אגרת למתנחלים (לקראת הפגישה הבאה בקדומים)

 

לפני כחודש עלינו, כמה פעילי שמאל, לקדומים. הרעיון היה להיפגש עם המתנחלים, לאוורר את תלונותינו אלה כלפי אלה ולנסות לראות האם אפשר לייצר שפה משותפת מעבר לתלונות ההדדיות. מאז נערכו עוד שני מפגשים, ובמהלך הפעילות סביבם ולקראתם החלו – כטבען של מערכות יחסים – שני הצדדים להרגיש מדת קרבה כזו, שישר התחלנו לבוא בדרישות אלה אל אלה. מטבע הדברים, קשה לנו לצפות ממתנחלים שיצאו בהכרזה נרגשת כנגד ההתנחלויות, בדיוק כשם שהמתנחלים מבינים שקשה מאד למצוא פעילי שמאל שתומכים במפעל ההתנחלות, לפחות בהתגלמותו הנוכחית. אז הדרישות היו מצומצמות יותר: אנחנו רצינו מאד לשמוע מבני שיחנו המתנחלים גינוי לפעולות "תג מחיר" השונות, השומטות את הבסיס המוסרי לא רק מתחת להתנחלויות אלא גם מתחת רגלינו אנו; המתנחלים, לעומת זאת, התאוו לשמוע שמאלנים מדברים על מתנחלים ללא התלהמות וללא כינויי גנאי.

וראה זה פלא – שני הצדדים הצליחו לעמוד בדרישות הצד שמנגד. עמיתי ורעי ד"ר אורי אמיתי ואני כתבנו אגרת למתנחלים מבלי להשתמש אפילו בשם גנאי אחד, ומצאנו את עצמנו כותבים מתוך אמפתיה – לא כלפי ההתנחלויות, אלא כלפי המתנחלים. מן הצד השני, כתב ידידנו טל ירון, תושב קדומים, קול קורא כנגד פעולות תג מחיר. עכשיו, אחרי שהורדנו את שתי הדרישות הללו מעל הפרק, נקיים מפגש נוסף בקדומים ביום שלישי הקרוב (ט"ז בכסלו, 23.11). במהלך המפגש הזה, בטוחני, נצליח למצוא דרישות חדשות להעלות אלה בפני אלה, ואולי אפילו נצליח למצוא דברים לדרוש ביחד מכולנו, בתחומים אחרים לגמרי (כמו חינוך, נניח. או תעסוקה. או אלף ואחד הדברים שמוזנחים תמיד בגלל שכל הדיבורים הם על עתיד יהודה ושומרון). כולכם מוזמנים. הנה לפניכם האגרת שלנו (את הקול הקורא של טל תוכלו למצוא בבלוג שלו).

 

אחים יקרים ואחיות אהובות –

תשמעו, הרי לכולם ברור שהמצב כרגע הוא בלתי נסבל. יותר מדי אנשים שרויים בסבל בגלל מצבו הנוכחי של מפעל ההתנחלויות ושל השלטון היהודי ביהודה ושומרון. הפלשׂתינים כמובן. לא שהם שׂיות תמימות ולא שאין להם תפקיד מפתח במצבם, אבל הפלשׂתינים סובלים קשות מן הסכסוך. מי כמוכן וכמוכם, שחיים בשכנותם, כמטחווי עין מהם, יודעים זאת. מקרים פרטיים של טוב וחסד קיימים כמובן, אבל כציבור, הפלשׂתינים סובלים קשות: מהעדר זכויות אזרח ולעתים קרובות גם זכויות אדם, ממצוקת ניידות בגלל המחסומים וגדר ההפרדה, ממצוקת פרנסה, ממצוקת הגדרה עצמית. נכון, נכון – אילו היו משוכנעים שהם רוצים מדינה לעצמם יותר מכפי שהם מעוניינים שמדינתנו שלנו תפסיק להתקיים, כבר מזמן היתה להם מדינה. ברור שהטרור שהם נוקטים בו מקשה עד מאד לחוש כלפיהם חמלה. כל אלה הם הסברים שלאחר מעשׂה: העובדה היא שהם שרויים בסבל מר.

