לקראת הימים הבאים

ממש בשעות אלה מזדרזת ממשלתה המבוהלת של ישראל לנסות לשבת עם מנהיגי המחאה למשא ומתן שאין מנוס מפני סיומו בהישגים דלים בלבד, אם בכלל. אין מנוס גם מצד הממשלה וגם מצד המוחים: מצד המוחים, משום שמי שיגשו לשבת מול נציגי הממשלה יהיו מארגנים ומארגנות מוכשרות, אנשים ונשים מלאי אכפתיות, בהם כאלה שכבר שנים מנסים לקדם סדר יום חברתי חדש, ובכל זאת אין בהם מומחים לכלכלה, אין בהן מומחיות למימון, לשוק הון. אפילו מומחים לפרלמנטריזם אין בהם, ונכון להיום ישראל עודנה נמשלת על ידי משטר נציגים, גם אם הריבון – מעסיקם ונותן לחמם של הנציגים, הוד מעלתו הציבור – התעורר לפתע ומראה כל סימן שאין בכוונתו להתיר להם להמשיך לעשות ככל העולה על רוחם. המדובר איפה במפגש בין חובבנים נלהבים ומוכשרות – מלאות כוונות טובות ורוח נכונה, אך חסרי ידע ותוכנית מגובשת – ובין, נו,  פקידי ממשלה. ומצד הממשלה אין מנוס מפני כשלון השיחות, משום ששרי הממשלה והעומד בראשה עדיין מקווים שמדובר בהתפרצות חד פעמית, שחרור קיטור, שיעבור עם תום הקיץ. החום, החזרה ללימודים, הפלשתינים. אתם הרי כבר יודעים.

ככה מתחילים לעבור מסתם אכפתיות וכוונות טובות לדרישות מוצקות (קרדיט: תמיר לדרברג)

   השלב הבא במחאה עתיד, אם כן, להיות מפח נפש של המפגינים.

   זה אולי בלתי נמנע, אבל זה חבל, משום שכעת, כאשר הסיבוב הראשון של התנועה החברתית הגדולה עומד בפני סיום, אפשר לומר בפה מלא שניצחנו בו: אנחנו, כל מי שנתן כתף, או פה, או יד ורגל למחאת השבועות האחרונים. כל מהותו של הסיבוב המרגש הזה, גדוש האהלים והעצרות ומיטינגים על מיטינגים ושירה ומסיבה אחת גדולה, הייתה שההמונים המרגישים עצמם במצוקה – בגלל המדיניות החברתית המתעלמת של ממשלות ישראל בעשרים השנה האחרונות – ירימו ראש, יראו זה את זה ויגלו פתאום שהם המונים. שימצאו זה את זה, יתחילו לדבר, ימצאו שפה משותפת ונקודות מחלוקת, יתלבטו, ילמדו מחדש לתבוע שליטה כלשהי על חייהם וגורלם. מבחינה זו, הסיבוב הנוכחי היה הצלחה מסחררת.

וככה נראית הצלחה מסחררת בסיבוב הראשון (קרדיט: מארי דיון)

   אפשר גם להוריד את הכובע בפני מי שהיו מתוות דרכו ורכזיו של גל המחאה הזה, על שעשו מעט מאד טעויות, והצליחו לכנס בכפיפה אחת שפע גורמים בחברה הישראלית שעד כה נחשבו למרוחקים ואף עוינים זה לזה. ואפילו שכדי לקדם אחדות כזו יש צורך באויב משותף – במקרה דנן הממשלה בראשות נתניהו – הן והם הצליחו גם לא לנסח דרישה חד משמעית להתפטרות הממשלה. קריאות כאלה, אף שבהחלט נשמעו מכל מיני כיוונים, לא היו לבה של המחאה. ובצדק: מה זה חשוב מהו שם משפחתו של ראש הממשלה, כל עוד הוא או היא יפעלו כדרוש ויישם מדיניות חברתית חדשה. אם נתניהו הוא זה שעליו תטיל ההסטוריה את התפקיד הזה, ואם אכן ימלא אותו באמונה, תבוא עליו הברכה; ומצדי שימשיך להיות ראש ממשלה עוד שלוש קדנציות רצופות של בניית מדינת רווחה בדיוק כפי שחלמנו עליה. אם מישהו עם שם אחר – לבני, דרעי, יחימוביץ', ליברמן, מה זה חשוב? – הוא שימלא את התפקיד באמונה, תבוא הברכה דווקא עליו. ומעניין את הסבתא שלי מה הם מניעיו. מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. ובכל מקרה, אנחנו כולנו נשגיח כעת בשבע עיניים על כל מי שעמוד בראש ממשלתנו, יהיה אשר יהיה.

