יובל בן-עמי, מתוך הבלוג Everywhere.)

   ובכל זאת, עם חלוף הזמן, הלכה והתקבעה בתודעה הציבורית האבחנה בין שמאל-חילוני וימין-דתי. ועם התגבהות החומות בין הצדדים, הלך כל צד והתבצר בעמדותיו. ה"שׂמאל" החל יותר ויותר לראות בדת היהודית ובספרותה סרח עודף מיותר במקרה הטוב ומזיק במקרה הרע; ה"ימין" החל יותר ויותר לראות את ה"שׂמאלנים" כחסרי תודעה יהודית במקרה הטוב וכערב רב – במובנו האפל, הדתי – במקרה הרע. אלה כאלה זנחו – מתוך בורות או מתוך השכחה מכוונת, זועפת – את הפנים השמאלניות הרבות שניתן למצוא במקורות היהודיים.

   ואיזה שפע של פנים שׂמאלניות כאלה יש במקורות! הנה, למשל, תמצית השׂמאלנות במשפט אחד, מפיו של שמעיה (חבר של אבטליון): "אהב את המלאכה, שנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות". אהבת המלאכה – זה לב השׂמאל. שנאת הרבנות – הן הרבנות הדתית והן כל שלטון רוחני אחר – היא תנאי לחופש המחשבה. אל תתוודע לרשות – הנה לכם התנגדות יהודית למפרע להצהרת הנאמנות מבית מדרשו של ליברמן.

שמעיה, מחשובי הוגי השמאל מאז ומעולם. פרקי אבות, כתב יד פארמה.

   או למשל, הנה מה שיש לרמב"ם להגיד על סלע מחלוקת מרכזי בין חילונים ודתיים – שילוב החרדים במעגל העבודה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס /וגרם/ רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות." אין מה להוסיף.

הרמב"ם, הלכות לימוד תורה, מתוך כתב יד של "משנה תורה". ספרד, המאה ה-14

   ומה בדבר יחסי עבודה ומדיניות חברתית? הנה למשל דיונים על הלנת שכר, או על קביעת קו העוני. ועוד ועוד:  על זכויות האדם, על חופש הפרט לעומת סמכות הקהילה (ספרות השו"ת מלאה בדיונים כאלה), על ערבות הדדית. שפע של חומר.

   אין זאת אומרת שצריך לאמץ בהכרח את מסקנות הדיונים הללו (אף כי הן לעתים תואמות את עמדות השׂמאל המודרני באופן מפתיע), ואין זאת אומרת שלא צריך לנהל דיונים נוספים, שאליהם אין התיחסות במקורות. אבל אסור להיבהל מראש מלעיין, להשתמש בציטוטים ובמושׂגים, להיעזר, להתווכח.

   אבל בשל התגבהות חומות האיבה בין שׂמאל וימין, נמצאים דיונים כאלה רק בשולי-השוליים של הדיון הציבורי. אנשי הימין הדתי, שפסוק מוכן להם בפיהם לכל עת, דממו כמעט לגמרי בכל הדיונים החברתיים והכלכליים שהסעירו את ישׂראל בעשׂורים האחרונים. מנגד, אנשי השׂמאל החילוני משלמים רק לעתים נדירות מס שׂפתיים למקורות, וגם זאת בעיקר בציטוט "חביב אדם שנברא בצלם" ו"כי גר היית בארץ מצרים", כלומר בעיקר בקביעת עקרונות גדולים. מעט מאד שימוש נעשה במקורות ובסוגיות המועלות בהן כדי לדון בנושאים ספציפיים, ומעט מאד כוונה יש לאנשי השמאל המשתמשים בהם לבחון את משמעות יהדותם – ואין הכוונה כאן ליהדות במובן דתי, אלא במובנה התרבותי. במאמרו המרתק על נסיגתו של השׂמאל מהשקפת עולם אל מצפוניות אופורטוניסטית, מנתח אסף ענברי את קביעתו של עמוס עוז לגבי עיקר העיקרים של התרבות העברית: "ה'תרבות העברית' היא 'הומאניזם', היא מצפּוּן: זה מה שיש לו, לעוז, להגיד על אלפי שנות תרבות בעברית, ארמית, בלאדינו, ביידיש, ושוב בעברית; בזה מתמצה התרבות העברית – ב"קדושת החיים" של הפרט. נו, באמת." ה"נו, באמת" הזה הוא תגובה הולמת לשימוש בציטטה פה, ציטטה שם כדי להצדיק איזשהו רעיון גדול ומופשט, כמעט כעלה תאנה.

משה הס, ממבשרי הקומוניזם והציונות כאחד. אב קדמון של השמאל הלאומי? לחצו על התמונה

   השמאל הלאומי, על אף היותו כרגע זעיר למדי, מתימר לפנות לשכבות רחבות מאד. זה בסדר להתימר, בלי יומרות אין מעשים גדולים. אבל כדי לפנות לשכבות רחבות צריך איתן שׂפה משותפת, עולם מושׂגים משותף. בעידן שבו פונים יותר ויותר ישׂראלים – חילונים ודתיים כאחד, איש איש כדרכו וברמת המחויבות המתאימה לו – להעמיק את ידיעותיהם ב"ארון הספרים היהודי", נראית מובנת מאליה המסקנה כי על השׂמאל הלאומי להתחיל לפנות אף הוא אל המקורות היהודיים כדי לנסח את טיעוניו באופן שיתקבל על דעתם של רבים-רבים שאינם נמנים כרגע על תומכיו. המדובר הן בציבור הרחב – אשר כרגיל איננו אדוק בהשקפותיו לימין או לשמאל, לדתיות או לחילוניות, לזרם כזה או לזרם אחר, אלא בורר לו תערובת מכאן ומכאן ויעניק את תמיכתו למי שייטיב יותר עם מצבו החומרי והחברתי – והן במי שמצטיירים כרגע ברבים מדיוניו של השׂמאל הלאומי כיריביו הגדולים, והם בעצם בעלי בריתו הטבעיים, הלא הם אנשי הציונות הדתית, השרויים אף הם במבוכה גדולה נוכח מאורעות חמש עשׂרה השנים האחרונות ומבקשים אף הם לחרוג מד' אמות של ארץ ישׂראל השלמה.

   סיבה נוספת, לא פחות חשובה, נעוצה בעצם התגבשותו ושמו של השׂמאל הלאומי, אשר קם בתגובה על השתלטות השׂיח האוניברסליסטי על חלקים ניכרים מן השׂמאל. האוניברסליזם של השׂמאל הוא אולי משׂאת נפש ראויה (השואבת הרבה מן האוניברסליזם הגאולי של היהדות ויתר הדתות המונותאיסטיות), אבל מעשית הוא מעולם לא עמד בשום מבחן. נהפוך הוא – כמעט בכל מקרה של התנגשות בין אינטרסים לאומיים ואינטרסים אוניברסליסטים, בחרו עיקר תומכי השׂמאל להתפשר על האוניברסליזם למען הלאומיות, ויעידו תולדות השׂמאל מאז מלחמת העולם הראשונה, לכל הפחות. שׂמאל אוניברסליסטי קנאי הוא מק-שׂמאל. אחידות – שהיא תוצאתו הבלתי נמנעת של אוניברסליזם – היא נזק (ובעיני אפילו אחדות היא מפוקפקת).

   ועוד סיבה: עצם הפניה אל המקורות היהודיים, הן אל הסוגיות שהם מעלים, הן אל הלשון שבה הם מעלים אותן והן אל אופן הטיפול בהן, תאלץ אותנו, אנשי השׂמאל הלאומי, לנסח את השקפותינו באופן ספציפי לתנאים של עם ישראל בארץ ישראל, לעסוק בסוגיות השונות העומדות לפתחנו בצורה מקורית וספציפית לתנאי חיינו כאן. היהדות כאן והיא לא הולכת לשום מקום, והנסיון להתעלם ממנה התברר ככשלון גמור, מכל בחינה. במקום למצוא דרכים לעקוף אותה, אנחנו צריכים למצוא דרכים לעצב אותה, כשם שכל דור ודור עיצב אותה על פי צרכיו ותנאי חייו. עוד נצטרך להתמודד עם שאלת מיהו יהודי, עם שאלת השבת, עם שאלות הקברים העתיקים. היעלה על הדעת עיסוק כזה מבלי להידרש למקורות היהודיים, ולו כדי להתווכח איתם? כל הדיבורים על מדינת הלכה הלא הם הבל ורעות-רוח: ההלכה מעולם לא ניסתה ברצינות לגבש דפוסים לחיים יהודיים עצמאיים, ומאז פרוץ המדינה היו רק נסיונות מהוססים ומגומגמים מצד אנשים דתיים – רובם ככולם ממגזר הציונות הדתית – לסגור פינה פה, לכבות שריפה שם. התחום פרוץ לגמרי. עלינו מוטלת המשימה – ובחלקנו נפלה הזכות – להניע את מהלך התאמתה של היהדות למציאות החדשה של עם ישראל. ומוטב שנכלול מראש את השמאלנות במסגרת נסיון זה.

   ואחרון אחרון: העיסוק בסוגיות מן המקורות והשימוש במסורת מהדהדים באופן טבעי בציבור הישראלי. למה באופן טבעי? משום שחיי כל אדם וכל קבוצה הם גם – אמנם בפירוש לא רק, אבל גם – הדהוד של החברה והתרבות שמהם צמחו. איך באופן טבעי? כמו יום ששי אחרי הצהריים.