גם אזרחיות ואזרחי מדינת ישׂראל כולם סובלים מן השלטון שלנו בעם זר: סובלים מן האלימות שחלחלה מן הכיבוש אל תוך החברה הישׂראלית, שהפכה את כולנו לאטומים יותר ואדישים זה לזה כפי שלא היינו מעולם. סובלים מן ההשלכות הכלכליות של החזקת נוכחות צבאית ואנושית כה רבה ביהודה ושומרון. סובלים מהרעה מחמירה והולכת במעמדה של ישׂראל בדעת הקהל העולמית, עד כדי ערעור על עצם זכות קיומנו הלאומית בארץ. נכון, יש גם הרבה שׂנאת ישׂראל לשמה בעולם, אבל הכיבוש משמש כרגע כנקודת המשען העיקרית של הפעילות הארסית ביותר כנגדנו (ולא, אנחנו לא משלים את עצמנו שאם הכיבוש ייפסק פתאום יאהבו אותנו. פשוט יהיה למקטרגים פחות פתחון פה). אנחנו סובלים – סובלים מאד – מכך שההתעקשות על היאחזות ביהודה ושומרון בכל מחיר מקעקעת לא רק את הצד הדמוקרטי של המשוואה "יהודית ודמוקרטית", אלא גם את הצד היהודי שלה. לא די שהדמוקרטיה מתעקרת כאשר אנשים רבים כל כך נשלטים ללא זכות ליצוג, אלא גם היהדות הולכת ומצטמצמת, בעיני היהודים ובעיני אחרים, לכדי מנגנון שנועד להצדיק ולהמשיך את השלטון בעם זר. ומה עם דרכי הנועם של היהדות? מה עם ואהבת את הגר? מה עם שפע הרעיונות היהודיים, היקרים גם ללב חילונים רבים, העוסקים בדברים אחרים לגמרי מפלשׂתינים ורגבי אדמה ושיקולי בטחון?

וגם אתם, הציבור העברי בשומרון וביהודה, סובלות וסובלים מן הכיבוש. אמנם אתם בחרתם בעצמכם את מקום מגוריכם, ואפשר שאתם מקבלים את הסבל באהבה, אבל הרי לא תכחישו – ודאי שאינכם מכחישים, אתם אפילו מרבים לומר זאת בעצמכם – שחייכם אינם קלים, לא בתקוע, לא בקדומים, לא ביצהר. לא תאמינו, אבל איכפת לנו מכם, ומסבלכם.

נכון לרגע זה יש שלוש אפשרויות העומדות על הפרק (אנחנו כמובן פתוחים לשמוע הצעות מעשׂיות נוספות):

האפשרות הראשונה היא לספח את שומרון ויהודה כך שיהיו חלק ממדינת ישׂראל, מבלי להעניק אזרחות לפלשׂתינים תושבי השטחים. משמעות ההחלטה הזו תהיה ללא ספק התקוממות פלשׂתינית עזה משידענו אי פעם, שאותה נאלץ למגר בעוצמה כזו שתשׂים קץ לכל שיירי הלגיטימיות הבינלאומית של ישׂראל, תקרע אותנו מבפנים באופן שאולי לא יהיה ניתן עוד לאיחוי, ותאלץ אותנו להרהר ברצינות באפשרות לבצע גירוש המוני של פלשׂתינים. כך נראית, פחות או יותר, מורשת כהנא. לזה לא ניתן לעבור, בשום פנים ואופן. ואתם?

האפשרות השניה היא לשכנע את הציבור הפלשׂתיני (האמנם יסכים לכך?) לקבל אזרחות ישׂראלית. כלומר, כל פלשׂתיני תושב יהודה ושומרון יקבל אזרחות ישׂראלית מלאה. נו באמת, כמה זמן לדעתכם תישאר כך מדינת ישׂראל יהודית (ו/או דמוקרטית)? במו ידינו ניצור את האפשרות ליצירת רוב לא יהודי במדינת ישׂראל. את הבעיה הזאת, היה מי שאמר, ניתן לפתור על ידי העלאת עוד שלושה מיליון יהודים מחו"ל. היעד הזה נשמע קצת אופטימי מדי. מאז קום המדינה עלו בערך כמספר הזה יהודים – על פני כשישים שנה! וזאת בתקופה שבה ברור היה שישׂראל היא מקום צעיר, דינמי, אופטימי, מלא חזון עד להתפקע. האם זהו המצב כעת? ועוד: כיום יש כבר עשׂרה מיליון נפש בין הים לירדן. נניח שנביא שלושה מיליון, איפה הם יגורו? ממה יתפרנסו? ומה יקרה כאשר תיפתח הדלת להגירה פלשׂתינית לתחומי המדינה? הרי לא ניתן יהיה למנוע מאזרחים שווי זכויות את הזכות לאיחוד משפחות, למשל. שתי אומות שיש בלבן הרבה טינה זו על זו ייאלצו לחיות לפתע במסגרת מדינית אחת. מדינה דו-לאומית. כמו בעולם הגדול, נכון? כמו רואנדה, בוסניה, סרי לנקה. למען השם, אפילו בלגיה (בלגיה!) מתפרקת.