מיטינגים על מיטינגים (קרדיט: טלי ניר)

   ביום ראשון, שלושה ימים לאחר תחילת המחאה, באתי לשדרות רוטשילד ומצאתי את עצמי באישון לילה במיטינג של פעילי המעגל השני של ההנהגה. התלבטו שם איזה מסר צריך להבליט: דיור בתל אביב? דיור בפריפריה? ואם פריפריה, האם גם תחבורה ציבורית? ומה בדבר הרופאים? משום מה, על אף שהייתי זר ואורח, שאלו גם לדעתי. דעתי, אז כהיום, הייתה שמהסיבוב הזה לא יצמח פתרון, ובכלל ספק אם יש פתרון אחד, חד משמעי, סופי (ובתור יהודי אני חרד מאד מפני פתרונות סופיים). נסיבות משתנות מצריכות פתרונות חדשים לבקרים. אבל, אמרתי (ואני עדיין סבור כך), אם נצליח להתגבר על הדחף למצוא פתרון, מיד ובדיעבד, יש מצב שעד תום גל המחאה הנוכחי (עוד שבועיים? שלושה?? חודש???) נדע מהי השאלה. וזה יהיה הישג עצום.

נכון מאד. אבל מה זה אומר, בדיוק? (קרדיט: טלי ניר)

   קווי המתאר של השאלה הזו כבר מתחילים להתגבש בין המחאה ובין הביקורת עליה. והנה היא, השאלה: מהי דמותה של מדינת רווחה בת-קיימא במאה העשרים ואחת, נוכח משאבי טבע מתדלדלים, משבר אנרגיה שכבר החל ומחסור במזון הממשמש ובא ובא, מצוקת מים מתמשכת וכלכלה עולמית הנתונה במשבר חמור, עמוק מאי פעם, השם ללעג בזו אחר זו את כל ההנחות המוקדמות של הכלכלה המודרנית שכל כך התרגלנו אליה, לטוב ולרע. המשימה המוטלת עלינו – תומכי המחאה, אבירי מדינת הרווחה, אוהבי הצדק החברתי – היא לא פחות מכבירה, והציפיה שהממשלה היא שתשרטט את קווי המתאר של הפתרון היא מופרכת, בין אם מדובר בממשלת ימין ובין אם מדובר בממשלת שמאל. אלה ואלה חיים לא רק בתמונת עולם שעבר זמנה, אלא גם אופק השקפותיהם איננו מרחיק לכת מעבר לתיקונים קלים יחסית בתקציב המדינה; ומה שדרוש עכשיו הוא עיון מדוקדק בכל ספר התקציב, מאל"ף ועד תי"ו: הכל על השולחן, הכל עומד לדיון ולוויכוח. יהיה כואב מאד. מימין ועד שמאל, מחילונים ועד דתיים, מערבים ועד יהודים, כולנו נגלה שלא כל חלומותינו ברי הגשמה. יהיו מי שיצאו דפוקים מכל הסכם שלא יהיה. השאלה היא איך מצמצמים את הדפיקה, אבל למנוע אותה כליל – פשוט אי אפשר.

