בחלומי

זירת חלומי

ובחלומי, מכריז יו"ר הכנסת על הודעה מיוחדת שישא הרב הראשי לישראל.

   המליאה כולה נדרכת. עצם נוכחותם ביציע הכבוד של חשובי הרבנים, מזקן הרבנים הליטאים ומנהיג הרבנים הספרדים ועד נשיא התנועה ליהדות מתקדמת, די בה כדי להבהיר כי דברים חשובים עתידים להאמר. הרבנים ביציע אמנם אינם  מפטפטים בידידות – כבודו של רב אינו מחול – אבל שומרים על אווירה קורקטית, ולו רק כדי שלא למחול על כבודם מול שכניהם ליציע: משוררים ואילי תעשייה, ראשי ארגונים חברתיים ובכירי פעילי איכות הסביבה, מנהלי רשתות חינוך ונציגי החקלאים, אישי דת נוצרים, מוסלמים ודרוזים ושגרירים זרים שהוזמנו למושב המיוחד. למטה, באולם המליאה, לא הרשה לעצמו איש מחברי הכנסת להעדר מן הישיבה הזו, לא משמאל ולא מימין. פה ושם חולפת ג'ירפה נודדת בטיסה מעל ראשי הנוכחים. מפל מים פוער את פיו לפתע מקיר האבן המעוצב, שופך כמה וכמה מטרים קוב וחוזר ונסתם בקול תרועת חצוצרות וסקסופונים. איש לא משתומם. זה הרי חלום.

   הרב הראשי לישראל (יש רק אחד. חלום, כבר אמרנו.) עולה בהדרת כבוד לדוכן הנואמים בכנסת. הוא משתעל קלות, מנתר שניים שלושה ניתורי חימום ומחולל סיבוב שלם סביב עצמו באוויר בטרם יגש אל המיקרופון. ניכר בו שהוא מתרגש, וגם שהוא מרבה להתאמן במחול מודרני. ביציע העתונות פצחו זה מכבר בטנגו סוער, איש איש ומחשבו הנייד (כיוון שזה חלום, איש לא מעיר לי שצריך גם להזכיר את הנשים שביציע העתונות. ברור לכל שחלום זה מנוסח בלשון זכר ומכוון לגברים ונשים כאחד.)

   "על דעת המקום ועל דעת הקהל, שהיא מקור הסמכות של הבית הנכבד הזה ובעצם של כולנו," פותח הרב הראשי, "על דעת ראש הממשלה…" הוא נושא לרגע את עיניו אל ראש הממשלה, היושב במקומו, לבוש וסט ובלייזר, ענוב עניבת פרפר ולחלציו בגד ים. ראש הממשלה מהנהן אליו. הוא לוגם מרטיני בקש. "…על דעת כבוד נשיא המדינה, שנבצר ממנו להיות כאן היום עמנו בשל העובדה שסרב לוותר על משמרתו השבועית כסניטר בבית חולים, על דעת מורי ורבותי…" הוא מנפנף אל הרבנים שביציע. הם קמים כאיש אחד, שרים במקהלה את הבית הראשון של 'קסם על ים כנרת' וחוזרים לשבת בדממה דקה, "…ועל דעת עם ישראל לדורותיו, אני מתכבד לשאת בפניכם את הדברים הבאים." שיעול, ניתור, סיבוב.

   "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל," מישיר הרב הראשי מבט בהתרגשות. "זו עובדה ברורה. היא היתה שייכת לו בפועל בעבר, עברה במשך שנים רבות להיות שייכת לו בחלומותיו, וחזרה להיות שייכת לו בפועל." מבטי תמיהה בקרב השגרירים הזרים ונציגי מפלגות הימין. בשביל זה הזמנתם אותנו? מלצרים בשמלות חושפניות עוברים ומגישים להם קצת וודקה, להרגע. קולות ההיפופוטמים העולים עם ערב מן הנהר מתמזגים ברחש זאבים המציעים לכבשים את המטה.

   "חזרנו שלא על מנת לעזוב שוב," ממשיך הרב הראשי, "העזנו, עשינו והצלחנו. אבל לא שכחנו בדרך את דברי ימינו הארוכים, ולא שכחנו את הלקחים שלמדנו מהם. העם היהודי למוד הסבל איננו יכול לראות עוד בצער שכניו לארץ. הוא איננו יכול ואיננו רוצה לעמוד בדרכם למימוש שאיפותיהם, יהיו אשר יהיו."

שגריר צרפת

   "בדיוק, לעזאזל!" נשמעת קריאת ביניים. זהו שגריר צרפת, אדם צנוע ונטול יומרות והתנשאות. "גם אני אף פעם לא הבנתי מה הם רוצים!". ויכוח נפתח בנושא זה בין חברי הכנסת הערבים לבין השגרירים הזרים ובינם לבין עצמם, אך הרב הראשי מהסה אותם בתנועת יד סלחנית. שיעול, ניתור סיבוב.

   "זה לא משנה. לא בשביל זה התכנסנו כאן," הוא מרגיע את הנאספים. "כלומר," הוא מודה, "מבחינה מסוימת דווקא כן בשביל זה התכנסנו כאן." הוא נושא את מבטו. "מצד שני, הרי איש לא יעלה על דעתו שאנחנו נוותר משום כך על מימוש שאיפותינו שלנו ועל זכותנו על הארץ."

   "דווקא כן!" קופץ שגריר ונצואלה, אך זוג ינשופים במדי אחות משתלטים עליו לאלתר ושולחים אותו לחינוך מחדש בקופי-שופ באמשׂטרדם.

   "אשר על כן," מתעלם הרב הראשי מן ההפרעה, "על דעת המקום ועל דעת הקהל, מחליט בזה העם היהודי למסור לשכנינו הפלשתינים את יהודה ושומרון, חבלי הארץ שהם עיקר יישובם, כ פ י ק ד ו ן  לתקופה של שש מאות שנה. בעוד שש מאות שנה נפתח שוב את הנושא."

   אווירת חשמל במשכן הכנסת. ברקים מכים פה ושם בקירות. איש לא נפגע. עובדי חברת החשמל, חמושים במקלות גולף, מנתבים אותם למערכת הפקת החשמל הטבעית הנמצאת בימים אלה בשלבי ניסוי מתקדמים.

שתי גדות לשוודיה

   "מדינות העולם, כמעט כולן, הציעו לשמש כערבות למימוש הסכם זה. גם אילו היינו סומכים עליהן," נועץ הרב מבט חמור בשגריר מאוריטניה, "לא היינו מעלים על דעתנו לקבל ערבויות בנושא זה. על אחת כמה וכמה לאור נסיוננו עם אומות העולם, שאיננו סומכים עליהן בכלל. אני מדבר אליך, גוסטב!" הוא מורה באצבעו על שגריר שוודיה המעביר בינתיים סיוע הומניטרי לארגון טרור הינדי באסטוניה. שגריר שוודיה נחרד ומזדקף. "לא!" מכריז הרב הראשי ועוטה לפתע את פניו של בן-גוריון. "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים."

   "וכדורגל משחקים תשעים דקות!" קובע סגן שר הרווחה לשעבר, שפוטר לפני ימים ספורים מעבודתו כדי שיחלוק את גורל האנשים שעל הטיפול בהם הופקד. סוסים ברודים ואמוצים מדלגים מעליו בלאט.

   "אני משוכנע," מחזיר הרב הראשי את הדיון לפסים ענייניים, "ששכנינו ידעו לנצל היטב את הזמן לבניית מוסדות חברתיים שיהיו דוגמה ומופת לכל העמים.  אנחנו מודעים, כמובן, לכך שקיימת אפשרות שלא כך ינהגו, אבל זהו סיכון שאנחנו מוכנים לקבל על עצמנו, ונדע לעמוד בו." שיעול, ניתור, סיבוב.

   "התנועה הציונית הניבה מתוכה שתי תנועות לאומיות שכנות," ניגש הרב הראשי לסיכום דבריו, לקול צהלות הציבור. צירוף הזמנים הוא מקרי בהחלט: פשוט, באותו רגע הודיעה יושבת ראש פיפ"א שנבחרת שלא תשחק כדורגל יפה במונדיאל הקרוב, תסולק ממנו לאלתר. התשואות על הכרזתה חודרות לאולם המליאה. "התנועה הלאומית של עם ישראל החלה כבר לממש את שאיפותיה," איש לא מפספס את הדגש בדבריו של הרב הראשי. "כעת הגיעה גם תורה של התנועה הלאומית השניה, הפלשתינית. אני גאה ומאושר להכריז כי לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, להכריז על הקמת מדינה פלשתינית בתחומי יהודה ושומרון, היא מדינת פלשתין!"

   תשואות. נציגי המתנחלים מתחבקים עם שחקני הפועל תל אביב. ראשי הבנקים מסתכלים בשעון: עוד דרך ארוכה מצפה להם עד בתיהם שבאופקים ודימונה. עתונאים זרים צועקים ביאוש: נגמרו החיים הטובים. הגדי הרובץ בפינה מוריד זו הפעם השלישית מישבנו את ידו של הנמר המנמנם לידו. יש גבול גם לפמיליאריות, כן?

   "אנו, היהודים," מבטיח הרב לסיום, "ננצל את שש מאות השנה האלה כדי להקדיש את מיטב מאמצינו לניכוש העשבים השוטים שצמחו בחברתנו ולבנייתה של חברה המבוססת על שותפות גורל וערבות הדדית. מכל מקום," הוא חותם, "תאלץ כעת הקהילה הבינלאומית להתיחס עניינית לסכסוכים השונים ברחבי תבל, כי אנחנו את תפקידנו כתירוץ הקבוע גמרנו. מובן מאליו שמועצת זכויות האדם של האו"ם יוצאת מכלל זה, ונתיר לה להמשיך לצייר אותנו כבני השטן. מה שכן, באופן אישי אני מתכוון לפעול לכך שעד עוד שש מאות שנה, כבר לא תהיה משמעות למושג מדינה. לא נותר לי אלא להזמין את הקהל למסיבת ריקודים ברחבת המשכן."

   הרב הראשי יורד מן הדוכן ואני מתעורר.  

מודעות פרסומת

"תפילת הנערות" והשמאל הלאומי

לפני כמה ימים, באווירת שלהי החגים, ראיתי את סרטו של רינו צרור "תפילת הנערות". סרט קורע, מטלטל, על רגעיו האחרונים של גוש קטיף. סרט חובה (לדעתי, כמובן) לקראת הימים שעוד נכונו לנו (ואיזה כיף שלא צריך טלוויזיה כדי לראות דברים כאלה, ושכל אחד יכול לראות אותם בזמנו, בשידור מקוון. קליפת הטלוויזיה זרקתי, תוכה אכלתי.)

   הסרט מלווה את תפילתן האחרונה בגוש קטיף של כאלף נערות – מן הסתם רובן מתנחלות ובנות מתנחלות, ומקצתן אוהדות התנחלויות שבאו מחוץ לגוש כדי להביע את תמיכתן במפונים. אלף נערות הסתגרו בבית הכנסת שבגוש קטיף, ובשירה וצעקות התפללו אל אלוהיהן שיעביר מעליהן את גזרת הפינוי. במשך דקות רבות מוקדש המסך אך ורק לתפילות שנשאו הנערות, בלוויית מראי מקום של רינו צרור – הפסוק הזה מן הקדושה, הפסוק הזה מתהלים – הערות טבות, מאופקות, מעניקות הקשר. ובסופו של הסרט – סיכום קצר של המשך האלימות באזור (מבצע עופרת יצוקה, מלחמת לבנון השניה), המוצגת כהמשך ישיר, כמעט כתוצאה של הפינוי. לא נורא, מניפולציה של העובדות היא מרכיב הכרחי בדיווח עתונאי (מי לעזאזל המציא את מושג-ההבל "דיווח אובייקטיבי"? כנראה מישהו חסר דעה על המציאות, או פחדן מאין כמוהו).