האפשרות השלישית היא לקבל הכרעה על חלוקת הארץ, כמו שהכריעו בן-גוריון (פעמיים!) ורבין. המחיר יהיה כבד מאד, ללא ספק: עקירה מבית; פרידה מחבלי ארץ; הכרה בכשלון שנכשלנו כולנו בהתמודדות עם תוצאות מלחמת ששת הימים. המשׂימה הזו, שאמורה היתה להיות חלק מכל פרשת הציונות, כבדה בזמן הזה מכפי כוחנו. אם כך, ניסוג ונתארגן מחדש. נפנה את המשאבים הכבירים (לא רק כלכליים, ולא רק מצד הממשלה) המושקעים בשומרון וביהודה אל משׂימות דחופות שהוזנחו: בתחום החינוך, העבודה, הבריאות, הרווחה. נתחיל לפתח את יתר אזורי הארץ, לא רק את המרכז. נקדיש תשׂומת לב לשסעים הקשים שבינינו לבין עצמנו. זה יהיה תהליך כואב, אבל מחזק.

אם כן, נשאלת השאלה: איך נחלק, בהסכם או בצעד חד-צדדי?

אם בהסכם, יש כמה וכמה דברים לדבר עליהם, גם מעבר לגורל ההתנחלויות. במסגרת המשׂא ומתן נוכל לדון גם באפשרות של חילופי שטחים. אנא, זכרו היטב את המספרים: 78% מהארץ בין הים לירדן לישׂראל, 22% לפלשׂתין. את מה שנספח במקום אחד נעביר לפלשׂתינים במקום אחר. צעד כזה ידרוש דיון מעמיק, שאי-אפשר לסכם במלים ספורות כאן. במקרה של הסכם צריך יהיה להרהר גם באפשרות שחלק מהציבור בהתנחלויות יעדיף להשאר בביתו הנוכחי, ולקבל אזרחות פלשׂתינית. איננו יודעים מה תהיה התגובה הפלשׂתינית להצעה שכזו. מה דעתכם?

ואם לא יהיה הסכם? גם אם לא יהיה – וכאן אנחנו אולי שונים מכל מה שפגשתם עד כה בשׂמאל – נשאף לסגת מהשטחים ולסיים את הכיבוש בכל מקרה. כי ככה אי-אפשר עוד להמשיך. הפתרון של נסיגה חד-צדדית, ואחריה המשך ניהול הסכסוך לעוד מי יודע כמה זמן, איננו הפתרון הטוב ביותר. הוא פשוט הפתרון הכי פחות רע, בתנאים הנוכחיים – שהם גרועים ממנו בהרבה.

מה שכן, הפעם לא נחזור על טעויות גוש קטיף. מצד אחד, נתארגן היטב לטיפול יעיל ולקליטה מהירה ומלאה של מי שיבחרו לחזור לגבולות מדינת ישׂראל. מלכתחילה עלינו לקדומים כדי להבין טוב יותר מה העניינים. מצד שני, לא נפנה איש בכח. אתן ואתם תבחרו בעצמכן/ם אם להתפנות או להשאר.

כך או כך, בהסכם או שלא בהסכם – מדינת ישׂראל לא תוכל לערוב לשלום אזרחיה שיבחרו לקבל על עצמם אזרחות פלשׂתינית, כתנאי להשארותם ביהודה ושומרון. ודאי, נשתדל לדאוג להם כפי שהמדינה משתדלת לדאוג ליהודים בכל העולם, אבל לא נצא למלחמה על זכויותיהם, כפי שלא נצא למלחמה על זכויותיהם של יהודי ונצואלה. דלתה של מדינת ישׂראל תוסיף להיות פתוחה לעליית כל יהודי, מארה"ב כמפלשׂתין. זהו הפתרון הראוי בעינינו.

ועכשיו לעניין הבטחוני: מלחמות היו ויהיו כאן. השלום שחלמנו עליו כל השנים, זה הורוד עם היונים והכנורות הענוגים, מתמהמה. אנחנו ממש לא בטוחים שמדינה פלשׂתינית – אפילו אם יחתם אתה הסכם שלום – לא תהיה מקור להתקפות על ישׂראל. בהחלט ייתכן שכפי שקרה בעזה, גם מראשי רכסי השומרון יירו פגזי מרגמות. גם על כפר סבא. גם על תל אביב. בהחלט יכול להיות.

אז נתמודד. כי זה יהיה ההבדל: כרגע הגבולות שמגנה עליהם ישׂראל הם גבולות שרק כחצי העם, פחות או יותר, נחוש להגן עליהם. אבל גם אם יש בינינו מחלוקת בשאלה האם זכאית ישׂראל לשלוט בתנאים הנוכחיים בשומרון וביהודה, אין מחלוקת בשאלה האם שׂדרות או נתניה או מטולה או אילת הן חלק מן המדינה. על הגבולות האלה שׂוררת הסכמה רחבה מאד. על הגבולות האלה, כמעט כולם נחושים להגן. וכשכולנו נחושות ונחושים להגן על משהו – מאד קשה להכניע אותנו. הרי זה מה שאתם בעצמכם אומרים. אז נתמודד, כפי שהתמודדנו עם איומים לא פחות חמורים. מתברר שעוד לא הגענו אל המנוחה. רק אל הנחלה.

 

לקראת ההתנתקות מגוש קטיף הגו כמה ממנהיגי המחנה הכתום את הסיסמא: "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה". וכבר אז היו מאתנו שתמהו: אם ככה, למה אצה לכם הדרך? מדוע אתם סבורים שדווקא ברגע זה ממש צריך עם ישׂראל לשלוט בכל שטחי ארץ-ישׂראל? השעה איננה כשרה לכך. כעת צריך לרכז את המאמצים בנו פנימה, להתרכז בגבולות שעליהם שׂוררת הסכמה רחבה – הן בתוכנו, הציבור הישׂראלי, הן בין ישׂראל לאומות העולם – ולעסוק בבדק בית שיטתי. אולי מתישהו, בעתיד, תגיע השעה. בינתיים, נמשיך להתכונן ולצפות ולהתגעגע. כי בנקודה זו צדקתם: אנחנו באמת לא מפחדים מדרך ארוכה.

מודעות פרסומת

18 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. מעקב קישורים: בדרך לקדומים - מפגש שני | יהודית, דמוקרטית, ישירה
  2. מעקב קישורים: מבט פילוסופי » Blog Archive » תג-מחיר ואהבת חינם
  3. אורי אפנצלר
    נוב 18, 2010 @ 18:04:18

    אני לא איש שמאל ואני מסכים לכל מילה.
    הסיבה שהייתי איש ימין כל חיי היתה "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, והסיבה שאינני איש ימין יותר היא "המוסר של קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, שנראה שלא רק ימנים אימצו אותו לליבם.

    אנסה להגיע גם ביום שלישי הבא, אם תתנו לרביזיוניסט הזה אישר כניסה בשנית…

    הגב

  4. ירון בן-עמי
    נוב 18, 2010 @ 18:31:50

    אורי, אתה כמובן מוזמן תמיד. לכבוד לנו כאנשי שמאל לקבל את ממשיכו של ההוגה הסוציאליסטי (לא יעזור לו בית דין) שטבע (ותבע) את חמשת המ"מים, ולכבוד לבני שיחנו, כאנשי ימין, לקבל את תלמידו של מייסד הימין הישראלי.

    הגב

  5. אורי אפנצלר
    נוב 18, 2010 @ 19:17:25

    אני מרגיש כמו ההוא ממעלה הקרחות… אבל סבבה…

    הגב

  6. דניאל ונטורה
    נוב 18, 2010 @ 21:53:49

    רעיון יפה

    יישר כוח

    דני

    הגב

  7. טל ירון
    נוב 18, 2010 @ 23:22:50

    אורי, השערים פתוחים לקרוב ולרחוק, עם קרחת או בלעדיה 🙂

    הגב

  8. מעקב קישורים: מבט פילוסופי » Blog Archive » הזמנה למפגש הקרוב – יוצרים חברה ביחד
  9. נילי רוקח
    נוב 23, 2010 @ 19:54:40

    לירון שלום, אפשר להתווכח על כל שורה בבלוג שלך, ובכל זאת, 2 שאלות לי אליך:
    מדוע הסכמתכם לדבר איתנו/עלינו ללא כינויי גנאי שווה לדעתך לאיזשהו מענה הולם?? המענה היחיד שצריך להיות, לדעתי, הוא שגם אנחנו לא נכנה אתכם במילים לא-מקובלות, הלא כן?
    והשאלה השניה? מאי נפקא מיניה במגורים על אדמת ישראל דווקא ולא באוגנדה,למשל, שהיתה יכולה גם היא להיות מקלט לעם היהודי?? מדוע אין במכתבך כל התייחסות לערך האמיתי של "ארץ ישראל"?, (ואיני נוגעת כרגע בנושא "הכיבוש".אופס! זו כבר השאלה השלישית ולא התכוונתי…

    הגב

  10. ירון בן-עמי
    נוב 23, 2010 @ 20:30:11

    נילי –
    מה זה "אפשר" להתווכח על כל שורה בבלוג שלי? ר צ ו י להתווכח עם כל שורה בו, ועל אחת כמה וכמה ברשימה שלעיל. הרי בדיוק לשם כך היא נכתבה.
    בנוגע לנקודה השניה (שהיא השאלה הראשונה) – הרי זה בדיוק ההיפך. א נ י הוא שכל כך שמחתי שבפגישה הקודמת בקדומים לא הוטחו בי גידופים שהוטחו בי בעבר על ידי מתנחלים, שבשמחה רבה התיישבתי מיד לכתוב אגרת משמאל ללא גידופים. באופן כללי, מטרת כל המפגשים האלה היא לשוחח מבלי לגדף ומבלי אגרסיביות (אף שעלי לציין שאני אוחז בדעת מיעוט, שעל פיה יש להכריז מלחמה על נורווגיה לאלתר!), ולשם מטרה זו אני שמח לתרום את חלקי. מובן שאין פירושו של דבר שאני מצפה ממי מן הצדדים לוותר למפרע על עמדותיו או תקוותיו. כמה ימים אחר כך עלתה, בלי קשר ישיר, שאלת חלק מפעולות תג מחיר (חילול מצבות ועקירת עצים, כמדווח), ומולן עלה רעיון ההתנערות מהן.
    הרעיון של מחווה כנגד מחווה, המדודות כחוט השערה, מאפיין מערכות יחסים של איבה מרה וחוסר אמון מוחלט. לפגישות הנערכות בתקופה האחרונה החלטתי להגיע ללא התחושות הללו. אני מסיק משאלתך שאצלך הן קיימות בכל תקפן. צר לי על כך, ואין לי אלא להציע לך שתבואי בעצמך לפגישה הערב בקדומים, וננסה שם לעבור את הרף המר הזה.
    אשר לשאלה השנייה (וזו כבר הנקודה השלישית): ראי, המשמעות שאת מכנה המשמעות "האמיתית" של ארץ ישראל היא אמיתית בעינייך ובעיני שותפייך לדעה, ולא בעיני (ולדעתי גם לא בעיני רוב שותפי לדעה). משמעותה של ארץ ישראל לגבי עם ישראל נעוצה בעיני ללא ספק בהסטוריה של עם ישראל, אך במסגרת חילוניותי המופלגת, אין בה בעיני שום קדושה. כיוון שאני חלק מעם ישראל, מובן שגם עלי פועלת משמעותה ההסטורית – משמעות של עבר עם קיום יהודי וישראלי בה, של געגועים אליה מבני עמי מכל קצווי תבל וכיו"ב. הדברים האלה מרטיטים בלבי אלפי נימים – כמוני כרבים אחרים במחני ובמחנך, ובקרב רבים אחרים בעולם. הקישור בין אוגנדה ועם ישראל איננו מרטיט את הנימים האלה, ועל כן לא הייתה יכולה אוגנדה להוות לעם ישראל אפילו "מקלט לילה" (כהצעתו המקורית של הרצל, שמעולם לא התכוון להקים שם מדינה יהודית של ממש). באופן אישי, יש לה עבורי את המשמעות של מולדת כפשוטה: המקום בו נולדתי, בו חייתי את מרבית חיי, שאני עצמי תבנית נופו.
    בכך אין כדי לבטל משמעויות נוספות הקיימות בחיי, שאינן קשורות בארץ ישראל או בהסטוריה שלה ושל עם ישראל – לפחות לא בהסטוריה שכבר חלפה. כיוון שאין בארץ ישראל קדושה בעיני, משמעויות אלה מגיבות זו לזו ומקיימות יחסי גומלין מורכבים. כמוני כרבים אחרים השותפים לפחות למקצת דעותי. את אלה יש לאזן זו עם זו, וגם את תועלתה הבלתי מוטלת בספק של המסורת בשלמותה, יש לשקול כנגד נזקם של חלקים ממנה. וזה מבלי לגעת בנושא הכיבוש, כבקשתך.

    הגב

  11. נילי רוקח
    נוב 23, 2010 @ 21:17:28

    ירון,
    "הרעיון של מחווה כנגד מחווה, המדודות כחוט השערה, מאפיין מערכות יחסים של איבה מרה וחוסר אמון מוחלט."
    בוא נחשוב על היפוך במחוות – אנשי השמאל יגנו את התקשורת השמאלנית וכנגד זה אנשי הימין יחייכו אליהם ברחוב! נשמע הזוי, נכון?!
    "חלק מפעולות תג מחיר (חילול מצבות ועקירת עצים, כמדווח), ומולן עלה רעיון ההתנערות מהן"
    אני מאד אשמח אם יפסיקו להכות "חטאתי" על החזה שלי/שלנו. כל זמן שהמשטרה אינה תופסת (ומכניסה לכלא!) את "מבצעי" תג המחיר תרשה לי לשמור בזכרון את אבישי רביב! את "תנועת אייל" שלו! (שהתבררה לכולי עלמא כפעילות של השב"כ). אינני מוכנה להכות על חטא שלא בצעתי!! אם יש מבצעי חטא שכזה – שמדינת החוק תטפל בהם!!
    עד אז אתייחס לכך כאל פרובוקציה (עם כל הזכרון המר של המילה) בלבד.
    נילי

    הגב

  12. mordyas
    נוב 24, 2010 @ 01:57:14

    נילי ערב טוב!

    את דעתי על המחוות ההדדיות ודרישת הסימטריה העליתי כבר כאן. (http://www.talyaron.com/2010/11/18/war-vs-love/#comment-6075). בבקשה קיראי כדי להבין את עמדתי כפי שהיא.

    עם זאת, לא נמנעתי, אף ברכתי על המפגש והשתתפתי בו. במפגש עוד הבנתי, שאין "דרישה להדדיות", ואין "סימטריה" במכתבים ההדדיים. יש נכונות אמיתית ל"פתיחת סתימות בצנרת המשותפת", כשאר כל "צד" פותח מיוזמתו את מה ש"סותם" לצד השני, מתוך נכונות אמיתית ללכת לקראת יצירת ביחד אמיתי – והפעם אני כבר לא משתמש במרכאות!

    המפגש היה קצר אך כן ואמיתי, ונזרעו בו זרעים של הסכמה, שהשלום בינינו קריטי וחיוני יותר מהשלום "בחוץ".

    כרגע – הכל פתוח. בעיקר הלבבות.

    לילה טוב

    מורדי

    הגב

  13. ירון בן-עמי
    נוב 24, 2010 @ 02:58:48

    נילי –
    בעיני, "אנשי השמאל יגנו את התקשורת השמאלנית וכנגד זה אנשי הימין יחייכו אליהם ברחוב!" נשמע הזי ביחוד בגלל ההתניה שלו לגבי תגובת אנשי הימין לגינוי התקשורת "השמאלנית" (האמנם היא שמאלנית? או שיש כאן שיירים של רגשי נחיתות מן העבר?).
    הנני לומר את מה שאת מבקשת להציג כפרובוקציה: אותם חלקים שמאלנים בתקשורת חוטאים בהבאת עמדה אחת, מבלי להניח ליתר העמדות פתחון פה ראוי. עניין החלקים הימנים בתקשורת ראוי לדיון נפרד, ולכן לא נעסוק בו כעת. החלקים השמאלנים בתקשורת – לפחות מיעוטם, אם לא רובם – ראויים, מבחינה זו לפחות, לכל מילה של גנאי.
    אינני מבקש ממך דבר בתמורה להצהרה זו (שאני עומד מאחוריה במלוא חושי), למעט הדבר הבא: אנא, אל תחייכי אלי ברחוב. לפחות כל עוד את בעניין של דרישות כנגד דרישות.
    תודה ושלום.

    הגב

    • נילי רוקח
      נוב 25, 2010 @ 01:45:16

      ירון,
      קודם כל, אני דווקא כן אחייך אליך ברחוב…
      אשמח שתקרא שוב את דברי על הפרובוקציה בהקשר של "תג מחיר", וחוץ מזה אני שמחה לשמוע שנושא הדרישות ירד מהפרק.

      הגב

  14. Tal Yaron
    נוב 24, 2010 @ 03:27:21

    נילי,
    אני כותב העתק מתגובתי אליך בדוא"ל, כי לדעתי יש כאן עניין לבאי הקבוצה:

    אני רואה את זה הפוך.

    אני מסכים איתך שהשמאל הוא רציונלי (והוא הזוי, כמו שאנו הזויים בעיניו). מקורותיו הם ניטשה, אפלטון ואחרים. שלנו הם התורה, והתלמוד. אלו עולמות רחוקים כרגע.
    אך איך ידעו אנשי השמאל את התלמוד, אם יש להם עניין רק בתוך עצמם. איך הם יצטרכו להתעמת עם טענות מהתורה, אם הם מתמודדים עם אפלטון, ואנו מתמודדים עם הרמב"ם.

    הדרך ליצור שיתוף בן העולמות, היא להתחיל להתעמת. אם יהיה עליהם להתעמת עם הרמב"ם, תהיה להם סיבה ללמוד את הרמב"ם. אם יהיה עלינו להתעמת עם הנביאים (חלק שאיננו לומדים כמעט, ויש שמאלנים ששולטים בו טוב מאתנו), נצטרך ללמוד את הנביאים. אולי גם נצטרך ללמוד את ניטשה ואפלטון.

    לגבי היהדות הליברלית. כן, אני רואה עצמי יהודי ליברלי. יהודי המחפש אמת, ולא משנה לי איפה היא. היא יכולה להיות בבתי המדרש בקדומים, או בשמאל. אני מחפש אמת בכל מקום שאקירנה שם. ראי, הגעתי מהחברה החילונית, כי ראיתי שיש אמת בחברה הדתית. אך אני רואה גם המון אמת בחברה החילונית. האם נתתי שירקו עלי, בכך שהגעתי לקדומים?

    אני חושב שלחשוב כך, יש צורך בהמון גאווה. אני בא ללמוד, וגאווה היא מכשול בדרך לכך. שנאמר "תועבת השם כל גבה לב" (משלי), ו"איזהו החכם הלומד מכל אדם" (אבות).
    האם אנחנו מהמוכנים ללמוד ומהענווים, או שמא חס וחלילה אנו מהגאוותניים?

    אגב, הערב היה עם מיעוט משתתפים (כ-16 משתתפים), אך מעניין מאד ומרתק, ומלמד מאד.

    טל

    הגב

    • נילי רוקח
      נוב 25, 2010 @ 01:38:17

      טל,
      גם אני באה מהעולם החילוני אבל אני חושבת שאת האמת צריך לחפש לא היכן שיש אור (כביכול) בתרבות העולם אלא בתרבות שלנו. ניטשה ואפלטון מאד חכמים אך אינם כלל ברי השוואה למקורות שלנו. הייתי מאד שמחה לשבת וללמוד יחד עם כל אחד מבני עמי את התרבות שלנו, אבל לימוד אמיתי ועם תלמיד חכם באמת (לא כמוני…), ובתוך התרבות הזאת למצוא את האמת המשותפת שלנו.
      נילי

      הגב

  15. מעקב קישורים: אַבְלָאסְטִינָה « אבלאסטינה
  16. חגית
    נוב 26, 2010 @ 06:44:22

    הי נילי,

    אני חושבת שאת לא יודעת דבר על הרבה מ "השמאלנים" שאת מדברת עליהם ועל בורותם. לדעתי הגיעה השעה להיפגש.

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: