"תפילת הנערות" והשמאל הלאומי

לפני כמה ימים, באווירת שלהי החגים, ראיתי את סרטו של רינו צרור "תפילת הנערות". סרט קורע, מטלטל, על רגעיו האחרונים של גוש קטיף. סרט חובה (לדעתי, כמובן) לקראת הימים שעוד נכונו לנו (ואיזה כיף שלא צריך טלוויזיה כדי לראות דברים כאלה, ושכל אחד יכול לראות אותם בזמנו, בשידור מקוון. קליפת הטלוויזיה זרקתי, תוכה אכלתי.)

   הסרט מלווה את תפילתן האחרונה בגוש קטיף של כאלף נערות – מן הסתם רובן מתנחלות ובנות מתנחלות, ומקצתן אוהדות התנחלויות שבאו מחוץ לגוש כדי להביע את תמיכתן במפונים. אלף נערות הסתגרו בבית הכנסת שבגוש קטיף, ובשירה וצעקות התפללו אל אלוהיהן שיעביר מעליהן את גזרת הפינוי. במשך דקות רבות מוקדש המסך אך ורק לתפילות שנשאו הנערות, בלוויית מראי מקום של רינו צרור – הפסוק הזה מן הקדושה, הפסוק הזה מתהלים – הערות טבות, מאופקות, מעניקות הקשר. ובסופו של הסרט – סיכום קצר של המשך האלימות באזור (מבצע עופרת יצוקה, מלחמת לבנון השניה), המוצגת כהמשך ישיר, כמעט כתוצאה של הפינוי. לא נורא, מניפולציה של העובדות היא מרכיב הכרחי בדיווח עתונאי (מי לעזאזל המציא את מושג-ההבל "דיווח אובייקטיבי"? כנראה מישהו חסר דעה על המציאות, או פחדן מאין כמוהו).

ירמיהו. ניסה להסביר למורדים בבבל שזה שאלוהים מסתכל זה דווקא לא לטובתם.

   שני אבחנות הלכו והתחזקו בי במהלך הסרט. האחת מהן הפתיעה אפילו אותי, בהיותה אבחנה תאולוגית. אני שונא תאולוגיה, לא מאמין באלוהים ומשתדל לא להתעסק בכלל בסוגיות של אמונה ותוכנית קוסמית. ובכל זאת: חלק גדול מתפילותיהן של הנערות הפצירו באלוהים שלא יתכחש לשוועתן. "אל תסתר פניך ממני" היה הפסוק ששב והדהד באוזני, גם במהלך הסרט וגם אחריו. ועוד תוך כדי הסרט תמהתי לעצמי: מאחורי הקריאה הזו, מאחורי התחינה הזו, מסתתרת הנחה של התעלמות אלוהית מן הנעשה עלי אדמות. מעבר לתהייה כיצד יכול אדם, המאמין באל כל-יודע, להניח שאותו האל מתעלם מן הנעשה עלי אדמות (ובפרט אם המעשה, כגון ההתנתקות, נתפש על ידי המתפללות כפגיעה של ממש בתוכנית האלוהית, אשר פרטים ממנה התגלו להן – יש להניח – בדרך כלשהי), הלכה והתגברה בי תהיה נוספת: כיצד זה אין הנערות רואות שלא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים מלא? כיצד אינן מבינות שעל פי עולם המושגים שלהן עצמן, אלוהים איננו מתעלם מן ההתנתקות ומכסה את עצמו, אלא מאפשר אותה ומפנה אל עבר גוש קטיף ואל כל יושביו את מלוא פניו.

תוצאות המרד הגדול. נשרוף את האוכל, נשרוף אחד את השני. אלוהים כבר יושיע, לא?

   וכידוע, לא ראה איש את פניו וחי. ועל כן היה טבעי כל כך לראות, בסוף התפילה, את שליח הציבור קורא אל מלא רחמים ואת הנוכחים קורעים קריעה בבגדם. הם סברו שגוש קטיף הוא שמת, ועליו הם מתאבלים וקורעים קריעה (כמצווה על מי שרואה את ערי יהודה בחורבנן). ואני הרהרתי לי שמי שמתה כאן היתה תפישׂת הגאולה המתנחלית, אשר גם אם יש עוד מי שמנסים להנשים אותה, היא כבר איננה גוססת, אלא מתה לגמרי. קפיצת הדרך שביקשו המתנחלים לעשות בדרך אל הגאולה התבררה כנסיון נפל. התברר עוד, כי עם הנצח – כלשון הצהרתם היהירה והמניפולטיבית של מי שביקשו לעצור את ההתנתקות – אכן איננו מפחד מדרך ארוכה, בניגוד למתנחלים התובעים את הגאולה עכשיו, מיד, על פי תנאיהם-הם. וכמו בכל המקרים של תנועות גאולה שהסתמכו על עזרתו הישירה של אלוהים – מהמרד נגד הבבלים ועד המרד הגדול נגד הרומאים, מדוד אלרואי ועד שבתאי צבי, מרבי יוסף דלה-ריינה ועד תנועת ההתנחלות עצמה – הביאה הפניה אל מבטו הישיר של אלוהים למות התנועה. מוות כואב, בייסורים. כי מי ראה את פניו וחי?

ציונות שמאלית מקורית. מפנים עורף להסתמכות המוחלטת על אלוהים (ופורשים מרבד גנים)

   ואנחנו, אנשי השמאל הלאומי, שמשום מה חרטנו על דגלינו כסעיף ראשון – מבחינה כרונולוגית – ומרכזי – מבחינת כמות הדיון המוקדשת לו לעומת נושאים אחרים – את הפסקת הכיבוש, שפירושה ההכרחי עקירתם של רבים מן המתנחלים מבתיהם ושל ויתור על אחרים מביניהם, שיבחרו באזרחות פלשתינית, מה הלקחים שלנו מן הפרשה הזו?

   לדעתי הם חייבים להיות קשורים בתובנה השניה שהתעוררה בי בעקבות הסרט. התובנה הזו התעוררה במהלך שיטוט של המצלמה בחורבות נווה דקלים, שנים ספורות לאחר הפינוי. למעט מבנה אחד – מבנה מועצת נווה דקלים שהפך למכללה אישׂלמית לבנות – כסה החול את נווה דקלים. מקומות שהיו גן פורח חזרו להיות דיונות. ולפתע נזכרתי שבמקום שבו פועלים ציונים, נפרשת לא רק שׂלמת בטון ומלט (שהיא משום מה השורה היחידה שנהוג לצטט מ"שיר בוקר" של אלתרמן), אלא גם מרבדי גנים. יש אולי טעם לפגם, מבחינה אקולוגית, הן בשלמת הבטון והן במרבדי הגנים היזומים, אבל יש כפליים טעם של פגם בטהרנות אידאולוגית – כל טהרנות אידאולוגית, בין אם היא של אידאולוגית גאולה, בין אם היא של אידאולוגיה סביבתית ובין אם היא של אידיאולוגיה חברתית.

שבתאי צבי. שכנע את כולם בגילוי פנים חד משמעי. קטסטרופה.

   ושוב, בפעם המי יודע כמה, עלה בדעתי שהמתנחלים הם בעלי הברית הטבעיים שלנו בבואנו להגשים את הפרק הפחות מדובר – והחשוב פי כמה – של רעיונותיו המוצהרים של השמאל הלאומי, אותו הפרק הדן בהקמת "חברת מופת" (כמה אני שונא את הביטוי המתנשא הזה!). להט אמונתם, נכונותם להתגייס למשימות שנתפשׂות בעיניהם כלאומיות, המחויבות המובנית שלהם לערבות הדדית, דבקותם בציונות – לא בגרסה של הציונות שאני מסכים לה, לא בגרסה של הציונות שיש לה סיכוי בעיני, אבל בגרסה של הציונות למרות הכל – הם נכסים רבי חשיבות, הכרחיים, שיהיה עלינו למצוא נתיבות אליהם.

הרבנים חנן פורת ולוינגר עם אישור ההתנחלות בסבסטיה. פחד עמוק מדרך ארוכה.

   יוצא מזה שאנחנו נתונים במלכוד: מצד אחד אנחנו מניפים (לצערי) בכל הזדמנות את דגל סיום הכיבוש (לצערי, משום שאנחנו רק מניפים דגל, כלומר נוקטים במחווה ריקה. הנפת דגל איננה אלא קיטש דלוח אם אין מאחוריה פעולה, חוויה, תוכנית; הנפת דגל שכולו נגד איננה אלא קיטש דלוח ומביס את עצמו). כלומר, אנחנו דוגלים במטרה העתידה להרע את מצבם של המתנחלים בעיני עצמם. מצד שני עוד נזדקק למתנחלים – ללהטם, לכשרונם, לרעיונותיהם. ובאין לנו תוכנית המגבה את דגל סיום הכיבוש (מה יעלה בגורל המתנחלים? איך יתנהל סיום הכיבוש בפועל? מה תוכניות המגרה שלנו להתפרצויות האלימות הפלשתיניות שעוד יבואו בעקבות סיום הכיבוש? מי ישלם את החשבון, בכסף?), חייבים להודות שאין לנו כרגע שום דבר העשוי למשוך את המתנחלים ותומכיהם לצדנו.

   עשיה, היא שהיתה מקור כוחם של המתנחלים: קביעת העובדות בשטח באמצעות מעשים בלתי פוסקים, היא שאפשרה להם לרבוע את סדר היום הציבורי. הדיון התנהל אולי על ידי עתונאים "שמאלנים" (כלומר, ליברלים חסרי מחויבות, המכונים על ידי המתנחלים "שמאלנים"), אבל נושאיו נקבעו על ידי המתנחלים. מעשה ההתנתקות – אף שהיה מעשה הרס, ולכן כואב ומר – שגרם למתנחלים להפנות את כל מרצם למחאה עקרה, כנגד שרון, כנגד השמאל, כנגד אלוהים, כנגד, כנגד, כנגד – הוא שהעניק את הכוח לממשלתו של שרון, כוח שדי היה בו כדי להביא בוחרים רבים מאד להצביע בסקרים הבאים עבור מפלגה פיקטיבית, נטולת דרך, נטולת הצעות מעשיות, נטולת אחריות ציבורית, אפילו נטולת שרון, רק משום שפעם ביצע מיסד המפלגה (שהיה כבר נתון בתרדמת בזמן הבחירות) מעשה של ממש. עוד כשהיה במפלגה אחרת.

השמאל הלאומי. מדברים ומחלקים ומחכים ומחכים.

   ומה אנחנו, בשמאל הלאומי? לא רק נגד ונגד ונגד? איזו תוכנית מעשית הבאנו? מה עשינו חוץ מהכרזות ותעמולה (העשויה אולי להיות חשובה, אבל לא כשהיא כשלעצמה, נטולת מעשים בשטח)?

   אם נפנה לעשיה של ממש – התארגנויות מקומיות לנקיון גנים ציבוריים, הפעלת ספריות ניידות, הקמת לשכות תעסוקה, סיוע להתארגנויות עובדים, נטיעות, הקמת קהילות – אז, ורק אז, תהיה להתארגנות שלנו משמעות כלשהי מעבר ליחצ"נות פסיבית. ואם תהיה לה משמעות, נוכל אולי להתחיל למצוא נתיבות אל המתנחלים ותומכיהם. אם נוכיח במעשים את יכולותינו ואת כוונותינו, ייקל עלינו לשכנע את תאבי המעשים והמשמעות בתועלת שבדרכנו. אחרת כמונו כנערות שעומדות בבית הכנסת בגוש קטיף: מתפללים בכל הכוח ומנסים להתגבר על הסתר הפנים, מבלי להבין שהפנים כבר מופנות אלינו מזמן, ושאם לא נעשה מעשה נישרף באורן, ויבוא חורבן על מיטב תקוותינו.

   חובת ההוכחה עלינו.

מודעות פרסומת