ירמיהו. ניסה להסביר למורדים בבבל שזה שאלוהים מסתכל זה דווקא לא לטובתם.

   שני אבחנות הלכו והתחזקו בי במהלך הסרט. האחת מהן הפתיעה אפילו אותי, בהיותה אבחנה תאולוגית. אני שונא תאולוגיה, לא מאמין באלוהים ומשתדל לא להתעסק בכלל בסוגיות של אמונה ותוכנית קוסמית. ובכל זאת: חלק גדול מתפילותיהן של הנערות הפצירו באלוהים שלא יתכחש לשוועתן. "אל תסתר פניך ממני" היה הפסוק ששב והדהד באוזני, גם במהלך הסרט וגם אחריו. ועוד תוך כדי הסרט תמהתי לעצמי: מאחורי הקריאה הזו, מאחורי התחינה הזו, מסתתרת הנחה של התעלמות אלוהית מן הנעשה עלי אדמות. מעבר לתהייה כיצד יכול אדם, המאמין באל כל-יודע, להניח שאותו האל מתעלם מן הנעשה עלי אדמות (ובפרט אם המעשה, כגון ההתנתקות, נתפש על ידי המתפללות כפגיעה של ממש בתוכנית האלוהית, אשר פרטים ממנה התגלו להן – יש להניח – בדרך כלשהי), הלכה והתגברה בי תהיה נוספת: כיצד זה אין הנערות רואות שלא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים מלא? כיצד אינן מבינות שעל פי עולם המושגים שלהן עצמן, אלוהים איננו מתעלם מן ההתנתקות ומכסה את עצמו, אלא מאפשר אותה ומפנה אל עבר גוש קטיף ואל כל יושביו את מלוא פניו.

תוצאות המרד הגדול. נשרוף את האוכל, נשרוף אחד את השני. אלוהים כבר יושיע, לא?

   וכידוע, לא ראה איש את פניו וחי. ועל כן היה טבעי כל כך לראות, בסוף התפילה, את שליח הציבור קורא אל מלא רחמים ואת הנוכחים קורעים קריעה בבגדם. הם סברו שגוש קטיף הוא שמת, ועליו הם מתאבלים וקורעים קריעה (כמצווה על מי שרואה את ערי יהודה בחורבנן). ואני הרהרתי לי שמי שמתה כאן היתה תפישׂת הגאולה המתנחלית, אשר גם אם יש עוד מי שמנסים להנשים אותה, היא כבר איננה גוססת, אלא מתה לגמרי. קפיצת הדרך שביקשו המתנחלים לעשות בדרך אל הגאולה התבררה כנסיון נפל. התברר עוד, כי עם הנצח – כלשון הצהרתם היהירה והמניפולטיבית של מי שביקשו לעצור את ההתנתקות – אכן איננו מפחד מדרך ארוכה, בניגוד למתנחלים התובעים את הגאולה עכשיו, מיד, על פי תנאיהם-הם. וכמו בכל המקרים של תנועות גאולה שהסתמכו על עזרתו הישירה של אלוהים – מהמרד נגד הבבלים ועד המרד הגדול נגד הרומאים, מדוד אלרואי ועד שבתאי צבי, מרבי יוסף דלה-ריינה ועד תנועת ההתנחלות עצמה – הביאה הפניה אל מבטו הישיר של אלוהים למות התנועה. מוות כואב, בייסורים. כי מי ראה את פניו וחי?

ציונות שמאלית מקורית. מפנים עורף להסתמכות המוחלטת על אלוהים (ופורשים מרבד גנים)

   ואנחנו, אנשי השמאל הלאומי, שמשום מה חרטנו על דגלינו כסעיף ראשון – מבחינה כרונולוגית – ומרכזי – מבחינת כמות הדיון המוקדשת לו לעומת נושאים אחרים – את הפסקת הכיבוש, שפירושה ההכרחי עקירתם של רבים מן המתנחלים מבתיהם ושל ויתור על אחרים מביניהם, שיבחרו באזרחות פלשתינית, מה הלקחים שלנו מן הפרשה הזו?

   לדעתי הם חייבים להיות קשורים בתובנה השניה שהתעוררה בי בעקבות הסרט. התובנה הזו התעוררה במהלך שיטוט של המצלמה בחורבות נווה דקלים, שנים ספורות לאחר הפינוי. למעט מבנה אחד – מבנה מועצת נווה דקלים שהפך למכללה אישׂלמית לבנות – כסה החול את נווה דקלים. מקומות שהיו גן פורח חזרו להיות דיונות. ולפתע נזכרתי שבמקום שבו פועלים ציונים, נפרשת לא רק שׂלמת בטון ומלט (שהיא משום מה השורה היחידה שנהוג לצטט מ"שיר בוקר" של אלתרמן), אלא גם מרבדי גנים. יש אולי טעם לפגם, מבחינה אקולוגית, הן בשלמת הבטון והן במרבדי הגנים היזומים, אבל יש כפליים טעם של פגם בטהרנות אידאולוגית – כל טהרנות אידאולוגית, בין אם היא של אידאולוגית גאולה, בין אם היא של אידאולוגיה סביבתית ובין אם היא של אידיאולוגיה חברתית.

שבתאי צבי. שכנע את כולם בגילוי פנים חד משמעי. קטסטרופה.

   ושוב, בפעם המי יודע כמה, עלה בדעתי שהמתנחלים הם בעלי הברית הטבעיים שלנו בבואנו להגשים את הפרק הפחות מדובר – והחשוב פי כמה – של רעיונותיו המוצהרים של השמאל הלאומי, אותו הפרק הדן בהקמת "חברת מופת" (כמה אני שונא את הביטוי המתנשא הזה!). להט אמונתם, נכונותם להתגייס למשימות שנתפשׂות בעיניהם כלאומיות, המחויבות המובנית שלהם לערבות הדדית, דבקותם בציונות – לא בגרסה של הציונות שאני מסכים לה, לא בגרסה של הציונות שיש לה סיכוי בעיני, אבל בגרסה של הציונות למרות הכל – הם נכסים רבי חשיבות, הכרחיים, שיהיה עלינו למצוא נתיבות אליהם.

הרבנים חנן פורת ולוינגר עם אישור ההתנחלות בסבסטיה. פחד עמוק מדרך ארוכה.

   יוצא מזה שאנחנו נתונים במלכוד: מצד אחד אנחנו מניפים (לצערי) בכל הזדמנות את דגל סיום הכיבוש (לצערי, משום שאנחנו רק מניפים דגל, כלומר נוקטים במחווה ריקה. הנפת דגל איננה אלא קיטש דלוח אם אין מאחוריה פעולה, חוויה, תוכנית; הנפת דגל שכולו נגד איננה אלא קיטש דלוח ומביס את עצמו). כלומר, אנחנו דוגלים במטרה העתידה להרע את מצבם של המתנחלים בעיני עצמם. מצד שני עוד נזדקק למתנחלים – ללהטם, לכשרונם, לרעיונותיהם. ובאין לנו תוכנית המגבה את דגל סיום הכיבוש (מה יעלה בגורל המתנחלים? איך יתנהל סיום הכיבוש בפועל? מה תוכניות המגרה שלנו להתפרצויות האלימות הפלשתיניות שעוד יבואו בעקבות סיום הכיבוש? מי ישלם את החשבון, בכסף?), חייבים להודות שאין לנו כרגע שום דבר העשוי למשוך את המתנחלים ותומכיהם לצדנו.

   עשיה, היא שהיתה מקור כוחם של המתנחלים: קביעת העובדות בשטח באמצעות מעשים בלתי פוסקים, היא שאפשרה להם לרבוע את סדר היום הציבורי. הדיון התנהל אולי על ידי עתונאים "שמאלנים" (כלומר, ליברלים חסרי מחויבות, המכונים על ידי המתנחלים "שמאלנים"), אבל נושאיו נקבעו על ידי המתנחלים. מעשה ההתנתקות – אף שהיה מעשה הרס, ולכן כואב ומר – שגרם למתנחלים להפנות את כל מרצם למחאה עקרה, כנגד שרון, כנגד השמאל, כנגד אלוהים, כנגד, כנגד, כנגד – הוא שהעניק את הכוח לממשלתו של שרון, כוח שדי היה בו כדי להביא בוחרים רבים מאד להצביע בסקרים הבאים עבור מפלגה פיקטיבית, נטולת דרך, נטולת הצעות מעשיות, נטולת אחריות ציבורית, אפילו נטולת שרון, רק משום שפעם ביצע מיסד המפלגה (שהיה כבר נתון בתרדמת בזמן הבחירות) מעשה של ממש. עוד כשהיה במפלגה אחרת.

השמאל הלאומי. מדברים ומחלקים ומחכים ומחכים.

   ומה אנחנו, בשמאל הלאומי? לא רק נגד ונגד ונגד? איזו תוכנית מעשית הבאנו? מה עשינו חוץ מהכרזות ותעמולה (העשויה אולי להיות חשובה, אבל לא כשהיא כשלעצמה, נטולת מעשים בשטח)?

   אם נפנה לעשיה של ממש – התארגנויות מקומיות לנקיון גנים ציבוריים, הפעלת ספריות ניידות, הקמת לשכות תעסוקה, סיוע להתארגנויות עובדים, נטיעות, הקמת קהילות – אז, ורק אז, תהיה להתארגנות שלנו משמעות כלשהי מעבר ליחצ"נות פסיבית. ואם תהיה לה משמעות, נוכל אולי להתחיל למצוא נתיבות אל המתנחלים ותומכיהם. אם נוכיח במעשים את יכולותינו ואת כוונותינו, ייקל עלינו לשכנע את תאבי המעשים והמשמעות בתועלת שבדרכנו. אחרת כמונו כנערות שעומדות בבית הכנסת בגוש קטיף: מתפללים בכל הכוח ומנסים להתגבר על הסתר הפנים, מבלי להבין שהפנים כבר מופנות אלינו מזמן, ושאם לא נעשה מעשה נישרף באורן, ויבוא חורבן על מיטב תקוותינו.

   חובת ההוכחה עלינו.

שלומית בונה סוכה

חייל מלגיון הזרים. בסוף זה יתקשר (בעקיפין) לסוכות

   מרסל טוביאס, מאבות חיל הצנחנים הישראלי, עבר בחייו ארבעה צבאות ומחתרת אחת לפחות. מסופר עליו, שכשהתגייס לחיל הישראלי הצעיר ונתקל שם במושגים הצבאיים המשונים של בוגרי הפלמ"ח, התעטפה עליו נפשו במבוכה. כבוגר לגיון הזרים הצרפתי – אחת היחידות הצבאיות הידועות ביותר (לשמצה?) והקשוחות ביותר עלי אדמות, לפחות עד לאחרונה – וכבוגר האצ"ל – מהמחתרות הפחות פלמ"חניקיות שהתקיימו מעולם – לא התקבל על דעתו של טוביאס המושג "טוהר הנשק", שהביאו עמם חניכיו של יצחק שדה. "אני לא מכיר נשק טהור," אמר טוביאס על פי האגדה – "אני מכיר נשק נקי שיורה או נשק מלוכלך שלא יורה."

   זו, פחות או יותר, דעתי על שירה. לפני שנים מספר נקלעתי לדיון על שירה "גבוהה" מול שירה "נמוכה". ישבנו בכתה, והמרצה לספרות – בעלת תודעה אליטיסטית מפותחת –  הגנה בחרוף נפש על השירה ה"גבוהה" ודרסה בקול רעש לא נעים את השירה ה"נמוכה". אני, עצם אזכור המושׂגים הללו מקפיץ לי את כל הפיוזים. לא מכיר שירה גבוהה ולא מכיר שירה נמוכה. מכיר שירה טובה שפוגעת ונוגעת, ושירה לא טובה שלא פוגעת ולא נוגעת, אלא בכלל תולעת. כמובן שלא שתקתי למרצה הזאת. התפתח קרב רחוב אידיאולוגי, שכדי לסיים אותו היא החליטה לשאול אותי מהי שירה טובה בעיני. מבלי היסוס ציטטתי באוזניה את שורת השירה הטובה ביותר ששמעתי מימי –  (למותר לציין שלא רק שלא ברור מי כתב אותה – אולי בליינד גארי דייויס? –  אלא גם שהיא באה משיר זמר, וליתר דיוק מבלוז ענתיקה, ושהיא פחות או יותר הדבר הכי רחוק בעולם ממה שנחשב בעיני אותה מרצה כשירה "גבוהה") – והרי היא לפניכם, השורה הראשונה בבית השני בשיר שבקליפ הבא (כאן בביצוע דילן והבאנד):

Baby, Let me follow you down,

Baby, Let me follow you down:

Well, I'll do anything in this god almighty world

If you just let me follow you down

  למה אני נדרש לכל זה בכלל?

ככה (כבר) לא בונים סוכה

   תוך כדי הקמת הסוכה אתמול, אחרי "סוכתי הסוכה" ו"פטיש, מסמר/ניקח מהר" ששרו הבנדיט והחוליגן בקולי קולות (ואגב כך אילצו אותי להתמודד עם התחלפות הדורות והמצאת הסוכה לנצח. הולך ופוחת המסמר…), פצחו הפרחחים בשירת "שלומית בונה סוכה". ואני, הטיפש, זלגתי דמעה או שתיים, כרגיל. ככה זה בכל פעם שאני שומע או שר את השיר הזה. אהובתי, המכירה כבר את ההרגל המגונה הזה שלי להתרגש משירים, חייכה כדרכה, ואני הרהרתי לי בשאלה מה יש בו בשיר הזה, לכל הרוחות, שלוחץ לי על כל הכפתורים?

   טוב, האמת היא שזה קורה לי עם כל מיני שירים של נעמי שמר, שהייתה משוררת אדירה. וכן, אני מכיר את הויכוח האם היא פזמונאית או משוררת (המתנהל לעתים קרובות מדי על פי אמות מדה פוליטיות, ולא פואטיות). הלא משום כך בכלל פתחתי במרסל טוביאס, במורה לספרות ובדילן (כלומר בליינד גארי דייויס, אולי). ובכן, למען הגילוי הנאות: בעיני היא משוררת ומלחינה מעולה, שכתבה המון שירים מפעימים, הרבה מאד שירים טובים, וכמה וכמה שירים לא טובים (שלא לומר מיותרים). אבל מכל שיריה, שלומית בונה סוכה הוא אחד מקומץ שחונק את גרוני בכל פעם מחדש.

    כי בארבעה בתים של שיר ילדים צררה נעמי שמר את מיטב החלומות והמיתוסים של עם ישראל. כמעט כמו קוד דחוס ומוצפן היטב של הטובים והיפים שבחלומותי (חלומותינו?). איך אמר אורי זוהר לפני שויתר על חיי עולם לטובת חיי שעה, כהקדמה לשיר אבשלום? זהו שיר שמספר על החלומות הכי וורודים, אלה שכבר כמעט שכחנו שחלמנו אותם.

תפילת ערבית מתוך סידור אליהו בחור, מנטובה 1562

   כי מה עושה שלומית? היא לא מחכה לאלהים שיפרושׂ עלינו את סוכת שלומו, ככתוב בסידור – מהציפיות הארוכות והבלתי ממומשות מאז ומעולם – אלא ניגשת למלאכה בעצמה, במלוא המעשיות והרצינות. הלא על כן היא עסוקה היום. היא בונה לה מעון ארעי – הלא זו ההגדרה של סוכה – ומשקיעה בו את כל המרץ שמקדישים אחרים למעון קבע. היא לא מתפתה לפרוט את עבודתה לכסף, ומעטרת את הסוכה לא בקישוטים יקרים תוצרת איטליה ולא בקישוטים זולים תוצרת סין; היא גם מקפידה שלא לעטר בחפצי אבן, פלסטיק או מתכת, אלא רק בדברים שמהם אי אפשר לבנות כלי מלחמה: לולב, הדסים, ענף של ערבה. אפילו הרימון הוא למאכל ולא לפיצוץ. זו סוכה שכולה געגוע: אפילו הריח הנודף בה איננו ריחה היא או ריח יושביה, אלא ריח בוסתנים רחוק.

   שלומית לא תלויה בתוכניות חיצוניות ואיננה מושפעת מאופנות או מדעת הקהל (זו שאת רשותה ביקש מי שביקש לפני פחות משבוע כדי להתפלל עם העבריינים). היא לבדה – ורק היא – תחליט מתי נשלמה המלאכה. אבל היא איננה בונה את הסוכה הזו רק בשבילה. ברגע שמסתיימת המלאכה, היא קוראת לכל השכנים: מה יש, כולנו חיים זה לצד זה, מדוע שלא נחלוק את ההישגים והשמחות? ואז מתרחש מה שהתרחש, על פי השמועה, בבית המקדש, שעל עולי הרגל אליו נאמר שהיו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". אבל בבית המקדש זהו סוג של נס, ואילו אצל שלומית – שאיננה ממתינה לאלוהים, משיחים או נסים – זה לא נס, אלא רק דבר נפלא, מסוג הדברים הנפלאים שקורים לפעמים למי שעושה את מלאכתו כראוי: לא רק שהשכנים באים בהמונים, אלא גם יש לכולם מקום.

בהיר כיהלום. כוכב הצפון מאיר דרך

   ואז, מתוך הסכך, לא נגלה עמוד ענן ולא עמוד אש, אלא רק כוכב בהיר כיהלום, שלפחות בדמיוני הוא כוכב הצפון, שעל פיו נווטו אנשים את דרכם עד שבאו הלווינים ובלבלו עליהם את הכיוונים עד כדי חוסר אפשרות לתעות ולמצוא דרך משל עצמם. אכן סוכת פלאים, שכל כולה  – לפחות לשבוע אחד – הכנסת אורחים ושלום ונטילת האחריות בידי שלומית. ומה שאנחנו יודעים – ואני חושד שגם שלומית מבינה את זה – הוא שבפעם הבאה שיושר השיר, ושלומית תיגש לעבודה, תוקם הסוכה מחדש.

   לא אעליב את תבונתכם ואמתח כאן את כל קווי המטאפורה מן השיר למציאות חיינו. איש-איש והבנתו את סביבתו ואת מציאות חייו. אבל טוב לי עד דמעות שפעם בשנה יש מי שמזכיר לי את כל החלומות הכי וורודים, אלה שלמדתי מהורי והם מהוריהם וכל אחד מאתנו צובע אותם בצבעים חדשים משלו, ואשר מצוקות היומיום גורמות לי לשכוח אותם לפעמים; וטוב לי עד דמעות לדעת שגם הבנדיט והחוליגן שרים את השיר, ושהחלום הזה יעבור אליהם כדי שיצבעו אותו בצבעים משלהם. והלוואי שיבינו גם הם – הלוואי שנבין גם אנחנו – את הצורך לבנות כל פעם מחדש, במו ידינו, את המסגרת לחלומות שלנו, מבלי לקוות שהמסגרת תהפוך לקבע כמות שהיא, אלא מתוך הבנה שהיא ארעית ושיש לחדש אותה ולבנות אותה בכל פעם ששרים את השיר.

   סליחה על הרגשנות וסוכות שמח.

לייהד את השׂמאל ולהשׂמאיל את היהדות

מעטים הדברים המענגים יותר משעות אחר-הצהרים של יום ששי בארץ ישראל. מין שלווה היורדת בערך בשעה ארבע אחה"צ על שיפולי הגלבוע מעל עמק בית שאן, על מורדות הכרמל ועד הים, על רחובות תל-אביב, על מבואות כפר-סבא, על הפרדסים המעטים שעוד נותרו סביב רחובות ועל מכתש רמון. הדבר היחיד שמפריע אותה, לפחות במקום מגורי, הוא איזה רכב ברסלב המתעקש להחריד את האנשים מן הרוגע הנעים היורד עליהם לקראת השבת, כדי להודיע להם שהשבת מתקרבת. למעט אי אלה חריגות מסוג זה, מדובר בשעות חסד נדירות.

   השעות הללו הן לא רק מן הדברים המענגים ביותר עלי אדמות, הן גם מן הדברים הישׂראליים ביותר עלי אדמות. הן לא מתרחשות בלונדון, לא בסידני ואפילו לא במעוזים היהודיים והישׂראליים בניו-יורק. הפעמים היחידות שהרגשתי משהו דומה לזה בשנות מגורי בסן-פרנציסקו, למשל, היו בערב חג ההודיה ובערב חג המולד – אבל זה קרה משום שאוכלוסיית העיר אכן הצטמצמה באורח משמעותי לקראת החגים, ואני – תן לי כמה שפחות תושבי סן-פרנציסקו ואני אהיה יותר מרוצה.

מרכז הקניות בגעש-שפיים. אפילו כאן נסגרים השערים ביום ששי אחר הצהריים. (צילום: שרון בוקוב, מתוך אתר walla.co.il)

   אז מה מתרחש כאן? איזו אלכימיה מוזרה גורמת לאותן שעות בדיוק לקבל אופי אחר לגמרי? טיעון הקדושה האובייקטיבית של ערב שבת לא עומד כאן, משום שלא רק שמדובר בשעות שטרם כניסת השבת, אלא גם כאמור, אין תחושה כזו בשום מקום אחר בעולם, והלא השבת אמורה להיות בלתי תלויה במיקום גיאוגרפי. טיעון הקדושה הסובייקטיבית של השבת בעיני היהודים איננו תקף, משום שהתחושה איננה קיימת, כאמור, אפילו במעוזים יהודיים מחוץ לגבולות הארץ.

   אני חושב שמה שקורה כאן הוא חיבור נכון מאד בין כל מיני נימי תרבות, קצתם מן המורשת היהודית, קצתם מן המורשת הציונית וקצתם פיתוח אינטואיטיבי, הסכמה שבשתיקה המתגלגלת משבוע לשבוע בין תושבי ישראל. נכון, התקנות העירוניות נגד פתיחת עסקים בשבת ודאי תורמות לכך, אבל אפילו מרכזי הקניות מחוץ לערים, המנצלים בימי שבת את העדר התקנות הללו כדי לפתוח את שעריהם בפני הציבור, סוגרים את שעריהם בימי ששי אחר-הצהריים. ממש קנוניה.

   עניין שעות טרם-שבת עלה בדעתי נוכח ההודעה המסורתית לעתונות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקראת ראש השנה תשע"א. מן הנתונים שאספה הלשכה עולה ששיעור החילונים במדינה עומד על 42%, כלומר החילונים הם מיעוט לעומת החרדים, הדתיים והמסורתיים ביחד. פה ושם ציינו באזני חברים את הנתון הזה בבהלה מסוימת. כשלעצמי, התקבל הנתון הזה בעיני בהפתעה: עוד זכור לי סקר שנערך לפני כמה שנים על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שעורר עליצות רבה בקרב חוגים דתיים מסויימים לאור ממצאיו על שיעור החילונים באוכלוסיה: 20% בלבד. בשעתו, נראה היה לי אפילו הנתון הזה כמנופח ומוגזם: מבין מכרי וידידי, אשר רבים מאד מהם אינם מקפידים כלל על קיום מצוות, מעטים מאד החילונים הגמורים. הרוב מאמינים במשהו שמעל האדם, בניסוח כזה או אחר של כוח עליון, ואף גוזרים מאמונה זו כללי התנהגות מסוימים. בארבע מילים: הם סוג של דתיים.

סוג של דוסים בפסטיבל הרוחניקי "סגול". (צילום: ערן תורג'מן, מתוך אתר http://pictures.alternativli.co.il)

   והם אינם לבדם. החילונות היא רעיון חדש למדי, שאף פעם לא תפשׂ ברצינות. רוב בני האדם נותרו דתיים במדה כזו או אחרת לכל אורך התקופה המודרנית והפוסט-מודרנית, וחלום קץ ההסטוריה של ראשית שנות ה-90' חטף בראש בדיוק בשל עליתה הפרועה של האמונה הדתית לאחר קריסת האידאולוגיות הגדולות. לכל היותר אפשר לומר שאופיה של הדתיות של ימינו, לפחות בעולם המערבי ,שונה במדת מה מכפי שהיה: יותר חוויתי, יותר ניו-אייג'י, יותר אינדיבידואלי. אבל אפילו חסידי הניו-אייג' האדוקים ביותר אוהבים להתנאות בעתיקותן המשוערת של המסורות החדשות שהם ממציאים לעצמם. ומנגד, לא נעלמו הדתיים מן הנוסח הישן. כולם דרים כעת בכפיפה אחת.

   זהו אם כן המצב: אנחנו חיים במדינה שתושביה צמאי שורשים ומסורת, השוכנת בעולם שבו החיפוש אחרי הנמקות רוחניות נמצא בעליה תלולה. זה לא שמשהו מהותי השתנה, זה פשוט שיותר אי אפשר להתעלם מזה או לטאטא את זה מתחת לשטיח.

   לזיהוי המקובל בישראל בין חילוניות לשׂמאלנות יש שני מקורות: הראשון מבחינה כרונולוגית הוא דחיית הסמכות הדתית ואורח החיים הדתי על ידי החלקים הפעילים יותר והייצוגיים יותר של הציונות הסוציאליסטית. השני הוא שאלת ארץ ישראל השלמה מאז 1967, אז נמתחו קווים בין מי שקידשו כל רגב אדמה, ויהיה מה שיהיה המחיר בזכויות אדם ואזרח ובאופי הערבות ההדדית בישראל, לבין מי שקידשו את המחיר, ויהיו אשר יהיו רגבי האדמה.

   האבחנה הזו הלכה והתחדדה הודות לשלושה תהליכים שהזינו אותה וניזונו ממנה. הראשון: העלמותו הכמעט מוחלטת של כל ההיבט החברתי מן הדיון בין ימין ושמאל. אם ממשלת שמאל בהנהגת יצחק רבין פותחת בתהליכי ההפרטה הגדולים וממשלת ימין בהנהגת בנימין נתניהו היא שפועלת להשלמת התהליך, כי אז אין עוד הבדל משמעותי בין שמאל וימין מבחינה כלכלית/חברתית. ולא, לא יעזור כאן הטיעון שהעבודה איננה שמאל והליכוד איננו ימין: זו וזו מייצגות את הרוב המוחץ של המחנה המיוחס להן, והשוליים הקטנים (והקולניים לעתים) לא ישנו עובדה זו. התהליך השני הוא ההעלמות הכמעט מוחלטת של הימין האידאולוגי החילוני: השלטון המתמשך של הליכוד במדינת ישראל הפך אותו לסוג של מפלגת מרכז בתחום המדיני. אם בנימין נתניהו מדבר על שתי מדינות לשני עמים, ומתנגדיו החילונים בליכוד אף לא טורחים לנמק את התנגדותם – או שמנמקים אותה בכל פעם בטיעון אחר, קלוש למדי – כי אז אבד הכלח על האידאולוגיה של חרות, שהיתה מוקד הימין החילוני. התהליך השלישי הוא ההעלמות הכמעט מוחלטת של השמאל הדתי: אמנם מדי פעם נצנצה לה מפלגת מימד ככוכב נופל, ואמנם מדי פעם מתגלה קו שבר (כמו למשל בפרשת ההתנתקות מעזה), אבל זהו מיעוט שבמיעוט – לפחות מבחינה ציבורית-מעשית, ודאי שמבחינה סמלית.

   אבל עיון מעט מדוקדק יותר מגלה שהאבחנה דתי=ימין וחילוני=שמאל איננה מוחלטת כל כך.

מנחם אוסישקין נדחף לנאום לפני הכהן אשר היה בעת ההיא, בטכס הבאת ביכורים בתל-אביב, 1933. (צילום: זולטן קלוגר, אוסף הצילומים הלאומי)

   למשל אותם חלוצים שדחו את הסמכות הדתית ואורח החיים הדתי: הדחיה הזו היתה חלק מדחית היהדות הגלותית, שהתלמוד הוא ספר הספרים שלה וההלכה היא מערכת החוקים וההסדרים שלה. לצד דחיית התלמוד וההלכה, החליפו רבים מן החלוצים את מושא אמונתם מאלוהים לדטרמיניזם המטריאליסטי. אבל אותם חלוצים ממש לא דחו את ספר הספרים של עם ישראל מאז היותו בארצו, הלא הוא התנ"ך; ומארכס, סירקין ובורוכוב לא החליפו את משה, ישעיהו ומיכה, אלא הצטרפו אליהם. יש בנמצא סרט של טכס הבאת ביכורים בתל-אביב בראשית שנות השלושים, במגרש המכביה. מעבר לקישור לעבר היהודי בעצם קיומו של טכס הבאת ביכורים, טרחו המארגנים לפרש מחדש את הפסוקים מדברים כ"ו, הקובעים כי בטכס הביכורים יבואו בני ישראל אל "הכהן אשר יהיה בימים ההם". על הבמה המרכזית הושיבו המארגנים, על תקן הכהן אשר בעת ההיא המקבל את הביכורים, את אלכסנר זיסקינד רבינוביץ' – זקן הסופרים הציונים-סוציאליסטים בארץ ישראל. איזו יופי של בחירה לתפקיד כהן! והרחק מתל-אביב השווה אברהם שלונסקי (מי שכתב את השורות "מי זה טועה ופוסע ימין? / שמאל! שמאל! שמאל!") את הכבישים הנסללים לאורך הארץ על ידי אנשי פלוגות העבודה לרצועות תפילין. (וכאן יש קישור לראיון טלוויזיוני עם שלונסקי: מחשבים, פלסטיק, אדם, עולם. סתם ככה, כי יש אותו ברשת).

קו שבר: יוני 1967

   או למשל, קוי השבר שנמתחו בין תומכי ארץ ישראל השלמה ובין תומכי ההסדר המדיני לאחר מלחמת ששת הימים: היו אלה אמנם חובשי הכיפה הסרוגה וחובשות השביסים שהסתערו להתיישב ביהודה ושומרון, אבל עד עצם היום הזה הם נוהגים להתנאות בכך שבקרב מייסדי התנועה לארץ ישראל השלמה היו אושיות שמאל כיצחק טבנקין, מיסד הקיבוץ המאוחד, ונתן אלתרמן, מצפונו של רוב השׂמאל הציוני מאז קום המדינה. יתר על כן: אנשי גוש אמונים טענו מאז ומעולם כי הם ממשיכיה ההסטוריים של תנועת העבודה, וכי נקטו בעצם בשיטותיה של תנועת העבודה בבואם לחולל את מפעל ההתנחלות. והצדק עמם (הבעיה היא רק שהנסיבות השתנו מאז ימי חומה ומגדל ועד 1967).

   וראה זה פלא: נטייתם של חלוצי העליות הראשונות לשלב בהגותם ובאורחות חייהם התייחסויות למסורת, ואפילו לכתבי הקודש ממש, לא הפכה אותם לפחות שמאלנים – וגם לא לפחות "חילונים". אדרבא, מבחינה חברתית חיו מרביתם חיים הרבה יותר שמאלנים – במובן של חיי שיתוף, של סולידריות חברתית, של צדק סוציאלי – ממרבית המכונים "שמאל" בימינו, ולדעתי גם סייעה לרבים מהם האמונה הלוהטת בסוציאליזם להמנע מאמונה באלוהים. מה שכן, ההתייחסות למסורת ולפסוקים הפכה את המסר שלהם בעת ובעונה אחת גם ליותר מקורי וספציפי למשׂימה שניצבה בפניהם, וגם לקל יותר לעיכול על ידי שכבות רחבות בעם ישראל. ומנגד, דימויים העצמי של המתנחלים כיורשי הציונות הסוציאליסטית אולי לא הפכה אותם לאנטי-לאומנים, שלא לומר אנטי-לאומיים, אבל בהחלט הותירה את רישומה: חנן פורת, מראשוני וראשי המתנחלים, הוא עדיין קיבוצניק, למען השם, ואפילו בכפר עציון, קיבוץ לא מופרט! הוא גם הותיר את רישומו בהתארגנויות גרעיני בני-עקיבא לעירות פיתוח ובארגונים בנוסח "במעגלי צדק", העוסק בדרכו בשאלות של צדק חברתי.

אחת החומות המתגבהות בין שמאל-חילוני וימין-דתי באזור בית לחם. (צילום: יובל בן-עמי, מתוך הבלוג Everywhere.)

   ובכל זאת, עם חלוף הזמן, הלכה והתקבעה בתודעה הציבורית האבחנה בין שמאל-חילוני וימין-דתי. ועם התגבהות החומות בין הצדדים, הלך כל צד והתבצר בעמדותיו. ה"שׂמאל" החל יותר ויותר לראות בדת היהודית ובספרותה סרח עודף מיותר במקרה הטוב ומזיק במקרה הרע; ה"ימין" החל יותר ויותר לראות את ה"שׂמאלנים" כחסרי תודעה יהודית במקרה הטוב וכערב רב – במובנו האפל, הדתי – במקרה הרע. אלה כאלה זנחו – מתוך בורות או מתוך השכחה מכוונת, זועפת – את הפנים השמאלניות הרבות שניתן למצוא במקורות היהודיים.

   ואיזה שפע של פנים שׂמאלניות כאלה יש במקורות! הנה, למשל, תמצית השׂמאלנות במשפט אחד, מפיו של שמעיה (חבר של אבטליון): "אהב את המלאכה, שנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות". אהבת המלאכה – זה לב השׂמאל. שנאת הרבנות – הן הרבנות הדתית והן כל שלטון רוחני אחר – היא תנאי לחופש המחשבה. אל תתוודע לרשות – הנה לכם התנגדות יהודית למפרע להצהרת הנאמנות מבית מדרשו של ליברמן.

שמעיה, מחשובי הוגי השמאל מאז ומעולם. פרקי אבות, כתב יד פארמה.

   או למשל, הנה מה שיש לרמב"ם להגיד על סלע מחלוקת מרכזי בין חילונים ודתיים – שילוב החרדים במעגל העבודה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס /וגרם/ רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות." אין מה להוסיף.

הרמב"ם, הלכות לימוד תורה, מתוך כתב יד של "משנה תורה". ספרד, המאה ה-14

   ומה בדבר יחסי עבודה ומדיניות חברתית? הנה למשל דיונים על הלנת שכר, או על קביעת קו העוני. ועוד ועוד:  על זכויות האדם, על חופש הפרט לעומת סמכות הקהילה (ספרות השו"ת מלאה בדיונים כאלה), על ערבות הדדית. שפע של חומר.

   אין זאת אומרת שצריך לאמץ בהכרח את מסקנות הדיונים הללו (אף כי הן לעתים תואמות את עמדות השׂמאל המודרני באופן מפתיע), ואין זאת אומרת שלא צריך לנהל דיונים נוספים, שאליהם אין התיחסות במקורות. אבל אסור להיבהל מראש מלעיין, להשתמש בציטוטים ובמושׂגים, להיעזר, להתווכח.

   אבל בשל התגבהות חומות האיבה בין שׂמאל וימין, נמצאים דיונים כאלה רק בשולי-השוליים של הדיון הציבורי. אנשי הימין הדתי, שפסוק מוכן להם בפיהם לכל עת, דממו כמעט לגמרי בכל הדיונים החברתיים והכלכליים שהסעירו את ישׂראל בעשׂורים האחרונים. מנגד, אנשי השׂמאל החילוני משלמים רק לעתים נדירות מס שׂפתיים למקורות, וגם זאת בעיקר בציטוט "חביב אדם שנברא בצלם" ו"כי גר היית בארץ מצרים", כלומר בעיקר בקביעת עקרונות גדולים. מעט מאד שימוש נעשה במקורות ובסוגיות המועלות בהן כדי לדון בנושאים ספציפיים, ומעט מאד כוונה יש לאנשי השמאל המשתמשים בהם לבחון את משמעות יהדותם – ואין הכוונה כאן ליהדות במובן דתי, אלא במובנה התרבותי. במאמרו המרתק על נסיגתו של השׂמאל מהשקפת עולם אל מצפוניות אופורטוניסטית, מנתח אסף ענברי את קביעתו של עמוס עוז לגבי עיקר העיקרים של התרבות העברית: "ה'תרבות העברית' היא 'הומאניזם', היא מצפּוּן: זה מה שיש לו, לעוז, להגיד על אלפי שנות תרבות בעברית, ארמית, בלאדינו, ביידיש, ושוב בעברית; בזה מתמצה התרבות העברית – ב"קדושת החיים" של הפרט. נו, באמת." ה"נו, באמת" הזה הוא תגובה הולמת לשימוש בציטטה פה, ציטטה שם כדי להצדיק איזשהו רעיון גדול ומופשט, כמעט כעלה תאנה.

משה הס, ממבשרי הקומוניזם והציונות כאחד. אב קדמון של השמאל הלאומי? לחצו על התמונה

   השמאל הלאומי, על אף היותו כרגע זעיר למדי, מתימר לפנות לשכבות רחבות מאד. זה בסדר להתימר, בלי יומרות אין מעשים גדולים. אבל כדי לפנות לשכבות רחבות צריך איתן שׂפה משותפת, עולם מושׂגים משותף. בעידן שבו פונים יותר ויותר ישׂראלים – חילונים ודתיים כאחד, איש איש כדרכו וברמת המחויבות המתאימה לו – להעמיק את ידיעותיהם ב"ארון הספרים היהודי", נראית מובנת מאליה המסקנה כי על השׂמאל הלאומי להתחיל לפנות אף הוא אל המקורות היהודיים כדי לנסח את טיעוניו באופן שיתקבל על דעתם של רבים-רבים שאינם נמנים כרגע על תומכיו. המדובר הן בציבור הרחב – אשר כרגיל איננו אדוק בהשקפותיו לימין או לשמאל, לדתיות או לחילוניות, לזרם כזה או לזרם אחר, אלא בורר לו תערובת מכאן ומכאן ויעניק את תמיכתו למי שייטיב יותר עם מצבו החומרי והחברתי – והן במי שמצטיירים כרגע ברבים מדיוניו של השׂמאל הלאומי כיריביו הגדולים, והם בעצם בעלי בריתו הטבעיים, הלא הם אנשי הציונות הדתית, השרויים אף הם במבוכה גדולה נוכח מאורעות חמש עשׂרה השנים האחרונות ומבקשים אף הם לחרוג מד' אמות של ארץ ישׂראל השלמה.

   סיבה נוספת, לא פחות חשובה, נעוצה בעצם התגבשותו ושמו של השׂמאל הלאומי, אשר קם בתגובה על השתלטות השׂיח האוניברסליסטי על חלקים ניכרים מן השׂמאל. האוניברסליזם של השׂמאל הוא אולי משׂאת נפש ראויה (השואבת הרבה מן האוניברסליזם הגאולי של היהדות ויתר הדתות המונותאיסטיות), אבל מעשית הוא מעולם לא עמד בשום מבחן. נהפוך הוא – כמעט בכל מקרה של התנגשות בין אינטרסים לאומיים ואינטרסים אוניברסליסטים, בחרו עיקר תומכי השׂמאל להתפשר על האוניברסליזם למען הלאומיות, ויעידו תולדות השׂמאל מאז מלחמת העולם הראשונה, לכל הפחות. שׂמאל אוניברסליסטי קנאי הוא מק-שׂמאל. אחידות – שהיא תוצאתו הבלתי נמנעת של אוניברסליזם – היא נזק (ובעיני אפילו אחדות היא מפוקפקת).

   ועוד סיבה: עצם הפניה אל המקורות היהודיים, הן אל הסוגיות שהם מעלים, הן אל הלשון שבה הם מעלים אותן והן אל אופן הטיפול בהן, תאלץ אותנו, אנשי השׂמאל הלאומי, לנסח את השקפותינו באופן ספציפי לתנאים של עם ישראל בארץ ישראל, לעסוק בסוגיות השונות העומדות לפתחנו בצורה מקורית וספציפית לתנאי חיינו כאן. היהדות כאן והיא לא הולכת לשום מקום, והנסיון להתעלם ממנה התברר ככשלון גמור, מכל בחינה. במקום למצוא דרכים לעקוף אותה, אנחנו צריכים למצוא דרכים לעצב אותה, כשם שכל דור ודור עיצב אותה על פי צרכיו ותנאי חייו. עוד נצטרך להתמודד עם שאלת מיהו יהודי, עם שאלת השבת, עם שאלות הקברים העתיקים. היעלה על הדעת עיסוק כזה מבלי להידרש למקורות היהודיים, ולו כדי להתווכח איתם? כל הדיבורים על מדינת הלכה הלא הם הבל ורעות-רוח: ההלכה מעולם לא ניסתה ברצינות לגבש דפוסים לחיים יהודיים עצמאיים, ומאז פרוץ המדינה היו רק נסיונות מהוססים ומגומגמים מצד אנשים דתיים – רובם ככולם ממגזר הציונות הדתית – לסגור פינה פה, לכבות שריפה שם. התחום פרוץ לגמרי. עלינו מוטלת המשימה – ובחלקנו נפלה הזכות – להניע את מהלך התאמתה של היהדות למציאות החדשה של עם ישראל. ומוטב שנכלול מראש את השמאלנות במסגרת נסיון זה.

   ואחרון אחרון: העיסוק בסוגיות מן המקורות והשימוש במסורת מהדהדים באופן טבעי בציבור הישראלי. למה באופן טבעי? משום שחיי כל אדם וכל קבוצה הם גם – אמנם בפירוש לא רק, אבל גם – הדהוד של החברה והתרבות שמהם צמחו. איך באופן טבעי? כמו יום ששי אחרי הצהריים.

לשכות תעסוקה, חלק ב'

ובכן, לשכות תעסוקה.

המגזריות בשירות הממלכתיות - הזמנים השתנו

   ברשימה קודמת כבר הסברתי מדוע לדעתי חייב השׂמאל הלאומי להכיר בהיותו תנועה מגזרית. בראש ובראשונה, בשל גודלנו: אנחנו כרגע מיעוט קטן, וכדמוקרטים עלינו להכיר בכך שליומרותינו (השונות והמגוונות) לקבוע מסקנות מדיניות בקנה מדה ארצי אין שום כיסוי. שנית, מעצם היותנו שׂמאל, אנחנו משתייכים לזרם פוליטי שקהל היעד הראשוני שלו הוא מגזרי. אין כל רע בלהיות מגזרי. זה שבן-גוריון הטמיע את התארגנויות הפועלים במסכת הממלכתית היה אולי מחויב המציאות בשעתו, אבל השעה הזו חלפה. השׂמאל מוכרח לחזור להיות מגזרי – בפרט אם ברצוננו להתחיל לצבור כוח כדי להשפיע על עניינים לאומיים.

   באותה רשימה גם הצבעתי על המגזר שראוי לנו, אנשי השׂמאל הלאומי, לארגן, לשרת, לייצג, להפעיל ולגבש – זהו מגזר האנשים העמלים למחייתם. העיסוק בתנאי העבודה של העמלים, בשכרם ובארגונם הוא לב-לבו של כל תנועת שׂמאל הראויה לשמה. כל יתר התחומים – ויש הרבה, מחיי תרבות ועד מדיניות חוץ, מהתארגנות קהילתית ועד אופי הפעילות הבטחונית – נגזרים מן העיסוק היסודי הזה.

   הבעיה היא, שבמשך שנים רבות התרגלו אנשי מגזר העמלים למחייתם לא לצפות מן השׂמאל הישׂראלי שיעסוק בשמירה על האינטרסים שלהם בתחום העבודה. במשך שנים רבות הפך השׂמאל הישׂראלי מזרם בעל השקפת עולם – מורכבת ככל שתהיה – המבוססת על זכויות העובדים, לאוסף של אינסטינקטים מצפוניים-מוסרניים, שעיקר עניינו במחאה על יחסה של ישראל כלפי הפלשׂתינים. על כך הרחיב אסף ענברי במאמר החשוב והמרתק הזה.

   המדובר בכדור שלג: ככל שהלך ה"שׂמאל" והתרחק מן העיסוק בשאלות עבודה וארגון העובדים, כן הלכה וגברה האכזבה ממנו והאיבה כלפיו בקרב הציבור העמל למחייתו. ככל שהלכה וגברה האיבה הזו, הלך ה"שׂמאל" והשתבלל בתחושת הצדק שלו, והלך ונסגר בתוך מחאתו המדינית אגב קינות על גורלה של "ארץ ישׂראל הישנה והטובה." כתוצאה מכך הלכו העמדות המזוהות עם ה"שׂמאל" – כלומר, בעיקר המחאה נגד הכיבוש – ונקשרו באכזבה ובאיבה כלפי השׂמאל שהכזיב. מובן שהיו סיבות נוספות לאיבה שמעוררות עמדות השׂמאל – למשל, כוח המשיכה היסודי, השטחי אך חזק, של פופוליזם לאומני; למשל, הזכרונות מעוולות אמיתיות או מדומינות שגרם השמאל בחצי היובל הראשון של מדינת ישׂראל. בה במדה, אמת היא גם שרעיונות שהיו פעם נחת השׂמאל בלבד – כמו למשל רעיון שתי המדינות לשני עמים – הן היום נחלת ציבורים רחבים מאד. אבל אפילו היום, בקרב רבים מן המסכימים באופן בסיסי עם רעיונות כאלה, התמיכה ברעיונות אינה מיתרגמת לתמיכה בזרם שהגה אותם – השׂמאל ויורשו, ה"שׂמאל".

   הגיעה השעה לפרוץ את המעגל. הדרך לעשות זאת היא לחזור ולעסוק בענייני היסוד של השׂמאל, בשאלות העבודה וארגון העובדים. ואת העיסוק הזה יש לבצע לא על פי האינסטינקטים הממלכתיים רבי השנים (ונא לא לבלבל בין ממלכתיות ופטריוטיות! השניים אינם זהים!), אלא באופן מגזרי, לא ממלכתי: בעצמנו, מלמטה.

    מגזר העמלים למחייתם טרוד תמיד בשאלות של פרנסה: הבה נתחיל לעסוק בשאלות האלה. והשלב הראשון יהיה השלב הראשון בכל תהליך של עמל ומחייה: מציאת עבודה.

   נכון, מדינת ישראל מפעילה לשכות תעסוקה; אבל הצלחתן של אלו מוגבלת, בין היתר משום שהן קשורות למפרע ביתר מדיניות הרווחה. רוצה לומר: ללשכות התעסוקה מגיעים לא רק מי שמחפשים עבודה, אלא גם מי שמחפשים דמי אבטלה. בלשכות התעסוקה שיקים השׂמאל הלאומי לא יימסרו דמי אבטלה. כל מטרתן תהיה מציאת עבודה, וכל מלאכתן ליצור קשר בין מעסיקים למועסקים.

   איך עושים את זה? בהתחלה בקטן. מרכזים צוות עובדים קטן – נניח עשרה אנשים. הללו יצרו קשר עם מעסיקים פוטנציאלים, ממש על פי סדר האלף-בית שבדפי זהב. הם יציגו את עצמם בפני המעסיקים, יבררו לאלו עובדים הם זקוקים, וימלאו את הפרטים במסמך מחשב מתאים. אנחנו, בינתיים, נצטרך לעשות כמה וכמה דברים: נפנה את מי מחברינו ומכרינו המחפשים עבודה אל לשכת התעסוקה של השׂמאל הלאומי, ועובדי הלשכה יבררו את כישוריהם ויחברו ביניהם ובין המעסיקים. ללשכה נמסור גם ידיעות על משרות פנויות חדשות. גם נפיץ את שמה ושמעה בקרב מכרינו המעסיקים, שידעו שגם להם יש כתובת. וגם נעשה כמיטב יכולתנו לפרסם את הלשכה בכל מדיום אפשרי. ההתחלה תהיה אטית וקשה, אבל לאחר כמה הצלחות יתחיל הדיבור על הלשכה לזכות בחיים משלו, והן מבקשי עבודה והן מעסיקים יצרו אתה קשר מיוזמתם.

צבת בצבת עשויה

   בכך נשיג כמה וכמה הישגים: בראש ובראשונה, עצם ההצלחה במציאת עבודה לאנשים; שנית, נחזור לעיסוק היסודי של השׂמאל, שהצבתו כיסוד פעולותינו תעניק תוקף ועומק לכל יתר פעולותינו; שלישית, נחזור וניצור קשר עם המגזר שלנו, ורק אתו – שהרי למי שאינם מבקשים עבודה באמת, אין מה לחפש בלשכות העבודה של השׂמאל הלאומי. נתחיל לשקם את שמו של השׂמאל בקרב ציבורים גדלים והולכים, בכך שנמחיש הלכה למעשה כי טובתם היא טובתנו – ואם נצליח בכך, קל הרבה יותר יהיה לשכנע אותם גם כי טובתנו היא טובתם, וכי רעיונות בלתי פופולאריים שאנו מעלים לעתים אינם נובעים משׂנאה עצמית או משׂנאת הזולת, אלא מתוך רצון בטובתם-טובתנו; רביעית, נקרא תגר על חברות כוח האדם, האחראיות במדה רבה להתדרדרות מצבם של העובדים. חמישית, נתרום לכלכלת המדינה – ככלות הכל, אנחנו שׂמאל לאומי.

   אם נשכיל ליצור קשר עם ארגון עובדים שילווה את התהליך, נקדם בכך הן את רקימת הקשרים שלנו לקראת איחוד של ארגונים אקטיביסטים למיניהם – מהלך שנצטרך להידרש אליו במוקדם או במאוחר אם בכוונתנו להפוך לתנועה משמעותית – והן את יכולתם של העובדים להתאגד ולשמור על זכויותיהם. את הצעד הזה נצטרך לעשות בזהירות, על בסיס לקחי העבר – יהיה עלינו להישמר מפני ניגוד האינטרסים שבין העסקת אנשים ואיגודם המקצועי על ידי אותו מוסד.

   מה דרוש, אם כן, לשם התחלה? עשרה עובדים ושיתוף פעולה מכולנו. שיתוף הפעולה יהיה כמובן וולונטרי, אבל מנין יבוא התקציב להעסקת עובדי הלשכה? ובכן, ייתכן שבתחילה יעבדו בה מתנדבים מבינינו. אבל אם אכן תתרומם היוזמה ותהפוך להיות פעילה ועסוקה, לא יהיה מנוס מלהעסיק אנשים במשרה מלאה. לשם כך יהיה צורך במנגנון, במסי חבר וכיו"ב – במלים אחרות, בהתארגנות.

ההגיון שבהתארגנות

   כן, חברים. אם נרצה להיות תנועה של ממש, המסוגלת ליותר מלהוציא אנשים להפגנות או להביא אותם לחוגי בית, אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על מיסוד ההתארגנות: על קביעת דפוסי חברות, מוסדות, מטלות וזכויות. זה מה שמבדיל בין אוסף כמעט מקרי של אנשים שאוהבים לדבר זה עם זה, לבין תנועה המסוגלת להוציא לפועל מעשים – בפרט מעשים מסדר הגודל הדרוש להגשמת המטרות הגדולות שאנחנו כל כך אוהבים לדבר עליהן. זהו, כמובן, נושא לדיון נפרד – אבל נדמה לי שזמנו בהחלט הגיע.

בין כסה לעשור – שנה חדשה, שאלות וותיקות, כתה א' ולשכות תעסוקה

 

ראש השנה האמיתי

והנה החלה לה תשע"א.

 

   למען האמת, ראש השנה האמיתי בעיני היה מאז ומעולם יום תחילת הלימודים, אחד בספטמבר. כן, אני מודה שאני קובע את ראש השנה על פי מניינם, אבל לזכותי יאמר שהייתי מעדיף לקבוע אותו על פי הלוח העברי. כבר מזמן הבנתי שרק על פי הלוח העברי אפשר להבין את מזג האוויר כאן. אילו רק היה משׂרד החינוך מוצא לנכון לקבוע תאריך עברי לתחילת שנת הלימודים (מה שגם היה מייעל מאד את העבודה מול לוח החגים והחופשות)!  

   תחשבו על זה רגע: היום הראשון ללימודים, הרבה יותר מראש השנה העברי או האזרחי, הוא יום שבו מתחלפים סדרי החיים: אצל מיליוני אזרחים בישראל נכנסת ביום זה לתוקפה שגרה שתלווה אותם לכל אורך השנה, החל בשעת ההשכמה ובפעילויות הבוקר, עבור ביום העבודה (והקשר שלו עם לוח הזמנים של הילדים, ההסעות, ארוחת הצהריים וכו'), וכלה בשעות הערב, כיבוי האורות ועתות הפנאי. ובמקום קטן כישׂראל, כאשר אצל מיליונים נכנסת שגרה לתוקפה, היא משפיעה גם על השגרה של כל השאר. בא' בתשרי וב-1 בינואר לא נקבעת שום שגרה, לא מתחיל שום דבר בחיי היומיום. סתם ראש שנה דתי או מדיני. לא משהו שגזור לפי מידות אדם.

   זה בסדר, אני לא מתכוון לצאת במסע שכנוע לשינוי מועדו של ראש השנה (די לנו בחמישה, יחד עם זה האזרחי). אני רק מצביע על כך שבשבילי זהו ראש השנה האמיתי, והדבר קיבל חיזוק מיוחד השנה, כאשר החל בני בכורי ללכת לכתה א'.

ורטיגו יזום

   כאשר עוסקים בהסטוריה של תרבויות בנות אלפי שנים – אני בטוח שלהסטוריונים של סין והודו יש את אותה התחושה – יש רגעים שבהם לופתת אותך תחושת ורטיגו מן ההתבוננות במורד מנהרת הזמן. ורטיגו כזה פקד אותי בימים שלפני לכתו של בני לכתה א'. שמעון בן-שטח, מכונן בתי הספר לילדי ישראל, יצא במחול מחנים עם תלמידי הפנימיה האנגלית וילובי במאה ה-19; יהושע בן-גמלא, מי שהפך את בתי הספר ביהודה לחובה ציבורית, הסתחרר עם משולם הלוי, המורה המיתולוגי בנהלל (כמה חבל שאין לי לינק להוסיף כאן); יאנוש קורצ'ק (שלפני שנספה עם תלמידיו גם היטיב ללמד אותם לחיות) השתובב עם בית הספר לנערי הרחוב בתקופת המהפכה הרוסית, הלא הוא הרפובליקה שקיד; מוטל בן פייסי החזן נכרך בזכרון סבי מלא ההתרגשות, כאשר ליווה אותי ליומי הראשון בכתה א'; ומעל הכל ריחף לו, כאנאכרוניזם שיש ויש לו הופכין, ניחוח של קמץ אל"ף – אָ. ורטיגו כהלכתו. במשך שבוע לא ידעתי את נפשי. הילד עצמו, אגב, התרגש – אבל הפנים את השינוי הרבה יותר מהר ממני.

   גם שנת הלימודים שלי התחילה – ליתר דיוק, שנת ההוראה. בכל שנה אני נפגש עם מחזור חדש של תלמידים בני 18 במכינות הקדם צבאיות, ובכל שנה אני עומד המום נוכח היקף אי הידיעה שלהם בתולדות עם ישׂראל, לאחר שתים עשרה שנות לימודים. הגיעו הדברים לכדי כך שבשנה שעברה הצהרתי באזני תלמידי את ההכרזה הבאה: כל מה שמעניין בתולדות עם ישׂראל הסתירו מכם; בנוגע לשאר – שיקרו.

   ובשלב מסוים בשיעור הפתיחה של השנה פצה אחד מתלמידי החדשים את פיו ושאל שאלה של טעם: למה בכלל ללמוד את כל זה?

   ובכן, יש כמה תשובות, ואת מקצתן אף העליתי בפניו: ללא היכרות עם התהליכים שהביאו אותנו למצב הנוכחי, קשה יהיה לדעת כיצד להביא לשינוי בו, ואולי אף לבצע בו תיקונים שונים; לימוד ההסטוריה מקנה יכולות התבוננות וניתוח שאלף שיחות בירור ערכיות לא יקנו (ושיחות בירור ערכיות הן לחם חוקן של המכינות), ולו רק משום שלימוד ההסטוריה איננו מאפשר להישאר בתחום הרעיונות המופשטים; והעיקר – תולדות עם ישראל הן (בעיני לפחות) הסיפור המגניב ביותר, המופרע ביותר, המצחיק ביותר, הטראגי ביותר, החלום ביותר והשברו ביותר שרץ כרגע על הפלנטה. אם נצליח לרקום את ההתלהבות מהסיפור עם מסקנות מעשׂיות ממנו, כי אז עשינו צעד קדימה לקראת השינוי המיוחל בתנאי חיינו. גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.

   ידידי אסף ענברי – מי שכתב את הספר הנפלא, המצחיק והחכם "הביתה", על תולדות קיבוץ אפיקים – הצליח, כדרכו, לגבש את הטיעונים השונים שהתרוצצו במוחי (ללא ידיעתו) לכלל טיעון סדור וכתוב לתלפיות, במאמר הזה. במסגרת המאמר (התמצית להלן איננו פוטר מחובת הקריאה!) מאפיין ענברי את דור המדינה – והדורות שבאו אחריו – כדורות שחמקו מדיון מהותי בשאלות היסוד של חיינו, החל במיהו יהודי וכלה ביחסי עבודה במשק. חמקו מדיון הן כתוצאה מנטיית לב והן כפועל יוצא של עכשיויזם נחוש והחלטי, שביקש לחמוק ממנהרת הזמן הזו ומן האבחנה ששפע גדול של חוטים פרומים מתולדות עם ישראל הלכו והתכנסו עם התקדמות הפרוייקט הציוני, התנגשו ביניהם, התפתלו ונכרכו וסופם שיצרו פלונטר רציני ביותר: קנאות, רדיפה, זרע קודש ועם עולם, חסידות, השׂכלה, שיתוף ותחרות, הקלות וחומרות, גולה וארצישׂראליות, השפעות נוכריות וטהרנות, משיחיות ושלילתה, רבנות וראשות קהל – וזוהי רק רשימה חלקית.

   כרגיל, הסכנה בדיונים מסוג זה היא גלישה לדיון עקר, בנוסח השׂיח על השׂיח המקובל עד מאד בחוגי שׂמאל טהרני, במגדלי השן של האקדמיה ובחוגים דתיים מסתגרים (המצאותם של כל אלה בכפיפה אחת, אגב, איננה מקרית). אבל זו סכנה שאין מנוס מלהסתכן בה, משום שהדרך לפעולות הממשיות שיש לעשות חייבת לעבור דרך הדיון העקרוני, והדיון העקרוני על מדינת ישׂראל חייב להיערך מתוך מודעות למטען התרבותי, הכלכלי, הקהילתי והמדיני שעומסים על שכמנו דברי ימי עם ישראל, הן בנוגע להתארגנותנו כלפי פנים פנימה והן במגעינו עם אחרים.

השיח על השיח. תופעה וותיקה מאד.

   היחידים שהבינו ללבי בכל הנוגע לחיבור הזה בין קודש וחול, בין עבר והווה ועתיד, שמאפיין את חיינו כאן בכלל ואת אחד בספטמבר בפרט, היו עלי מוהר ויוני רכטר. אולי משום שמעולם לא דיברתי עם אף אחד מהם. 

   כל ההרהורים האלה התחברו אצלי איכשהו עם הרהורים על דרכו של השׂמאל הלאומי, שהוא התארגנות שרוח הרצון לשינוי יחד עם הרוח הלוקאלית המנשבות בה מעוררות בי הזדהות. אלא שמזה זמן מה נעכרת ההזדהות הזו שלי בגלל נטיית השׂמאל הלאומי להציב לעצמו מטרות נגד קונקרטיות ומטרות בעד מעורפלות – בדיוק להיפך ממה שצריך לעשות, לדעתי. ידידי הד"ר א' משתדל מזה זמן מה לעורר דיון בתוכניות ארוכות הטווח של השׂמאל הלאומי בתחום החברתי. הביקורת שלי על תוכניותיו של הד"ר א' נעוצה בעיקר בכך שהן עוסקות במדיניות לאומית – כלומר, כדי לקדם אותן על השׂמאל הלאומי להיות בעל השפעה רבה מאד בחוגים המצומצמים שבהם נחתכת המדיניות.

   אני חושב שהתארגנות בנוסח השׂמאל הלאומי צריכה להתמקד בפעילות הרבה מאד שניתן לעשות בלי קשר לפוליטיקה הגבוהה. "נו," אמר לי ד"ר א', "מה למשל?"

   ובכן, בשים לב לכל האמור לעיל, אני מבקש להתמקד בדבריו של חכם יהודי עתיק, אלעזר בן-עזריה, מי שחי בעצמו בימי קריסה ויצירה בין המרד הגדול למרד בר-כוכבא, ונאלץ להתמודד אף הוא עם שאלות נוקבות על גבולות ההגות והמעשה, ועל הקשר שביניהם. אבות, ג' י"ז:

   רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ; אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה , אֵין יִרְאָה; אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה; אִם אֵין בִּינָה, אֵין דָעַת; אִם אֵין דַעַת, אֵין בִּינָה. אִם אֵין קֶמַח , אֵין תּוֹרָה; אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח.
   הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו , לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפְכְתוֹ עַל פָּנָיו… אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין: שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מִזִּיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ…

מסכת אבות מתוך כתב יד קאופמן, ככל הנראה מאיטליה (?), המאה ה-11 (?) - כתב היד העתיק ביותר של המשנה שנותר בידינו

   מכל הדברים האלה אני מבקש להיאחז בדבר אחד: אם אין קמח, אין תורה (ואם אין תורה, אין קמח). החיבור הזה, בין כלכלה ורוח, הוא-הוא לבו הפועם של כל מה שטוב בשמאל. ההבנה שהאחד תלוי בשני, החיפוש אחר דרכים לבסס את הקשר הזה ולדאוג להספקת צרכי הקמח וצרכי התורה כאחד – הוא המשימה החשובה ביותר, לדעתי, של השמאל הלאומי. הנה, אם כן, מה שצריך השמאל הלאומי – ואני בתוכו, כמובן –לעשות במהלך השנה הבאה עלינו לטובה: להקים לשכות תעסוקה. כן, השמאל הלאומי צריך לקחת על עצמו לסייע לאנשים להשיג קמח, כדי שיוכלו להתפנות לרגע לחשוב על חייהם כאן ועל האופן שבו הם מבקשים לעצב אותם. כדי שיוכל להתקיים הדיון שאת ראשיתו מגולל ענברי, כדי שיהיה ברור למה צריך ללמוד הסטוריה, כדי שנוכל להעניק משמעות לעיצובה מחדש של שגרת חיינו מדי שנה. כדי שלא תפסק השרשרת של ילדים שאומרים מדי שנה את אותיות האל"ף-בי"ת.

קמח. דרישת יסוד

   בעצם אני די מאוהב בורטיגו.

   את מלוא הרעיון אשתדל לפרושׂ כאן מחר.

   שנה טובה.

הרהורים וערעורים על התוכנית הכלכלית של השמאל הלאומי

בשעה טובה (יש לקוות) עולה תוכנית כלכלית מצד השמאל הלאומי. עד כה הרבתה התזוזה הזו (נקרא לה תנועה כאשר נצליח אשכרה לעבור למעשים. ולא, הפגנות אינם מעשים) לעסוק בשאלות של הסכסוך הפנים פלשתיני והסכסוך הפנים ישראלי הנובע ממנו – קרי: שטחים, התנחלויות, כל העניינים האלה. חרף חיבתי לתזוזת השמאל הלאומי, נראה היה לי כי ההתמקדות בנושאים אלה היא עקרה ומזיקה. שמחתי מאד לגלות, אם כן, שיש ראשי פרקים לתוכנית כלכלית, באתר הדעות "עבודה שחורה". היא נקראת תוכנית חמש הנקודות, שהוא שם חסר השראה בעליל, וזה דווקא טוב. לעתים קרובות מדי ראינו תוכניות שבמיתוג שמן הוקדשה יותר מחשבה מאשר ליתר הפרטים.

כדרכה של תזוזת השמאל הלאומי, מדובר בזריקת פרובוקציה לאוויר שנועדה להצית דיון. אני חושב שהדיון הוא חשוב מאין כמוהו, משום שלדעתי תחילת עשייה מפאת חשיבות העניין, אביא כאן את המסמך במלואו (לא לדאוג, הוא לא ארוך), נקודה נקודה, ובעקבותיה דיון. אני מפציר בכל מי שנתקל במסמך להפיץ אותו הלאה. לא לעתים קרובות מוצע לנו, הישראלים, לקיים דיון מקיף בכלכלת ישראל. הנה אם-כן, השגות, תהיות והצעות לדיון נוסף.

1. חקיקת חוק חינוך ממלכתי (מגיל "עריסה" עד סוף התואר הראשון)

[יש כבר חוק חינוך ממלכתי. צריך רק לתקן אותו כדי שיכלול את כל טווח הזמנים המוצע. הרעיון ביסודו הוא טוב ונכון, אבל צריך להתייחס לא רק ללימודים עיוניים לתואר ראשון אלא גם להכשרה תעסוקתית למי שאינם חפצים בלימודים כאלה. אבל זו לא הבעיה האמיתית של הסעיף הזה. הבעיה האמיתית של הנקודה הראשונה היא שזו איננה תוכנית כלכלית אלא הצהרה על מדיניות ציבורית בתחום החינוך. אני משער שהוא נכנס כאן בשל העלויות הצפויות מיישומו, אבל בכל זאת – סדר כדאי שיהיה, לא?]

א. הרחבת מערכת החינוך הממלכתית – מגיל 3 חודשים עד סוף תואר ראשון. חינוך חובה חינם מגיל 4 עד סוף י"ב. החינוך מגיל 3 חודשים עד גיל 3 והתואר הראשון יהיו בתשלום מסובסד באופן פרוגרסיבי לפי הכנסת הורים ברוטו.

[נשמע לי בסדר גמור.]

ב. חינוך שמחוץ לזרם הממלכתי (רשת החינוך העצמאי, אל המעיין, בתי"ס פרטיים ו"ייחודיים" במגזר הערבי והיהודי) ימשיך להתקיים אך יהיה חייב בלימודי ליבה בפיקוח משרד החינוך. יקבע רף עליון ממלכתי ל"סל" תלמיד, למניעת מימון עודף על-ידי הורים או גיוס תרומות.

[אלה בעצם כמה סעיפים שחברו להם יחדיו. הסעיף העוסק בזרמי החינוך לסוגיהם ראוי לדיון נפרד, שכן המגזר היחיד שאין לו רשת חינוך משלו הוא המגזר הגדול במדינה – החילונים. הרעיון ביסודו הוא, כמובן מצוין. צפויה בעיה חברתית חריפה באכיפתו, מה שיעלה את דרישות התקציב של שורה ארוכה של משרדים ומוסדות, מפקחים במוסדות החינוך ועד משטרה שתאלץ להתמודד עם ההפגנות.

הסעיף השני, הדן במימון התלמידים, נשמע סביר, אבל האם אין כבר חוקים בעניינו?]

ג. התואר הראשון יהפוך לתואר של לימודים כלליים, בדומה לנהוג במכללות בארה"ב והחפצים בו בסבסוד המדינה יהיו רשאים לדחות בהתאמה מועד שירותם הצבאי/ אזרחי.

[גם כאן, שני סעיפים, ואף אחד מהם איננו שייך לתוכנית כלכלית – אלא מבחינת מימונם, כמובן. לגופו של עניין, הסעיף הראשון, הדן באופיו של התואר הראשון, נשמע לי רעיון רע מאד. גם אם אני מקבל את הטיעון שיש צורך בלימודי ליבה מסוימים גם בתואר הראשון, אין צורך להקדיש להם את כל התואר. ומה אם עיקר ענייני הוא מתמטיקה? או משחק? או סוציולוגיה? לא פשוט יותר לקבוע גם כאן כמה שיעורי חובה – כפי שאכן נדרשים במוסדות מסוימים – על פי מה שנתפס כהכרחי?

הסעיף השני, העוסק במועד השירות הצבאי/אזרחי ראוי לעיון נפרד. יש סיבה מדוע שולחים לצבא צעירים בטרם החלו לגבש עמדות משלהם על דברים.]

ד. לימודי ערבית כשפה חובה לצד העברית מגיל 4.

[כמובן, שוב סעיף של מדיניות חינוכית. באופן אישי אני סבור שמוטב לעודד תלמידים ללמוד ערבית – באמצעות הקלות במבחנים אולי, או אקסטרה-קרדיט – מאשר לכפות עליהם את הלימוד. עניין של השקפה. ומכל מקום, אני לא בטוח שגיל 4 הוא הגיל להתחיל בו. על פי דעתי, מוטב להתבסס קודם היטב בעברית – וגם בהנחלתה של זו יש בעיות קשות.]

ה. הפיכת המורה בישראל למקצוע מועדף, כלכלית ומעמדית.

[סיסמה ריקה מס' 1: מה זה "הפיכת המורה בישראל למקצוע מועדף, כלכלית ומעמדית"? מה זה אומר בדיוק? איך עושים את זה? ובהנחה שהכוונה היא להגדלת משכורות המורים, איך מוודאים שממשכורות אלה יהנו מורים שאכן ראויים לתפקידם? האם תהיה מערכת פיקוח? בלא עיסוק בפרטים, המדובר במשפט ריק מתוכן.]

2. רפורמה בבריאות

חוק ביטוח בריאות ממלכתי היה רפורמה מצוינת אך צריך להשיב עטרה ליושנה: 75% מימון ציבורי, 25% מימון פרטי, כדי שלא יפגע השוויון לנגישות.

[שוב, נקודה העוסקת במדיניות ציבורית בתחום הבריאות ולא בתחום המדיניות הכלכלית, למעט היותה סעיף – או כמה וכמה סעיפים – בספר התקציב]

א. מס הבריאות צריך לעבור שינוי ולההפך להיות פרוגרסיבי (בדומה למס הכנסה), כך שאחוז המס עולה יחד עם ההכנסה ברוטו, והמדרגה האחרונה תעלה ל-8%.

[אחחח, סוף-סוף עיסוק בכלכלה. האמת? נשמע לי בסדר על פניו, אבל טעון בדיקה. מדוע דווקא 8%? טעון הסבר.]

ב. גם מחירי תרופות ושירותים נוספים לא יהיו אחידים לכל, העשירים ישלמו יותר מהמעמד הבינוני על אותה תרופה. עשירונים תחתונים יהיו פטורים. סל הבריאות יעודכן מידי שנה ב-2%.

[נשמע יופי. הדבר היחידי שהייתי מעיר עליו הוא שמה שמוגש בחינם זוכה לעתים קרובות מדי ליחס של זלזול. אולי מוטב לגבות סכום סמלי ביותר גם מן העשירונים התחתונים. אשר לעדכון השנתי – לעניות דעתי יש להמנע מקביעות אחוזיות חד משמעיות כאלה. ומה עם עלות התרופות לא עלתה ב-2% אלא ב-1%? כשמכפילים את ההפרש במספר אזרחי המדינה, מתקבלים סכומים אדירים. ומה אם המחיר יעלה ב-7%?]

3. שוויון זכויות והזדמנויות לערבים

[זהו תחום עמוק ורחב, הראוי אף הוא לדיון משל עצמו, אבל כאן מובאים רק שני סעיפים שאכן מייחסים במדת מה לכלכלה.]

א. מהפיכה בתשתיות, ביוב ותחבורה בתוך היישובים הערביים, כדי שייראו כמו היישובים היהודיים.

[סיסמא ריקה מס' 2: מה זה "מהפיכה בתשתיות, ביוב ותחבורה בתוך היישובים הערביים, כדי שייראו כמו היישובים היהודיים"? מה זה אומר בדיוק"? מה רוצים לעשות ואיפה? מה יהיה הקשר בין פעולות אלה לבין ניקוי אורוות במערכות השלטון המקומי ברשויות הערביות והעלאת שיעור משלמי הארנונה בהן? אלו דברים שיצטרכו להיקבע ולהיות מיושמים, אחרת תרד היוזמה הטובה לטמיון. בכל האמור לעיל אין כוונה להסיט את הדיון מן האפלייה הקיימת, כמובן (לעזאזל עם זה כבר!), בין רשויות יהודיות לערביות.

ואגב, אם כבר מדברים על זה, מה זאת אומרת "שייראו כמו הישובים היהודיים"? זה כולל אילוצים לבניה רווייה? זה כולל התנהלות ציבורית זהה? ובכלל, האם כל הישובים היהודיים נראים אותו דבר? והערביים?]

ב. אפליה מתקנת בחקיקה בהעסקה במגזר הציבורי והפרטי.

[אני מאד-מאד נגד אפליה מתקנת בכל תחום. אפליה היא אפליה, וברגע שמתחילים – זה מדרון חלקלק. מה עם יצוג יחסי ראוי לנשים? מזרחים? נכים? עניים? חסידי ברסלב? אוהדי הפועל? אנשים הדוגלים בליברליזם נוסח המאה התשע-עשרה? נהגי מוניות? איפה עוצרים? מישהו פנוי בהרצל?]

4. שוויון בחלוקה בנטל וכניסה של כולם לשוק העבודה

[שוויון הוא עניין בעייתי ביותר, שכן שוויון בחלוקה מצריך גם שוויון בנתינה, ולא כל אחד מסוגל לתת אותו דבר. לא מוטב: שיתוף? אשר לכניסה של כולם לשוק העבודה, נראה שהרעיון של 100% תעסוקה הוא לא בריא כלכלית. לפחות חלק מן ההפרש הוא פשוט האופן שבו כלכלה מתקדמת: עבודות ישנות הופכות להיות ללא-דורש. אני מבין ש"הקטנת אבטלה" נשמע פחות סקסי, אבל הייתי מאד רוצה שהשמאל הלאומי יתרכז בלעשות עבודה ולא בלהיות סקסי. בשביל סקסי יש בחורות. שורה אחרונה זו נכתבה בלשון נקבה ומיועדת לנשים וגברים כאחד.]

א. יונהג שירות צבאי/ אזרחי לכולם במתכונת גרמניה: כל אזרח יידרש לבחור אם הוא הולך לצבא או לשירות אזרחי בקהילתו (כלומר השירות האזרחי לא יהיה פתוח רק לחרדים/ערבים/בנות דתיות אלא לכולם).

[באופן כללי, אני מאד בעד שירות לאומי אזרחי לכל מי שאיננו משרת בצבא. אבל אם העניין נתון לבחירה, מי יעדיף לשרת בצבא על פני שירות אזרחי? כן, גם אני הייתי רוצה שלא נדע צה"ל, אבל לפי שעה זה לא נראה באופק. צריך יהיה למצוא דרך אחרת לקבוע מי ישרת איפה. ובעודנו בעניין זה: לדעתי העיקרון צריך להיות שכל מי שמשרת בשירות הלאומי האזרחי יחויב לשרת מחוץ לקהילתו. זה יכול להיות ערך מוסף כביר.]

ב. משך השירות יהיה שווה לבנים ובנות.

[אין מה לומר, נשמע הוגן.]

5. פערים בין מרכז ופריפריה

רשת רכבות מהירות בתדירות גבוהה תחבר את כל המדינה לתל אביב וגוש דן, כדי שהפריפרייה תהפך לפרברים. הפרוייקט ייבנה בשיטת BOT כאשר המכרז יעודד קבוצות מחו"ל על פני משפחות ההון אצלנו.

[קודם כל, אני שונא את המושג פריפריה. ארץ ישראל נשמע לי מושג הרבה יותר הולם. אני גם לא בטוח שהרעיון המשתמע, של התכוונות כל אזורי הארץ מול גוש דן, הוא רעיון טוב במיוחד. פיזור מרכזים כלכליים, שלטוניים ותרבותיים נשמע לי טוב בהרבה. יעוד של הרכבת צריך להיות לקשר בין חלקי הארץ השונים לבין עצמם, ולא ביניהם לבין גוש דן.

אשר לסעיף השני – כהחלטת עבודה, הרעיון למסור את העבודה למפרע ליזמים מחו"ל נראה לי רע מאד. אם לא ניתן – האמנם לא ניתן? – לגבש קבוצה שאיננה ממשפחות ההון שתיטול על עצמה את הפרוייקט, מדוע לא לשקול חברה ציבורית או, לחלופין, למסור את הפרוייקט למשפחות ההון תוך הקשחת תנאי המכרז, כך שיחייבו העסקת עובדים מקומיים בלבד, ביטול סובסידיות והקלות מס וכיו"ב? האמנם כל כך דחוף לנו לשלוח כסף לחו"ל?]

היתרונות –

א. אזרחים יוכלו לרכוש/לשכור דירה בפריפריה ואפילו בית צמוד קרקע במחירים סבירים ולעבוד בת"א וגוש דן.

ב. הרכבת תחבר בין יישובי פריפריה מוכי אבטלה למרכז שבו יש ביקוש לעבודה ותיצור שוויון תעסוקתי.

ג. הגעת אוכלוסיה מבוססת ליישובי הפריפריה תיתן דחיפה לכלכלה המקומית ותיצור מקומות עבודה רבים גם בפריפריה (מרכזי קניות ושירותים למשל.)

[ההערה המרכזית שלי על שלושת הסעיפים האחרונים, היא שאם כבר – צריך לנמק את הכל. ה-כ-ל. כי מה שנראה לאחד ברור מאליו נראה לשני מטושטש לגמרי. אשר להנמקות עצמן – לא ברור אם הן מציאותיות או משאלת לב. עצם סלילת קווי הרכבת לא תביא לכל הדברים האלה, אם לא תהיה מלווה בשלל צעדים נוספים, כגון תמיכה מסיבית בחינוך במקומות שמבקשים לטפח כך שזוגות צעירים לא ירתעו מלגדל שם את ילדיהם, יצירת מקומות תעסוקה, וכו'.]

לסיכום –

כיריית פתיחה לדיון מדובר בטכסט סביר. כתוכנית כלכלית זה פשוט לא עובר. המון שאלות נותרות פתוחות: מהי עלות כל התוכניות הללו? באיזה אופן ימומנו? האם על ידי קיצוץ בתחומים אחרים? אם כן, באלו תחומים? האם על ידי העלאת נטל המסים? ואולי בכלל זה יעלה פחות מהתקציב הנוכחי? כל אלה הן שאלות שמוכרחים לתת עליהן את הדעת.

אבל זאת רק ההתחלה, משום שתוכנית חמש הנקודות איננה מתייחסת לדברים העומדים בלב המדיניות הכלכלית: יחסי עבודה; תכנון משקי (אלו תחומים כלכליים ישראל צריכה לעודד?); גבולות ההפרטה; תחומי ההלאמה – כן, כן, זה לא רק רעיון עיוועים של מוקיון כמוני; שקיפות ספר התקציב; ועוד ועוד.

אבל כל זה מתגמד נוכח השאלה הבאה: לפי שעה השמאל הלאומי הוא תזוזה, אפילו לא תנועה. האמנם נדרשת ממנו בשלב זה תוכנית כלכלית מקפת? האם לא מוטב שיזהה את המגזר שהוא מבקש לייצג, יברר את הנושאים המעסיקים אותו, יבחר אחד מהם – רק אחד – ויתחיל לעסוק בו בפועל? אם אכן נעשה כך, יהיה זה צעד גדול ומהותי בדרך להיות תנועה.

קדימה, להתווכח.