היינו כחולמים – על מכתבי הרבנים והרבניות, יהדות, גזענות וחוני המעגל

אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק [חוני המעגל – יב"ע] היה מצטער על מקרא זה (תהילים קכו) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (בבלי, תענית כ"ג ע"א)

מצטער, בהקשר זה, אין פירושו עצוב או מתחרט, אלא מתיגע להבין את פשרו. בערוב ימיו, היה סבא שמוליק (תלמיד בישיבת ברטיסלבה, מעפיל, לוחם במלחמת הקוממיות, ממתישבי בית יוסף, חובב מופלג של דברי תורה ושירה, לימים בעל קורא בבית הכנסת בו נהג להתפלל ברחובות) מרבה להצטער על הפסוק מאמצע הקידוש "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים". מקץ שנים של הרהור, החליט סבא שמוליק לשנות מעט את הנוסח, והיה מקדש "כי בנו בחרת ואתנו קידשת עם כל העמים". לנגד עיני, סביב שולחן השבת, קמה לתחיה מחלוקת מימי בית שני ושיבת ציון, אותה שיבת ציון שבמהלכה היינו כחולמים. היא המחלוקת שבין שבי ציון, שכדי להתמודד עם איום ההתבוללות בלחץ החיים בגולה הגו תפישׂת יהדות המדגישה את ההקפדה על המוצא היהודי והחוזה גאולה יהודית ספיציפית (ולפי חלק מן הגרסאות, כוללת נקמות בגויים), ובין הנשארים בציון, אשר הגו תפישׂה מרחיבה הרבה יותר של "מיהו יהודי", של היחס בין היהודים ליתר אומות העולם ושל זהות המשתתפים בגאולה העתידית (רמז: כולם). זהו המאבק בין תפישׂת "זרע קודש" ותפישׂת "עם עולם", שהכתיב את אופיה ומהלכה של שיבת ציון הראשונה, הראויה לעיון ולימוד נפרד.

לשני אנשים בדברי ימי עם ישראל היו גם הסמכות וגם הביצים לקבוע מיהו יהודי. הראשון הוא עזרא הסופר, שקיבל מנדט מפורש בעניין זה ממלך פרס, על רקע המאבק בין שתי התפישׂות; השני, להבדיל אלף אלפי הבדלות, היה אדולף היטלר. עם כל הצרימה שבכלילת שני האנשים הללו במשפט אחד – הבדל של יום ולילה קיים בין הרקע למעשיהם, נקודת המוצא שלהם, שיטותיהם ומדת האימה שבמעשיהם – קיימים כמה קווי דמיון בין המסקנות שהגיעו אליהן שניהם: שניהם הגיעו למסקנה שהיהדות היא עניין מבוסס מוצא, כלומר גזע; הצלחת שניהם היתה מוגבלת (עזרא הסופר לא הצליח לאכוף לגמרי את האיסור שקבע על הנישואין עם נשים נכריות; אדולף היטלר הצליח להשמיד רק כשליש מן היהודים); וחשוב מכל לעניינינו: שניהם שאבו את סמכותם משלטון נוכרי – עזרא הסופר ממלכות פרס, היטלר מן הרייך השלישי הגרמני. בטווח שבין שתי נקודות הזמן הללו היה חלק ניכר מן העם היהודי שרוי בגולה, והתפישׂות הגלותיות בדבר התבדלות קנאית,תפישׂות שנוצרו מלכתחילה כדי לענות על אתגרי הגולה, עוד התעצמו נוכח הריב הדתי שבין היהודים לבין נוצרים ומושׂלמים. כמעט אפשר לומר שיותר מששמרו ישראל על השבת – הם פחדו מהגויים.

שיטת ארץ ישראל עצמה היתה מרחיבה הרבה יותר, כך עולה מהעדר טכס ותהליך רבני בפרשת הצטרפותה של רות המואביה לעם ישראל; מן הקלות שבה קיבל לתוכו עם ישראל קבוצות אתניות שלמות – אדומים ויטורים – בימי החשמונאים; כך משתמע גם מכך שהתומכים בהיבדלות נאלצו שוב ושוב לקבוע הלכות על טומאת גויים, בימי גזרות אנטיוכוס וערב המרד הגדול (אילו היה הרעיון של טומאת גויים נפוץ ומקובל כל כך, לא היה צריך לקבוע שוב ושוב הלכות בנושא – בחלק מן המקרים תוך שימוש בכוח נגד יהודים שהתנגדו לכך). שיטת ארץ ישראל לא היתה של הטמעות ומחיקת הזהות העצמית, אלא של זהות ברורה מצד אחד ופתיחות כלפי העולם מצד שני. היא לא זכתה לעלות להגמוניה בעולם היהודי' בעיקר בשל כוחם המספרי והפוליטי המתמשך של יהודי הגולה – גולה שהפכה לעיקר זירת קיומו של עם ישראל במשך מאות רבות של שנים.

והנה, בעצם פרשת תקומתו של עם ישראל בארצו (קל לשכוח שזו משמעותה של מדינת ישראל, כי קל לפעמים להתעלם מ-3,000 שנות הסטוריה רחוקה בלחץ הארועים של עשרות השנים האחרונות), צצה שוב התפישׂה הגלותית, הגזענית, המכוערת, בדמות רבנים ורבניות שטרם השׂכילו להבין את השינוי העצום – הפוליטי, ההסטורי, המיתולוגי, האמוני – שבעצם הקמתה של מדינת ישראל (קל לשכוח שזו משמעותה של מדינת ישראל, כי קל לפעמים להתעלם מ-60 השנים האחרונות בלחץ הארועים של 3,000 שנות הסטוריה רחוקה). שני מכתבים מן השבועות האחרונים – מכתב הרבנים ומכתב הרבניות – מבקשים להחיל את העקרונות הגזעניים של הקיום בגולה על החיים בישראל. אלה מצווים לא למכור ולהשׂכיר דירות לערבים, ואלה מזהירות מפני קשרים זוגיים בין יהודיות וערבים.