   ואת הדיון הזה קשה מאד לנהל באווירת האטרף הנוכחית – החיובית מאד וההכרחית! – בין אוהלים לצמתים, בין לילות הפגנה לבקרי עבודה. צריך לשאוף רוח, צריך לחרוט בזכרון את הטעם המתוק של ראשית המהפכה, של הרגע שבו גילינו זה את זה, של התקווה העזה שמחרמנת את הגוף ואת הנפש, כדי להתגבר על האכזבה שתבוא עם תום הסיבוב הנוכחי בהישגים מעשיים דלים בלבד (אם בכלל), ולגשת לעבודה בחודשי החורף, שבהם יהיו ההפגנות על אש קטנה. במקום זאת, ננצל את החודשים הללו למחשבה יסודית על כל ההשלכות וההסתעפויות של השאלה שהצלחנו לנסח – איזה הישג כביר! – בסיבוב הזה. ועם תום החורף, נחזור במלוא הכוח. אני מציע ליל סדר המוני מול הכנסת. נחגוג את חג החירות ברוב עם, עם הגדה חדשה של פסח המספרת לא רק איך יצאנו פעם מעבדות לחירות, אלא איך עוד נצא. בכל דור ודור, לא?

   ובינתיים, את השבועות הקרובים בואו ננצל היטב כדי לבנות את הביחד שלנו, של תנועת הצדק החברתי בישראל. תנועה שיכולה בשקט לטפוח לעצמה על השכם, אבל לא לנוח על זרי הדפנה. בואו נכיר זה את זו לקראת הוויכוחים שעוד יבואו, ננסה להבין איש את צרכי רעותו, כי מדינת רווחה היא רק קליפה ריקה, אם היא איננה יושבת על חברת רווחה. והחברה היא אנחנו.

התחלה של חברת רווחה (קרדיט: דגן וואלד)

   בסדרה הנהדרת שלו על תולדות התנועה הקיבוצית שואל מודי בר-און (2:44 דקות לתוך הפרק): האם החלום ההוא – הגדול, המפואר והיומרני, על שוויון ושיתוף, על מסירות ומוסריות – האם החלום הזה עדיין לוחש בתת המודע הישראלי, מחכה שמישהו ינשוף בו רוח ויהפוך שוב את הרמץ לשלהבת גדולה? נדמה לי שהשבועות האחרונים מראים חד משמעית שהתשובה היא כן מהדהד. ומבחינה זו, וודאי שניצחנו בסיבוב הראשון. איזה כיף.

נ.ב.

ואיזה כיף לנגן למהפכה!

(קרדיט: דוד אלכסנדר)

מודעות פרסומת

8 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. טל גלילי
    אוג 01, 2011 @ 19:37:01

    הפוסט הנכון, בזמן הנכון.
    שמחתי לקרוא, תודה לך.

    הגב

  2. utopiko
    אוג 01, 2011 @ 19:46:40

    שלום ירון, אהבתי, איך יוצרים איתך קשר לגבי אתר המחאה- j14

    הגב

  3. ירון בן-עמי
    אוג 01, 2011 @ 19:51:49

    טל – חן-חן.

    אוטופיקו – yrbenami@gmail.com

    הגב

  4. דורון צור
    אוג 01, 2011 @ 21:04:16

    ירון, כל הכבוד על הנכונות לראות את הדברים באופן מפוכח מבלי לאבד את ההתלהבות.
    אשמח לדבר איתך על איך ניתן לגבש סינרגיה בין אליטות מתמחות לבין שיקוף רצונות עמוקים של העם.

    הגב

  5. ד"ר א.
    אוג 01, 2011 @ 21:25:21

    ירון –
    זה בכללא מקרה שאתה, אורח מזדמן, הוזמנת להשתתף בדיונים.
    קוראים לזה דמוקרטיא. מי שבשטח משפיע.

    הגב

  6. ירון בן-עמי
    אוג 01, 2011 @ 21:45:23

    דורון – נדמה לי שיש לך את הטלפון שלי אם לא צור קשר בפייסבוק.

    ד"ר א' – נחמד, דמוקרטיה…

    הגב

  7. Etai Tavor
    אוג 01, 2011 @ 22:29:36

    אחלה פוסט , אל תשכח שגם j14.org.il ישמחו לקבל ממך איזה פוסט ..
    שלח מייל לbetzeohel@gmail.com
    תודה ..

    הגב

  8. kerer
    אוג 02, 2011 @ 10:53:33

    ,תודה. מילים מדויקות שמתארות ימים מרגשים.

    הגב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: