קהלת בן-דוד בפני הועדה הפדגוגית

 

קהלת (בעיקר פרק ט) מתוך כתב יד דמשק (בורגוס, ספרד 1260)

(לכבוד: הועדה הפדגוגית הראשית,

המשרד לחינוך נאור וליבראלי.

הנדון:

הערות המורה לחיבור, מתוך תיקו האישי של התלמיד קהלת בן-דוד,

בית הספר הפתוח לכל רוח.

רצ"ב גם קטע מן החיבור שהגיש התלמיד קהלת בן-דוד כבחינת שליש.)

 

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ׃ בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל־רֹאשְׁךָ אַל־יֶחְסָר׃ רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה:

 

הערות המורה:
א. השימוש בלחם כסמל לאוכל בכלל, מתעלם ממגפת ההשמנה בקרב הנוער. ההתמקדות באכילת פחמימות מזיקה מאד לבריאות. יש להשפיע על התלמיד קהלת להרבות ככל האפשר באכילת ירקות וקינואה.

ב. נראה כי התלמיד קהלת נגרר אחרי סביבתו ואיננו מפנים את היקף בעיית האלכוהול בקרב בני הנעורים ומבוגרים כאחד, ואת הנזק העצום הכרוך בה. לשקול פגישה עם ההורים והטלת פיקוח חמור.

ג. התעקשותו של התלמיד קהלת על בגדים לבנים גורמת לו לסיים כל יום לימודים מוכתם ומלוכלך, באופן המהווה מפגע אסתטי חמור. אבקש לשלוח אותו מעתה לבית הספר בבגדים צבעוניים.

ד. התלמיד קהלת מגזים בשימוש בתכשירי שיער, ותסרוקתו מעידה על גנדרנות מופרזת. לשלוח להסתפר.

ה. ההמלצה על אהבת גבר לאישה היא הומופובית ומפלה. ניכר בתלמיד קהלת שאיננו בא מבית ליבראלי טוב. לשקול חינוך מתקן.

ו. יש להזכיר לתלמיד קהלת את הנזק שבשהייה מופרזת מתחת לשמש, ולעמוד על שימוש מתמיד בקרם הגנה חזק.

ז. התלמיד קהלת מפגין חיבה מופרזת לתחביבים כעבודת כפיים והתבוננות ספקולטיבית בסביבתו, והדבר פוגע קשות בהישגיו בלימודי מנהל עסקים. יש לחשוש ליכולתו להתפרנס כמבוגר. מה הוא חושב, שאבא שלו מלך?

ח. נטיותיו האנטי-סוציאליות של התלמיד קהלת מגיעות לשיא בהמלצתו בסוף החיבור על שימוש בכוח הזרוע. כבר כמה פעמים תפסנו אותו בהפסקה מתקוטט עם ילדים אחרים, טובים ממנו. כל הנסיונות להסביר לו על סובלנות, זכויות האחר ורב-תרבותיות נכשלו. פעמיים ענה לי בחוצפה: "מה יש, אני לא אחר?"

ט. החיבור כולו כתוב בעברית במשלב גבוה ומתנשא, והוא רהוט בצורה מעליבה, הפוגעת קשה בדימויים העצמי של הילדים האחרים. אין פלא שאף אחד מהילדים לא רוצה לשחק אתו.

לסיכום: התלמיד קהלת מפגין זלזול בחומר הנלמד (ואפילו התחצף פעם ואמר לי שהכל שטויות), אנטי-סוציאליות ואנטיפתיות כללית. אם המצב ימשך, אני צופה לו עתיד מר. לזמן את ההורים לפגישה דחופה לצורך העברתו למסגרת חינוך מתקן.

קהלת בן-דוד, גרסת גוסטב דורה

בכבוד רב,

המורה עדינה,

בית הספר הפתוח לכל רוח

מערכת החינוך המערבית,

2010 (ימי הביניים האלקטרונים)

מודעות פרסומת

שלומית בונה סוכה

חייל מלגיון הזרים. בסוף זה יתקשר (בעקיפין) לסוכות

   מרסל טוביאס, מאבות חיל הצנחנים הישראלי, עבר בחייו ארבעה צבאות ומחתרת אחת לפחות. מסופר עליו, שכשהתגייס לחיל הישראלי הצעיר ונתקל שם במושגים הצבאיים המשונים של בוגרי הפלמ"ח, התעטפה עליו נפשו במבוכה. כבוגר לגיון הזרים הצרפתי – אחת היחידות הצבאיות הידועות ביותר (לשמצה?) והקשוחות ביותר עלי אדמות, לפחות עד לאחרונה – וכבוגר האצ"ל – מהמחתרות הפחות פלמ"חניקיות שהתקיימו מעולם – לא התקבל על דעתו של טוביאס המושג "טוהר הנשק", שהביאו עמם חניכיו של יצחק שדה. "אני לא מכיר נשק טהור," אמר טוביאס על פי האגדה – "אני מכיר נשק נקי שיורה או נשק מלוכלך שלא יורה."

   זו, פחות או יותר, דעתי על שירה. לפני שנים מספר נקלעתי לדיון על שירה "גבוהה" מול שירה "נמוכה". ישבנו בכתה, והמרצה לספרות – בעלת תודעה אליטיסטית מפותחת –  הגנה בחרוף נפש על השירה ה"גבוהה" ודרסה בקול רעש לא נעים את השירה ה"נמוכה". אני, עצם אזכור המושׂגים הללו מקפיץ לי את כל הפיוזים. לא מכיר שירה גבוהה ולא מכיר שירה נמוכה. מכיר שירה טובה שפוגעת ונוגעת, ושירה לא טובה שלא פוגעת ולא נוגעת, אלא בכלל תולעת. כמובן שלא שתקתי למרצה הזאת. התפתח קרב רחוב אידיאולוגי, שכדי לסיים אותו היא החליטה לשאול אותי מהי שירה טובה בעיני. מבלי היסוס ציטטתי באוזניה את שורת השירה הטובה ביותר ששמעתי מימי –  (למותר לציין שלא רק שלא ברור מי כתב אותה – אולי בליינד גארי דייויס? –  אלא גם שהיא באה משיר זמר, וליתר דיוק מבלוז ענתיקה, ושהיא פחות או יותר הדבר הכי רחוק בעולם ממה שנחשב בעיני אותה מרצה כשירה "גבוהה") – והרי היא לפניכם, השורה הראשונה בבית השני בשיר שבקליפ הבא (כאן בביצוע דילן והבאנד):

Baby, Let me follow you down,

Baby, Let me follow you down:

Well, I'll do anything in this god almighty world

If you just let me follow you down

  למה אני נדרש לכל זה בכלל?

ככה (כבר) לא בונים סוכה

   תוך כדי הקמת הסוכה אתמול, אחרי "סוכתי הסוכה" ו"פטיש, מסמר/ניקח מהר" ששרו הבנדיט והחוליגן בקולי קולות (ואגב כך אילצו אותי להתמודד עם התחלפות הדורות והמצאת הסוכה לנצח. הולך ופוחת המסמר…), פצחו הפרחחים בשירת "שלומית בונה סוכה". ואני, הטיפש, זלגתי דמעה או שתיים, כרגיל. ככה זה בכל פעם שאני שומע או שר את השיר הזה. אהובתי, המכירה כבר את ההרגל המגונה הזה שלי להתרגש משירים, חייכה כדרכה, ואני הרהרתי לי בשאלה מה יש בו בשיר הזה, לכל הרוחות, שלוחץ לי על כל הכפתורים?

   טוב, האמת היא שזה קורה לי עם כל מיני שירים של נעמי שמר, שהייתה משוררת אדירה. וכן, אני מכיר את הויכוח האם היא פזמונאית או משוררת (המתנהל לעתים קרובות מדי על פי אמות מדה פוליטיות, ולא פואטיות). הלא משום כך בכלל פתחתי במרסל טוביאס, במורה לספרות ובדילן (כלומר בליינד גארי דייויס, אולי). ובכן, למען הגילוי הנאות: בעיני היא משוררת ומלחינה מעולה, שכתבה המון שירים מפעימים, הרבה מאד שירים טובים, וכמה וכמה שירים לא טובים (שלא לומר מיותרים). אבל מכל שיריה, שלומית בונה סוכה הוא אחד מקומץ שחונק את גרוני בכל פעם מחדש.

    כי בארבעה בתים של שיר ילדים צררה נעמי שמר את מיטב החלומות והמיתוסים של עם ישראל. כמעט כמו קוד דחוס ומוצפן היטב של הטובים והיפים שבחלומותי (חלומותינו?). איך אמר אורי זוהר לפני שויתר על חיי עולם לטובת חיי שעה, כהקדמה לשיר אבשלום? זהו שיר שמספר על החלומות הכי וורודים, אלה שכבר כמעט שכחנו שחלמנו אותם.

תפילת ערבית מתוך סידור אליהו בחור, מנטובה 1562

   כי מה עושה שלומית? היא לא מחכה לאלהים שיפרושׂ עלינו את סוכת שלומו, ככתוב בסידור – מהציפיות הארוכות והבלתי ממומשות מאז ומעולם – אלא ניגשת למלאכה בעצמה, במלוא המעשיות והרצינות. הלא על כן היא עסוקה היום. היא בונה לה מעון ארעי – הלא זו ההגדרה של סוכה – ומשקיעה בו את כל המרץ שמקדישים אחרים למעון קבע. היא לא מתפתה לפרוט את עבודתה לכסף, ומעטרת את הסוכה לא בקישוטים יקרים תוצרת איטליה ולא בקישוטים זולים תוצרת סין; היא גם מקפידה שלא לעטר בחפצי אבן, פלסטיק או מתכת, אלא רק בדברים שמהם אי אפשר לבנות כלי מלחמה: לולב, הדסים, ענף של ערבה. אפילו הרימון הוא למאכל ולא לפיצוץ. זו סוכה שכולה געגוע: אפילו הריח הנודף בה איננו ריחה היא או ריח יושביה, אלא ריח בוסתנים רחוק.

   שלומית לא תלויה בתוכניות חיצוניות ואיננה מושפעת מאופנות או מדעת הקהל (זו שאת רשותה ביקש מי שביקש לפני פחות משבוע כדי להתפלל עם העבריינים). היא לבדה – ורק היא – תחליט מתי נשלמה המלאכה. אבל היא איננה בונה את הסוכה הזו רק בשבילה. ברגע שמסתיימת המלאכה, היא קוראת לכל השכנים: מה יש, כולנו חיים זה לצד זה, מדוע שלא נחלוק את ההישגים והשמחות? ואז מתרחש מה שהתרחש, על פי השמועה, בבית המקדש, שעל עולי הרגל אליו נאמר שהיו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". אבל בבית המקדש זהו סוג של נס, ואילו אצל שלומית – שאיננה ממתינה לאלוהים, משיחים או נסים – זה לא נס, אלא רק דבר נפלא, מסוג הדברים הנפלאים שקורים לפעמים למי שעושה את מלאכתו כראוי: לא רק שהשכנים באים בהמונים, אלא גם יש לכולם מקום.

בהיר כיהלום. כוכב הצפון מאיר דרך

   ואז, מתוך הסכך, לא נגלה עמוד ענן ולא עמוד אש, אלא רק כוכב בהיר כיהלום, שלפחות בדמיוני הוא כוכב הצפון, שעל פיו נווטו אנשים את דרכם עד שבאו הלווינים ובלבלו עליהם את הכיוונים עד כדי חוסר אפשרות לתעות ולמצוא דרך משל עצמם. אכן סוכת פלאים, שכל כולה  – לפחות לשבוע אחד – הכנסת אורחים ושלום ונטילת האחריות בידי שלומית. ומה שאנחנו יודעים – ואני חושד שגם שלומית מבינה את זה – הוא שבפעם הבאה שיושר השיר, ושלומית תיגש לעבודה, תוקם הסוכה מחדש.

   לא אעליב את תבונתכם ואמתח כאן את כל קווי המטאפורה מן השיר למציאות חיינו. איש-איש והבנתו את סביבתו ואת מציאות חייו. אבל טוב לי עד דמעות שפעם בשנה יש מי שמזכיר לי את כל החלומות הכי וורודים, אלה שלמדתי מהורי והם מהוריהם וכל אחד מאתנו צובע אותם בצבעים חדשים משלו, ואשר מצוקות היומיום גורמות לי לשכוח אותם לפעמים; וטוב לי עד דמעות לדעת שגם הבנדיט והחוליגן שרים את השיר, ושהחלום הזה יעבור אליהם כדי שיצבעו אותו בצבעים משלהם. והלוואי שיבינו גם הם – הלוואי שנבין גם אנחנו – את הצורך לבנות כל פעם מחדש, במו ידינו, את המסגרת לחלומות שלנו, מבלי לקוות שהמסגרת תהפוך לקבע כמות שהיא, אלא מתוך הבנה שהיא ארעית ושיש לחדש אותה ולבנות אותה בכל פעם ששרים את השיר.

   סליחה על הרגשנות וסוכות שמח.

בין כסה לעשור – שנה חדשה, שאלות וותיקות, כתה א' ולשכות תעסוקה

 

ראש השנה האמיתי

והנה החלה לה תשע"א.

 

   למען האמת, ראש השנה האמיתי בעיני היה מאז ומעולם יום תחילת הלימודים, אחד בספטמבר. כן, אני מודה שאני קובע את ראש השנה על פי מניינם, אבל לזכותי יאמר שהייתי מעדיף לקבוע אותו על פי הלוח העברי. כבר מזמן הבנתי שרק על פי הלוח העברי אפשר להבין את מזג האוויר כאן. אילו רק היה משׂרד החינוך מוצא לנכון לקבוע תאריך עברי לתחילת שנת הלימודים (מה שגם היה מייעל מאד את העבודה מול לוח החגים והחופשות)!  

   תחשבו על זה רגע: היום הראשון ללימודים, הרבה יותר מראש השנה העברי או האזרחי, הוא יום שבו מתחלפים סדרי החיים: אצל מיליוני אזרחים בישראל נכנסת ביום זה לתוקפה שגרה שתלווה אותם לכל אורך השנה, החל בשעת ההשכמה ובפעילויות הבוקר, עבור ביום העבודה (והקשר שלו עם לוח הזמנים של הילדים, ההסעות, ארוחת הצהריים וכו'), וכלה בשעות הערב, כיבוי האורות ועתות הפנאי. ובמקום קטן כישׂראל, כאשר אצל מיליונים נכנסת שגרה לתוקפה, היא משפיעה גם על השגרה של כל השאר. בא' בתשרי וב-1 בינואר לא נקבעת שום שגרה, לא מתחיל שום דבר בחיי היומיום. סתם ראש שנה דתי או מדיני. לא משהו שגזור לפי מידות אדם.

   זה בסדר, אני לא מתכוון לצאת במסע שכנוע לשינוי מועדו של ראש השנה (די לנו בחמישה, יחד עם זה האזרחי). אני רק מצביע על כך שבשבילי זהו ראש השנה האמיתי, והדבר קיבל חיזוק מיוחד השנה, כאשר החל בני בכורי ללכת לכתה א'.

ורטיגו יזום

   כאשר עוסקים בהסטוריה של תרבויות בנות אלפי שנים – אני בטוח שלהסטוריונים של סין והודו יש את אותה התחושה – יש רגעים שבהם לופתת אותך תחושת ורטיגו מן ההתבוננות במורד מנהרת הזמן. ורטיגו כזה פקד אותי בימים שלפני לכתו של בני לכתה א'. שמעון בן-שטח, מכונן בתי הספר לילדי ישראל, יצא במחול מחנים עם תלמידי הפנימיה האנגלית וילובי במאה ה-19; יהושע בן-גמלא, מי שהפך את בתי הספר ביהודה לחובה ציבורית, הסתחרר עם משולם הלוי, המורה המיתולוגי בנהלל (כמה חבל שאין לי לינק להוסיף כאן); יאנוש קורצ'ק (שלפני שנספה עם תלמידיו גם היטיב ללמד אותם לחיות) השתובב עם בית הספר לנערי הרחוב בתקופת המהפכה הרוסית, הלא הוא הרפובליקה שקיד; מוטל בן פייסי החזן נכרך בזכרון סבי מלא ההתרגשות, כאשר ליווה אותי ליומי הראשון בכתה א'; ומעל הכל ריחף לו, כאנאכרוניזם שיש ויש לו הופכין, ניחוח של קמץ אל"ף – אָ. ורטיגו כהלכתו. במשך שבוע לא ידעתי את נפשי. הילד עצמו, אגב, התרגש – אבל הפנים את השינוי הרבה יותר מהר ממני.

   גם שנת הלימודים שלי התחילה – ליתר דיוק, שנת ההוראה. בכל שנה אני נפגש עם מחזור חדש של תלמידים בני 18 במכינות הקדם צבאיות, ובכל שנה אני עומד המום נוכח היקף אי הידיעה שלהם בתולדות עם ישׂראל, לאחר שתים עשרה שנות לימודים. הגיעו הדברים לכדי כך שבשנה שעברה הצהרתי באזני תלמידי את ההכרזה הבאה: כל מה שמעניין בתולדות עם ישׂראל הסתירו מכם; בנוגע לשאר – שיקרו.

   ובשלב מסוים בשיעור הפתיחה של השנה פצה אחד מתלמידי החדשים את פיו ושאל שאלה של טעם: למה בכלל ללמוד את כל זה?

   ובכן, יש כמה תשובות, ואת מקצתן אף העליתי בפניו: ללא היכרות עם התהליכים שהביאו אותנו למצב הנוכחי, קשה יהיה לדעת כיצד להביא לשינוי בו, ואולי אף לבצע בו תיקונים שונים; לימוד ההסטוריה מקנה יכולות התבוננות וניתוח שאלף שיחות בירור ערכיות לא יקנו (ושיחות בירור ערכיות הן לחם חוקן של המכינות), ולו רק משום שלימוד ההסטוריה איננו מאפשר להישאר בתחום הרעיונות המופשטים; והעיקר – תולדות עם ישראל הן (בעיני לפחות) הסיפור המגניב ביותר, המופרע ביותר, המצחיק ביותר, הטראגי ביותר, החלום ביותר והשברו ביותר שרץ כרגע על הפלנטה. אם נצליח לרקום את ההתלהבות מהסיפור עם מסקנות מעשׂיות ממנו, כי אז עשינו צעד קדימה לקראת השינוי המיוחל בתנאי חיינו. גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.

   ידידי אסף ענברי – מי שכתב את הספר הנפלא, המצחיק והחכם "הביתה", על תולדות קיבוץ אפיקים – הצליח, כדרכו, לגבש את הטיעונים השונים שהתרוצצו במוחי (ללא ידיעתו) לכלל טיעון סדור וכתוב לתלפיות, במאמר הזה. במסגרת המאמר (התמצית להלן איננו פוטר מחובת הקריאה!) מאפיין ענברי את דור המדינה – והדורות שבאו אחריו – כדורות שחמקו מדיון מהותי בשאלות היסוד של חיינו, החל במיהו יהודי וכלה ביחסי עבודה במשק. חמקו מדיון הן כתוצאה מנטיית לב והן כפועל יוצא של עכשיויזם נחוש והחלטי, שביקש לחמוק ממנהרת הזמן הזו ומן האבחנה ששפע גדול של חוטים פרומים מתולדות עם ישראל הלכו והתכנסו עם התקדמות הפרוייקט הציוני, התנגשו ביניהם, התפתלו ונכרכו וסופם שיצרו פלונטר רציני ביותר: קנאות, רדיפה, זרע קודש ועם עולם, חסידות, השׂכלה, שיתוף ותחרות, הקלות וחומרות, גולה וארצישׂראליות, השפעות נוכריות וטהרנות, משיחיות ושלילתה, רבנות וראשות קהל – וזוהי רק רשימה חלקית.

   כרגיל, הסכנה בדיונים מסוג זה היא גלישה לדיון עקר, בנוסח השׂיח על השׂיח המקובל עד מאד בחוגי שׂמאל טהרני, במגדלי השן של האקדמיה ובחוגים דתיים מסתגרים (המצאותם של כל אלה בכפיפה אחת, אגב, איננה מקרית). אבל זו סכנה שאין מנוס מלהסתכן בה, משום שהדרך לפעולות הממשיות שיש לעשות חייבת לעבור דרך הדיון העקרוני, והדיון העקרוני על מדינת ישׂראל חייב להיערך מתוך מודעות למטען התרבותי, הכלכלי, הקהילתי והמדיני שעומסים על שכמנו דברי ימי עם ישראל, הן בנוגע להתארגנותנו כלפי פנים פנימה והן במגעינו עם אחרים.

השיח על השיח. תופעה וותיקה מאד.

   היחידים שהבינו ללבי בכל הנוגע לחיבור הזה בין קודש וחול, בין עבר והווה ועתיד, שמאפיין את חיינו כאן בכלל ואת אחד בספטמבר בפרט, היו עלי מוהר ויוני רכטר. אולי משום שמעולם לא דיברתי עם אף אחד מהם. 

   כל ההרהורים האלה התחברו אצלי איכשהו עם הרהורים על דרכו של השׂמאל הלאומי, שהוא התארגנות שרוח הרצון לשינוי יחד עם הרוח הלוקאלית המנשבות בה מעוררות בי הזדהות. אלא שמזה זמן מה נעכרת ההזדהות הזו שלי בגלל נטיית השׂמאל הלאומי להציב לעצמו מטרות נגד קונקרטיות ומטרות בעד מעורפלות – בדיוק להיפך ממה שצריך לעשות, לדעתי. ידידי הד"ר א' משתדל מזה זמן מה לעורר דיון בתוכניות ארוכות הטווח של השׂמאל הלאומי בתחום החברתי. הביקורת שלי על תוכניותיו של הד"ר א' נעוצה בעיקר בכך שהן עוסקות במדיניות לאומית – כלומר, כדי לקדם אותן על השׂמאל הלאומי להיות בעל השפעה רבה מאד בחוגים המצומצמים שבהם נחתכת המדיניות.

   אני חושב שהתארגנות בנוסח השׂמאל הלאומי צריכה להתמקד בפעילות הרבה מאד שניתן לעשות בלי קשר לפוליטיקה הגבוהה. "נו," אמר לי ד"ר א', "מה למשל?"

   ובכן, בשים לב לכל האמור לעיל, אני מבקש להתמקד בדבריו של חכם יהודי עתיק, אלעזר בן-עזריה, מי שחי בעצמו בימי קריסה ויצירה בין המרד הגדול למרד בר-כוכבא, ונאלץ להתמודד אף הוא עם שאלות נוקבות על גבולות ההגות והמעשה, ועל הקשר שביניהם. אבות, ג' י"ז:

   רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ; אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה , אֵין יִרְאָה; אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה; אִם אֵין בִּינָה, אֵין דָעַת; אִם אֵין דַעַת, אֵין בִּינָה. אִם אֵין קֶמַח , אֵין תּוֹרָה; אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח.
   הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו , לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפְכְתוֹ עַל פָּנָיו… אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין: שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מִזִּיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ…

מסכת אבות מתוך כתב יד קאופמן, ככל הנראה מאיטליה (?), המאה ה-11 (?) - כתב היד העתיק ביותר של המשנה שנותר בידינו

   מכל הדברים האלה אני מבקש להיאחז בדבר אחד: אם אין קמח, אין תורה (ואם אין תורה, אין קמח). החיבור הזה, בין כלכלה ורוח, הוא-הוא לבו הפועם של כל מה שטוב בשמאל. ההבנה שהאחד תלוי בשני, החיפוש אחר דרכים לבסס את הקשר הזה ולדאוג להספקת צרכי הקמח וצרכי התורה כאחד – הוא המשימה החשובה ביותר, לדעתי, של השמאל הלאומי. הנה, אם כן, מה שצריך השמאל הלאומי – ואני בתוכו, כמובן –לעשות במהלך השנה הבאה עלינו לטובה: להקים לשכות תעסוקה. כן, השמאל הלאומי צריך לקחת על עצמו לסייע לאנשים להשיג קמח, כדי שיוכלו להתפנות לרגע לחשוב על חייהם כאן ועל האופן שבו הם מבקשים לעצב אותם. כדי שיוכל להתקיים הדיון שאת ראשיתו מגולל ענברי, כדי שיהיה ברור למה צריך ללמוד הסטוריה, כדי שנוכל להעניק משמעות לעיצובה מחדש של שגרת חיינו מדי שנה. כדי שלא תפסק השרשרת של ילדים שאומרים מדי שנה את אותיות האל"ף-בי"ת.

קמח. דרישת יסוד

   בעצם אני די מאוהב בורטיגו.

   את מלוא הרעיון אשתדל לפרושׂ כאן מחר.

   שנה טובה.