אדם חכם אמר לי פעם, בימים בהם היה מאיר כהנא סמל הגזענות בישראל: "למטה-למטה, כולנו, כל העולם, כהנא; כל השאר זה חינוך". הפיתוי לבדלנות וגזענות קיים בנו מעצם טבענו כאנשים קטנים ואינטרסנטים החיים ביקום שגדול עליהם בשש מידות. החינוך – כלומר, הנחלת לקחי העבר לצורך הכשרה להתמודדות עם העתיד – אמור להפגין בפנינו את אזלת ידן וקוצר יריעתן של תפישׂות גזעניות.

אבל החינוך הוא קליפה דקה למדי. הוא איננו יכול לשנות את טבעו הבדלני והאינטרסנטי של האדם, ואיננו יכול לבטל את הנטיה האנושית להתקבץ בקבוצות מובדלות, שהמוצא ממלא בהן תפקיד מרכזי – ויעידו, למשל, הקשיים שבהם נתקלים מהגרים בכל מקום בעולם. אבל כאשר בונים סביב הנטיות האנושיות הללו אידיאולוגיות שנועדו להצדיק אותן ולהעצים אותן – למתוח קווים ברורים על פי מוצא, לשמור על התבדלות קנאית, לראות בקו ההפרדה על פי מוצא קו שאיננו ניתן למעבר – אנחנו עוברים מתחום ההתקבצות הלגיטימי אל תחום הגזענות.

ככל  שהולך וגובר הלחץ הגזעני מצד רבנים מוגי לב, המפחדים להתמודד עם המשמעויות העמוקות של חידוש קוממיות עם ישראל בארצו (כן, חברים. המדובר בנושאים גדולים ורחבים המאלצים שימוש במלים גדולות ומליציות לעתים), כן עולה כדרך הטבע הראקציה להם, בדמות אנשים שזהות יהודית כזו, התלושה מתנאי קיומה והמאמצת השקפות גזעניות שאבד עליהן הכלח, לא מקובלת עליהם; וכיוון שאלה היוצאים בהכרזות הגזעניות מתיימרים להיות בעלי הבית של היהדות, מוצאים עצמם המתנגדים – שלא בטובתם – מתנכרים לזהותם היהודית. והנה לנו שוב רקע לקרע כמו בימי שיבת ציון הראשונה. וכמו אז, כן היום: המובילים את המהלך הם האנשים שטכסטים וחזיונות גאולה בדלניים חשובים בעיניהם פי כמה מתנאי החיים. אנשים שבעיצומה של שיבת ציון מסתובבים כחולמים, בעיניים עצומות למציאות, והוזים חזיונות חסרי שחר; וחשוב מכל – מדובר באנשים שתפישׂת עולמם מושתתת על עולם ההגות שנוצר בגולה, ושנועד לבסס קיום יהודי בגולה.

אין לנו הרשות להתנער מהם כאילו אינם חלק מאתנו: לא מן הגזענים הגלותיים ולא מתמונת המראה שלהם, הלא הם המתנכרים (הגלותיים לא פחות). משימה כבירה מוטלת על כתפי כולנו: המצאתם מחדש של הזהות היהודית, של היהדות, של הציבור היהודי, כך שיוכלו לענות על צרכי השעה ועל תנאי הקיום של שיבת ציון השניה. גם אם לא כל הרעיונות שנוצרו בגולה חייבים בביטול – כפי שסברו חלק מראשוני הציונות – אין ספק שצריך מאוד לערוך בהם מיון וניפוי, וצריך שהמיון והניפוי הזה יעשה על ידי אנשים שעוצבו בארץ ישראל לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא גם מבחינה רגשית ומושׂגית. אין טעם להיאבק במכתבי הרבנים והרבניות באמצעים חוקיים – זהו פתרון זמני בלבד. צריך לקחת את היהדות לידינו, לנער אותה היטב ולהשתלט עליה. נדבך ראשון בזה הוא דחיית הגזענות החשוכה, פרי הבאושים של הגולה.

ודאי, צפויה לזה התנגדות עזה –  הדבקים בדרכי הגולה ינסו לבלבל מושׂגים ותחומים בין הפוליטי והדתי, בין איבה לאומית וגזענות, בין דאגה לגורלנו ובין ביטול גורלם של זולתנו; הם ינסו, כרגיל, להסוות את מעשיהם בדיבורים על מסורת ועל צרכים קהילתיים. עלינו להיות ערים לשקריהם וערים גם לפעמים שבהן, מתחת למסקנות הגזעניות, מסתתרת דאגה אמיתית ולגיטימית. עלינו להיות ערים לשיטות שלהם, לנקודות החולשה שהם מנצלים, לכל מה שמסייע להם להפיץ את משנתם הגזענית, ועלינו להיות ערים לצורך לפעול לקידום פתרונות שימנעו מהם את התמיכה שהם מחפשים. עלינו להיות ערים – כדי שלא יהיה גורלנו כגורל חוני המעגל, שהצטער על הפסוק "היינו כחולמים" עד שהוצא להורג במהלך מלחמת אחים שהביאה לקצה של הקוממיות הקודמת של יהודים בארץ ישראל, בתקופת ממלכת החשמונאים.

גם לחלום צריך לדעת.

מודעות פרסומת

סטמפניו

עגלה, עגלת עצים נוסעת בדרכי האביב המרופשות שבמחוזות מסביב לעיר בֶּרְדִיצֶ'ב (סליחה, בֶּערְדִיטְשוֹב). הסוס מתנהל בעצלתיים, קצת משום שהוא מושך לבדו בעול, קצת משום שאיננו המובחר שבסוסים וקצת משום שהעגלה נוסעת מהחתונה ולא אל החתונה, וההרים תמיד גבוהים יותר בדרך חזרה. 

ניגון יחפני

   על העגלה יושבים ששה אנשים. אולי מוטב לומר שמפוזרים עליה ששה אנשים. שנים שרועים על גבם ונוחרים עד לב השמיים, אות וסימן לאיכותו של היי"ש המקומי. שניים יושבים מכורבלים למחצה במעיליהם, נשענים על הקורות שבדופן העגלה, מפטפטים ביניהם בשקט ומעשנים סיגריה מגולגלת מטבק מובחר שבמובחר – זו הסיגריה האחרונה מהטבק הזה, שקיבלו במתנה בחתונה מידי אבי החתן בכבודו ובעצמו. בצומת הדרכים הבאה, כשתוצת הסיגריה הבאה, יאלצו לחזור לטבק השחור המצחין הרגיל שלהם. מלפנים יושב אחד האנשים, שמנמן קצת ועייף מאד, ומחזיק במושכות בעיקר כדי שאי אפשר יהיה להגיד שהוא לא מחזיק בהן. על הדופן שלידו נשענים קונטרבס ותוף, ועל התוף מונח חליל צד. הוא עצמו, בעודו מחזיק במושכות, מחלל לעצמו בחליל-פן מרובה קנים. מין שריקה יחפנית שאין לה התחלה ואין לה סוף ואין לה כיוון ואין לה קצב, רק יופי יש בה. 

   יופי הוא, כמובן, בעיני המאזין. והמאזין העיקרי כרגע – כלומר, האדם היחידי בעגלה שאיננו ישן ואיננו שקוע בשיחה ואיננו מנגן – מפנה את מבטו בקוצר רוח אל הנגן, ואצבעותיו מתהדקות בזעף סביב נרתיק הכינור שלו. בחצי השעה האחרונה נעץ את עיניו בדרך שלפניו. זוג עיניים שחורות, נוקבות, "בוערות כשני נרות של הבדלה" כפי שתיאר אותן אברמוביץ'. אין לו כוח לניגון היחפני הזה. הוא מתנגש לו במחשבות, הוא לא מתאים לו למצב הרוח, הוא לא קשור לדרך הנפתחת לפניהם, והכי חשוב: הוא עצמו יכול לנגן אותו הרבה יותר יפה. 

באדי בולדן - הכי מלוכלך

   למאזין הנרגן הזה – שחי באמת לפני כמאה וחמישים שנה, אך המתואר כאן כמעט אך ורק על פי דמיוני – קראו יוסלה דְרוּקֶר, ובעיני הוא מקבילה יהודית לדמויות כמו רוברט ג'והנסון, אולי הבלוזיסט האגדי מכולם שסיפרו עליו (בטעות, מתוך בלבול שמות) שמכר את נשמתו לשטן ושסיים את חיי הנווד שלו כששתה וויסקי מורעל שהגיש לו בעל מכולת שחשד (בצדק) שג'והנסון מפתה את אשתו; או כמו בָּאדִי בּוֹלְדֶן, הספר מניו-אורלינס, שהיה משלים הכנסה בלילה בנגינה בבתי זונות ומועדוני ריקודים ובאישון ליל, כשהיו נשארים רק מי שנמצאים עמוק בפודינג, היה מצמיד את החצוצרה שלו אל שפתיו ומנגן הכי חזק והכי אטי והכי מלוכלך והיה הראשון שניגן מוזיקה פרועה ואישית שנקראה ג'ז; או למשל טֶרְלוֹך אוֹ'קַרוֹלָאן, נגן הנבל האירי העיוור אשר לפני שלוש מאות שנה שוטט בשבילי אירלנד, ליקט וחיבר עשרות מנגינות והניח את הבסיס למוזיקה האירית המודרנית. כמוהם, גם יוסלה דרוקר היה מוזיקאי נודד, נגן וירטואוז שחי בשולי החברה, אשר עמד בצומת דרכים מוזיקלית-הסטורית: רגע לפני שהמוזיקה שלמד לנגן בנעוריו נעלמת, רגע לפני שנולדת מוזיקה חדשה. 

או'קרולאן - הכי אירי

   ההבדל הגדול בין יוסלה דרוקר ובין שלושת המוזיקאים האחרים שציינתי, הוא שעל ג'והנסון, בולדן ואו'קרולאן נאסף חומר רב של זכרונות ותיעוד ממש מיד לאחר מותם ועד היום, ומנגינותיהם – בתווים או בהקלטות – נותרו בידינו. לעומתם, כמעט שלא טרח איש לאסוף חומר על יוסלה דרוקר עד שהיה כבר מאוחר מדי, מן הסיבות הרגילות (כלומר, בגלל הנאצים). כך קרה שלמעט פרטים ספורים שנאספו בעל פה, התיעוד המרכזי שנמצא בידינו על יוסלה דרוקר הוא נובלה שכתב מישהו – אותו אברמוביץ' המצוטט לעיל, הידוע יותר בכינויו שלום-עליכם – שספק אם פגש אי פעם את דרוקר בעצמו, אך שמע עליו סיפורים ופגש מן הסתם אנשים שהכירו אותו. בסופו של דבר, נטל את דמותו של הכנר הכליזמר הוירטואוז, הנווד ההולל החצוף, והשתמש בה כבסיס לדמותו של גיבור ספרו "סְטֶמְפֶנְיוּ". 

   הצרה היא שסטמפניו הוא לא ספר טוב. שלום-עליכם התכוון במוצהר להמציא סוג של "רומן יהודי" – כלומר, ספר שצירו הוא סיפור אהבה הנתקל בקשיים, אבל שמפגין את כל התכונות שביקש שלום עליכם למצוא (או לפחות להציג) באהבה יהודית דווקא, ובראש ובראשונה: צניעות. התוצאה היא ספר שלא קורה בו כמעט כלום. סטמפניו מתרגש לראות את רוחלה, היפהפיה הנשואה; רוחלה מתרגשת מתשומת הלב של סטמפניו, המסעיר כל כך לעומת בעלה הקרתני; הם מדברים קצת, הוא שולח לה מכתב אהבה כתוב בשפה עילגת; הוא מתרגש עוד יותר; גם היא; בסוף היא בוחרת להישאר לצד בעלה וגם הוא נאלץ לחזור לאשתו, פְרִידְל; הוא מצטער, היא לא. אפילו בתור רומן משרתות זה לא עובר. 

   אבל בין השיטין של כל הדידקטיות האיומה הזאת, נפתח לרגע צוהר לעולם שלם ומושתק בדרך כלל – העולם של אותם יהודי מזרח אירופה שלא בילו את רוב הזמן בלימוד או בכתיבה, שלא נעשו גדולי דור או גדולי עולם, שלא תועדו באופן אישי אלא נכללו בתנופת קולמוס באותה קבוצה חסרת הפנים הנקראת "יהודי השטעטל": במילים אחרות – רוב יהודי מזרח אירופה. והשער נפתח לנו דרך עיניו של יוסלה דרוקר, הוא סטמפניו – אותן עיניים בוערות כשני נרות של הבדלה, ואיזו אבחנה יפה היא זו: עיניים כשני נרות הבדלה, אותם נרות המסלקים את הקדושה כדי לפנות מקום לחול. טומי ג'והנסון מכר את נשמתו לשטן בצומת דרכים כדי לזכות בכשרון הנגינה שלו (כמוהו כפגניני), רוברט ג'והנסון שר כיצד הוא נותן לשטן יד, וסיפורים דומים סיפרו גם על עוד מוזיקאים רבים אחרים, מפורסמים ואלמונים. אפילו סופר יהודי טוב לב כמו שלום-עליכם לא יכול היה לתאר את עיניו של סטמפניו כנרות שבת. 

   כך שאיננו יודעים הרבה עם יוסלה דרוקר. הוא נולד בעיר בֶּערְדִיטְשוֹב (סליחה, בֶּרְדִיצֶ'ב) בשנת 1822, נצר לשושלת של כליזמרים – שלום עליכם קובע עשרה דורות לאחור ואף מפרט לגבי מקצתם את הכלי בו ניגנו. לנו ידוע כי שמו האמיתי של אביו היה שלום דרוקר. את הנגינה למד יוסלה כמובן בבית אביו, ואם לשפוט על פי הסיפור על מכתב האהבה העילג ששלח לרוחלה (וגם על פי מבחן הסבירות), יש לשער שהשכלתו הפורמלית לא הרחיקה הרבה מעבר לזה. ספק אם ידע קרוא וכתוב תווים – כמו רוב נגני המוזיקה העממית בכלל, והכליזמר בפרט, עסק יוסלה דרוקר באמנות הממוקדת בביצוע יותר מאשר בכתיבה. כליזמרים לא ידעו מהו מודוס מיקסולידי או דורי – אבל הם כן הכירו את ניגוני בית הכנסת, ועל כן היו להם סולמות כגון "אהבה רבה", "מי שברך", "אדוני מלך" ו"מגן אבות" – כולם ניגונים ידועים ומוכרים המושרים בכל בתי הכנסת שאזור בסראביה וגליציה, מכורתם של הכליזמרים. גם סוגי המנגינות היו מוגבלים: ריקודים מסויימים – דוינה והורה, למשל, או טורקסקה – וכמה ניגונים שלא נועדו להרקיד אלא למשוך חוט של געגוע, וזהו פחות או יותר. כל העניין – ממש כמו בבלוז – היה רגע הנגינה עצמו, הביצוע החי. 

  

   כיוון שהיה נווד, יש לשער שיוסלה דרוקר לא נמנה על גילדות הכליזמרים המקומיות שפעלו בערים שונות במזרח אירופה. גילדות כליזמרים מתועדות לכל הפחות מאז המאה ה-16 בפראג, למשל. במשך שנים רבות הוגבל העיסוק המקצועי בנגינת מוזיקה יהודית רק לחברי אגודות אלה; אבל מובן שהשפעתן היתה בעיקר בתחומי הערים. בכפרים ובעיירות הקטנות או הרחוקות, פעלו להקות של חובבנים או חובבנים למחצה, שגם הן חלק חשוב מסיפור הכליזמרים. אלה היו נודדים ממקום למקום, ומוצאים את פרנסתם – בדוחק – מנגינה באירועים מקומיים. בחברה היהודית מקובל היה להזמין כליזמרים או לכבוד חגים שנאמר בהם "על הנסים" – חנוכה ופורים – או לציון שמחות, ובמיוחד חתונות (המתקיימות בעיקר בקיץ). ממש מזל שיש גויים שאוהבים לרקוד ומזמינים את הכליזמרים להשלים הכנסה בנשפיהם. את שכרם היו הכליזמרים מקבלים בצורת טיפים מן הרוקדים בארועים, ממש כמו טומי ג'והנסון או באדי בולדן. 

   בין עיר לעיר וכפר לכפר היו הכליזמרים נוסעים לצד עמיתיהם מן הצד השני של הנוודות האירופית – הצוענים. אט-אט, בהדרגה, חלחלו רעיונות מוזיקליים מצד לצד והמוזיקה של הכליזמרים ספגה לתוכה, דרך הפילטר הצועני, שלל השפעות רוסיות, רומניות, טורקיות. תהליך כזה מחייב התנתקות מסוימת מן השורשים, ויוסלה דרוקר היה בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון כדי להיות חלק מן התהליך: האוכלוסיה היהודית בבערדיטשוב זינקה מאלפיים נפש בשנת 1789 לכמעט חמישים אלף בשנת 1861. היתה זו הגירה המונית של יהודים מן הכפר אל העיר, והשפעותיה היו מרחיקות לכת. אגב, בין הבאים אל העיר, השוכנת בלב מעוז החסידות במזרח אירופה, היה גם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, אחד הידועים – והמוזיקליים – שבגדולי החסידות. עוד במהלך חייו של יוסלה דרוקר הפכה בערדיטשוב בעיני היהודים מעיירה קטנה ונידחת לכרך הומה שקודש וחול משמשים בו בערבוביה והכל יכול לקרות בו. 

   ככל הגירה מן הכפר אל העיר, היא שילבה בתוכה הסתגלות לסגנון החיים העירוני המהיר יותר, הלחוץ יותר, העשיר יותר, יחד עם געגוע לגרסא דינקותא שנותרה מאחור. זו בדיוק הסיטואציה שבה מתעצבים סגנונות מוזיקה חדשים (מישהו רוצה לדבר על הקשר בין ההגירה השחורה לשיקגו ובין עליית הבלוז החשמלי?). בתקופתו של דרוקר היה גורם נוסף שהביא לשינוי במוזיקה: בשליש השני של המאה ה-19 החל גיוס של יהודים לצבא הרוסי. במהלך שירותם הצבאי באו אותם יהודים במגע עם ענף שלם של כלי נגינה שעד כה נאסר עליהם על פי חוק: כלי נשיפה ממתכת (תהליך דומה קרה גם בשנות התגבשותו של הג'ז, כאשר הוצף השוק בניו אורלינס בכלי נשיפה ממתכת מעודפי הצבא לאחר מלחמת ארה"ב-ספרד). על רקע זה מצטיירת הלהקה (קאפלייע, ביידיש) של סטמפניו כמיושנת מעט: היא עוד עושה שימוש בחליל-צד ובחליל-פן, והכלי המרכזי בה הוא כינור. בתוך זמן קצר עתידות טובות לתפוס את מקומו של הקונטרבס, והקלרינט עתיד להאפיל על הכינור בשורות הכליזמרים. גם יוסלה דרוקר ניצב בצומת דרכים מוזיקלית. 

   לא שצומת דרכים היה משהו נדיר עבורו: חיי הנוודות היו לחם חוקם של הכליזמרים שביקשו להתפרנס מנגינתם. היו אלה חיים שהביאו אתם במגע עם ארחי-פרחי, עם מבריחים, עם גנבים, עם נוודים כמוהם, עם צוענים – בקיצור, עם כל מי שלא נתפשׂו כחלק מן החברה המהוגנת. ומצד שני, היו אלה חיים אשר על פי הגדרה ניתקו אותם מקשרים קבועים, יומיומיים, עם לוז ההתארגנות החברתית היהודית במזרח אירופה: הקהילה. בעיני הקהילה היו הכליזמרים אנשי שוליים, והכליזמרים עצמם החלו להפנים את האבחנה הזו; וכאנשי שוליים, לא חשו את עצמם כפופים במאה אחוזים לכללים ולדרישות המוטלים על חברי קהילה. הם אפילו לא דיברו בדיוק את אותה השפה – כלומר, הם דיברו יידיש כמובן, אבל הודות לנדודיהם סיגלו לעצמם שורה של מילים וביטויים שאובים מן השפות הסובבות, מרוֹמַה (שׂפת הצוענים) ועד רוסית, והודות לעובדה שהיוו מגזר חברתי לעצמו פיתחו להם סלנג משלהם (שגם בו משתמש שלום-עליכם בסיפורו). כאשר לא מדברים את אותה שפה, קל לא להבין את האיסורים. 

   זו היתה הסיבה להסתייגות מפניהם מצד החברה היהודית המיושבת; זה גם היה סוד קסמם. היום כאן, מחר שם, שום שמחה איננה שלמה בלעדיהם, שום יי"ש איננו בטוח מפניהם והבחורות היפות תולות בהם עיניים מעריצות. לא פלא ששלום-עליכם בחר בסטמפניו כגיבורו של סיפור אהבה אסורה. מה שיותר מפליא הוא שהאהבה האסורה שבסיפור לא הגיעה לידי מימוש, אבל זה כבר קשור למטרות המוסריות שקבע לעצמו שלום-עליכם. במציאות (וכפי שנרמז גם בסיפור "סטמפניו" בנוגע לשורש הקשר שבין סטמפניו ופרידל אשתו) היו סיפורי האהבה האלה מתממשים לא פעם, לפחות לטווח קצר, והתוצאות לא היו תמיד הרות אסון (אבל לעתים קרובות כן). כפי שהיו המתנגדים אומרים על חסידים בכלל – לא רק על כליזמרים – אסור להשאיר בלילה באסם חסיד זקן עם בתולה ובקבוק מלא, פן יתברר בבוקר שהבקבוק ריק והבתולה – מלאה. יש לשער, כמצטייר גם מתוך "סטמפניו", שגם הכליזמרים עצמם חשו לעתים קרובות קרועים בנפשם בין פיתויי הדרך ובין הנחת והמכובדות שבקהילה הממוסדת. 

כליזמר אין די גולדענע מדינה - נפתולה ברנדוייין באמצע עם הקלרינט

   יוסלה דרוקר נפטר בגיל 57, בשנת 1879 – כלומר רגע לפני הפריחה הגדולה והקריסה הגדולה של יהדות מזרח אירופה, רגע לפני שהשטעטלך מתפוררות לטובת הערים, לפני שפולקלוריסטים מתחילים ללקט מוזיקה, לפני ראשית ההקלטות. בעיקר, הוא מת רגע לפני תחילת הגירת היהודים העצומה לארצות הברית, שסחפה אתה גם את בני משפחתו שלו: נכדו, יוסף צֶ'רְנִיָבְסְקִי, היגר לארה"ב וזכה שם להצלחה ניכרת בקרב הקהל היהודי עם להקת הכליזמר שלו, אשר בה ניגנו גם שני כוכבי הקלרינט של הכלזימר היהודי בארה"ב לפני כשמונים שנה, נפתלי (נַפְתוּלֶה) בְּרָנְדְוָיין ודוד (דייב) טאראס. ההרכב הזה ניגן כבר משהו אחר לגמרי: כליזמר שכבר החל לספוג אליו השפעות אמריקאיות, לבנות ושחורות.  צ'רניבקסי עצמו עבר לימים להוליווד והפך שם למלחין סרטים.

   רק עוד פיתול אחד יש בסיפור הזה: בשנת 1978 "התגלה" מחדש דייב טאראס על ידי נגנים יהודים צעירים שתרו אחר מורשתם, זאב פלדמן ואנדי סטטמן, בדיוק כפי שארע לזמרי בלוז וותיקים כסון האוס וסקיפ ג'יימס. הקונצרט שערך טאראס בעקבות הגילוי היה במדה מסוימת נקודת המוצא של תחיית מוזיקת הכליזמר שהחלה באותה תקופה ומאז כבר הרחיקה לכת מאד, סואף יגלה לעצמה כלים שלא שיערו הכליזמרים האירופאים בני זמנו של סטמפניו ומקצבים שלא היו מתקבלים על דעתם. משהו מן התחיה הזו אף זלג אל תוך תחומי ישראל (למשל ההרכב הנהדר אוי דיוויז'ן). גם לסטמפניו – כלומר ליוסלה דרוקר – בדיוק כמו לרוברט ג'והנסון ולטרלוך או'קרולאן, יש אם-כן מורשת הנמשכת עד ימינו. והוא עצמו, אחרי שהסב את מבטו בזעף מן העגלון החלילן, ודאי שלף בשקט את כינורו, העביר עליו בשקט את הקשת וסחט ממנו יבבה דקה, אכולת געגועים ליי"ש ולעוגות שבעיירה, לרוחלה היפה ולכל חברותיה שבכל העיירות, למוזיקה מבית אבא שכבר לא תחזור, לבית שלא היה ולא יהיה – ולצומת הדרכים הבאה. 

סמבה-טיון

בשנת 1498 הגיע הספן הפורטוגלי המהולל וַסְקוֹ דֶה-גַמָה אל מול חופי גוֹאָה שבהודו (ליתר דיוק אל האי אַנְגָ'דִיפְּ, כשלושים קילומטר מערבה מגואה). באותה עת טרם זכו חופי גואה לשפע התיירים המערביים הבאים לחולל, לחלל להתחולל ולהתהולל, ועל כן הופתע דה-גמה לא מעט כאשר הגיע אל סיפון אנייתו, הסָאוֹ-גַבְּרִיאֶל, אדם נשוא פנים ועטור זקן לבן, כבן חמישים, שאפילו ידע לדבר בניב של איטלקית ונציאנית.

כאן, מול חופי האי ההודי אנג'דיפ, מתחיל הסיפור היהודי של ברזיל

   "מי אתה?" שאל בודאי דה-גמה את העבדקן, ובדמיוני השיב לו האיש "אִיךְ בִּין דֶער באָכעֶר וֶוער ס גֶעגָאנְגֶען צוּ בְּרָזִיל. וֶוען זֶענֶען מִיר גֶעלָאזְן?" אבל האמת היא שכנראה שלא זו היתה התשובה, קודם כל משום שלעבדקן לא היה מושג שהוא עתיד להגיע לברזיל (אם כי זה בטח לא היה מפתיע אותו), ושנית משום שבאותה עת טרם ידעו אירופאים על קיומה של ברזיל. חוץ מזה, גם סביר להניח שהיידיש שהיתה בפי אותו איש לא היתה גלגול כה מודרני של השפה.

   אבל בהחלט ייתכן שהוא דיבר יידיש כלשהי, משום שהוריו היו יהודים מן העיר פּוֹזְנַן שבפולין, שהיגרו ממנה אל אלכסנדריה שבמצרים. שם נולד האיש – איננו יודעים את שמו המקורי – ומשם התגלגל להודו. זה, אגב, חלק ממסורת ארוכה ומפוארת של יהודים ממצרים הסוחרים עם המזרח הרחוק. גם שליטתו באותו ניב ונציאני, שהיה נפוץ בין סוחרי מזרח הים התיכון באותה תקופה, מעיד על עיסוקו במסחר. אבל לפחות מקור אחד טוען שבאותה עת היה האיש מפקד הצי של השליט המוסלמי בגואה, וגם האיש עצמו טען שהוא עובד אצל "אדון גדול" בעל צבא של 40,000 חיילים. נתפשר ונגיד שזכה במעמד כלשהו בין מקורבי השלטון.

   בעקבות בירור בין "חבריו" הסוחרים של האיש על האי, קבע דה-גמה שהוא מרגל ובמשך תריסר ימים חקר אותו תוך הפעלת לחץ פיזי מתון בצליפות שוט ושמן רותח. מקץ אותם תריסר ימים התברר לדה-גמה שהאיש הוא מקור לא אכזב למידע לקראת המסעות הבאים אל ארץ הזהב והתבלינים. פשוט חבל להרוג אותו. ובכן, לקח אותו עמו בחזרה לאירופה. כיוון שרק שנה אחת קודם לכן נגזר גם על יהודי פורטוגל להתנצר או לעזוב את המדינה, דאג דה-גמה להטבלתו של אותו יהודי לנצרות, בשם גַסְפַּר. דה-גמה העניק לו את שם משפחתו שלו, לאות ידידות. אין כמו ידידות שמתחילה משני עברי שוט. כרבים אחרים מן היהודים שהתנצרו בספרד ופורטוגל, הקוֹנְבֶרְסוֹס, גם גַסְפַּר לא נטש כליל את מנהגיו הישנים והוא מתואר תמיד כמי שמתהלך עם כיפה לראשו.

ספינתו של קברל (מתוך כתב יד פורטוגלי). החותן היה יהודי.

   כשנה לאחר בואו של גַסְפַּר לפורטוגל, שלחו הפורטוגלים משלחת להודו בעקבות כריסטופר קולמבוס – כלומר, מערבה. כסוחר בעל וותק בהודו, נשלח גַסְפַּר לשמש כאחד ממתורגמני המשלחת, בראשותו של פֶּדְרוֹ אַלְוָורֶז קָבַּרַל. בשנת 1500 עגנו ספינותיו של קָבַּרַל אל מול חוף לא מוכר, אשר בהתחשב בדיווחיו של קולמבוס ועל פי מיטב החישובים היה ללא ספק חופה של הודו. למראה התושבים שקדמו את פניהם ולמשמע שפתם, עלה בלבו של גַסְפַּר חשד שאין אלה הודים בכלל – לא שזה הפריע לו למלא את תפקידו נאמנה ולסחור עמם כאילו אין מחר (ואולי באמת אין). כך או כך, מיהרו הפורטוגלים להכריז על בעלותם על הארץ החדשה, ועד שיתברר סופית אם היא הודו או לא, העניקו לה את השם "ארץ הצלב הקדוש" – טֶרָה דִי סַנְטָה קְרוּז, או "אי הצלב האמיתי" – אִילְיָה דִי וֶרָה קָרוּז. בטרם הספיקו להכריע סופית בין שני השמות, התברר חד משמעית כי לא מדובר בהודו, והפורטוגלים אבדו כל עניין בארץ העצומה למשך כשלושים שנה, ואף הניחו לה להקרא בשם נטול צלבים לחלוטין: ברזיל. גַסְפַּר עצמו חזר לפורטוגל, הפליג שוב להודו, ומת איפשהו, מתישהו (הדעות חלוקות איפה ומתי בדיוק). אגב, גַסְפַּר לא היה בשום פנים הקשר היהודי היחיד בגילוי ברזיל – חמיו של קָבַּרַל היה אף הוא יהודי בשם פֶרְנָאוֹ דֶה-נוֹרוֹנְיָה, הנחשב למגלה האיים הנקראים על שמו, אף הם לחופי ברזיל.

   גילוי ברזיל היה דבר בעתו עבור הקוֹנְבֶרְסוֹס הפורטוגלים, האנוסים. מצד אחד, התנצרותם פתחה בפניהם על פי חוק את כל הדלתות בפורטוגל, דבר שעורר את חמתם של פורטוגלים נוצרים שראו בעינים כלות כיצד משרות טובות ודשנות נתפסות על ידי יהודים לשעבר וצאצאיהם. מרוב איבה החלו לכנות אותם בשם מַרָנוֹס – חזירים. מצד שני, רשויות הכנסיה הקתולית חשדו – במדה לא מבוטלת של צדק – שהתנצרותם של רבים מן הקוֹנְבֶרְסוֹס היתה למראית עין בלבד, וכי בסתר הם הוסיפו לשמור על זהותם ודתם היהודית. כדי לעקור את התופעה הזו מן השורש, הוקמה האינקוויזיציה הפורטוגלית, אשר כאחותה הספרדית לא רדפה יהודים מוצהרים, אלא אנוסים. מפחד האינקויזיציה נמלטו קונברסוס רבים אל מעבר לים, אל מושבותיה של פורטוגל מגואה ועד ברזיל. במשך זמן מה הגיעו לשם גם יהודים שלא התנצרו. אלה סברו כי במושבות הרחוקות לא תגיע אליהם ידה של האינקוויזיציה, ואלה קיוו שהמרחק מן האי האיברי יקהה את האיסור על שהיית יהודים בתחומי ממלכות ספרד ופורטוגל. נראה כי היהודים הם שהביאו לברזיל ולאיים הקריביים את גידול קני הסוכר, ובמילים אחרות: אין יהודים – אין רום. ואם נדמה לכם שבעקבות הרום יגיעו שודדי הים, אתם צודקים לגמרי.

   האינקוויזיטורים, חובבי אקזוטיקה שכמותם, הרחיבו בהדרגה את תחומי פעולתם גם אל המושבות, ונראה היה שכלתה הרעה על יהודי ברזיל. הישועה באה ממקום בלתי צפוי. בשנת 1509התמרדו מחוזות הולנד, שהיו נתונים לשלטון ספרד,כנגד המלך פֶלִיפֶּה השני. כך פרצה מלחמת העצמאות ההולנדית, הידועה גם בשם מלחמת שמונים השנה. היא התנהלה לא רק בתחומי אירופה, אלא גם הרחק מעבר לה, במושבותיה של ספרד בעולם החדש, מקור לא אכזב לרווחים עבור הסוחרים ההולנדים החרוצים. לא שהיתה הפרדה ברורה בין מסחר ובין מלחמה: דרך אחת להשיג רווחים קלים (יחסית) היתה לשדוד אניות ספרדיות. דרך אחרת היתה לכבוש מושבות – כמו למשל כיבושה הזמני של סַלְבָדוֹר דֶה בָּאהִיָה, בירתה דאז של ברזיל, בידי אגודת סוחרים הולנדים שנקראה "חברת הודו המערבית".

קברו של פיראט כשר למהדרין, ג'מאיקה

   אחד מגיבורי המלחמה הזו, פְּיֵיט הֵיין, היה האדמירל הראשי של חברת הודו המערבית, ובמסגרת תפקידו העסקי הזה שלח את ידו בשוד ים וגם החל לכבוש ערי חוף בברזיל. הישגו הגדול היה לכידת צי ספרדי שהוביל מטען עצום של כסף מאמריקה לאירופה, בשנת 1628. במושגים של היום הסתכם השלל בסכום של כמיליארד דולר. הכסף הרב אפשר לחברה לשוב ולכבוש את סַלְבָדוֹר דֶה בָּאהִיָה, ואחר כך להשתלט על נתח נכבד מברזיל ולהקים בה מושבה הולנדית בשם נוּיֶה הוֹלַנְד – הולנד החדשה, שבירתה העיר רֶסִיפֶה.

   המוח מאחורי ההשתלטות הנועזת על הצי הספרדי היה שודד ים יהודי למהדרין דמהדרין, בשם משה כהן. בסדר, בסדר, מוֹזֶס כֹּהֶן אֶנְרִיקֶס היה שמו בפי ההולנדים והפורטוגלים. אבל בשבילנו הוא בהחלט משה כהן. כרבים מבני הקהילה היהודית בהולנד בראשית המאה ה-17 הוא היה בן למשפחה ממגורשי פורטוגל (זוכרים את שפינוזה? גם הוא היה כזה). העובדה שפנה לקריירה של שוד ימי איננה חסרת תקדים: יהודים לא מעטים הפכו לשודדי ים, הן בשביל הפרנסה והן כדי לנקום בספרדים ובפורטוגלים. כאלה היו הרב שמואל פלאג'י, "היהודי הגדול" סִינָאן ודוד אברבנאל.

   היחס הליברלי של ההולנדים כלפי יהודים באירופה זכה בעולם החדש לחיזוק נוכח איבתם של היהודים אל השלטונות הפורטוגלים והספרדים, וליהודי ברזיל באה רווחה. תחת השלטון ההולנדי שגשה הקהילה היהודית בברזיל, ואף הקימה בשנת 1636 את בית הכנסת הרשמי הראשון בעולם החדש, בית הכנסת "קהל צור ישראל" ברֶסִיפֶה. את זה הקימה הקהילה. מוזס כהן אנריקס, (סליחה, משה כהן), לעומת זאת, ייסד לו אי שודדי ים משלו מול חופי ברזיל, אשר יהודים יכלו – כמובן – לחיות בו בחופשיות (ואפילו בחופשיות יתרה. בכל זאת, אי של שודדי ים). רום, פיראטים, בית כנסת, ארץ טרופית ושפע של ברזילאיות – אין מה לומר, זה היה תור זהב.

בית הכנסת העתיק ביותר בעולם החדש

   אבל לא לעולם חוסן: בשנת 1645 החל שלטונה של חברת הודו המערבית להתערער, והמתיישבים הפורטוגלים התמרדו כנגד הרשויות הליברליות. למותר לציין שאהדתם של היהודים לשלטון ההולנדי לא העלתה את חנם בעיני הפורטוגלים. בשנת 1654 נפלה גם רֶסִיפֶה, השלטון הפורטוגלי הושב על כנו, ועמו גם האינקוויזיציה. יהודי רֶסִיפֶה נמלטו על נפשם.

   רבים מהם נמלטו לאיים הקריביים, בפרט אל ג'מאיקה (אשר פיראטים יהודים סייעו לבריטים לכבוש אותה מידי הספרדים בדיוק באותה עת). למשה כהן (סליחה, מוזס כהן אנריקס) היתה הזדמנות לקדם את הקריירה שלו, והוא הפך ליד ימינו של שודד הים המהולל הנרי מורגן. אבל קבוצה של עשרים ושלושה יהודים החליטו להימלט אל מושבה הולנדית ביבשת אמריקה הצפונית, בשם ניו-אמסטרדם, לימים ניו-יורק. היתה זו קבוצת היהודים הראשונה שהגיעה אל המושבות העתידות להפוך לארצות הברית – הרבה לפני שבייגל, אירווינג ברלין והלובי היהודי יהפכו לסמלים אמריקאים. על כן הופתעו בני החבורה לא מעט כאשר פגשו עם בואם, במקום בו ניצבה סוללת התותחים שהגנה על המושבה (היום בָּאטֶרִי פָּארְק) בבחור בשם יעקב בר-שמשון. "מי אתה?" שאלו אותו בודאי, והוא מן הסתם הסביר להם שנשלח מטעם מנהיגי היהודים בהולנד לברר את סיכויי ההתישבות היהודית במקום. בדיעבד התבררו הסיכויים כלא רעים בכלל, אבל זה כבר סיפור אחר.